"מה אומרים עלי? העיקר שבסופו של דבר יעשו עוד מעשה טוב"

רוגל אלפר, בעל טור ביקורת בעיתון הקורא לעצמו כמיועד ל"אנשים חושבים", פרסם במהלך ימי חול המועד טור נבזה, בו כינה את חסידי חב"ד "טועים", ואת כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, בכינוי שין להעלותו על הכתב, גם לא כציטוט של אדם אחר.

"הצרה היא שלא היתה לרבי שום סובלנות כלפי יהודים שלא מאמינים", כתב אלפר בתוספת אי אילו מילים מזעזעות. "בהתנגדותי לשתף פעולה עם האיוולת הזו, אני מונע מ"האור השבוי בחשכה", או משהו כזה, לפרוץ לכל מקום לעולם. מבחינת חב"ד, רק בגללי ושכמותי לא בא משיח".

"זו כאמור גישה מאוד לא סובלנית להשקפת עולמי ולאורח חיי, גישה שאיננה מכבדת אותי. הרבי מליובאוויטש מינה עצמו לדאוג לעם ישראל, ואילו אני סבור שהוא כסיל. אז יש לנו חילוקי דעות. כלומר, היו יכולים להיות לנו, לו היה חי. אבל הוא מת. לגמרי. לתמיד. מת לעולמי עד ולנצח נצחים. ואף פעם לא יחזור לחיים. ולכן אין לי שום סובלנות לחב"ד. שירקחו תוכנית חלופית לגאולת העולם, שלא מחייבת אותי ושכמותי לנקוף אצבע, וניפרד כידידים", עפ"ל.

נאמנים לגישה של "ויגזול את החנית מיד המצרי", פרסם באותו עיתון, מוני (מרדכי) אנדר, מנהל אגף הדוברות בחב"ד, טור תגובה תחת הכותרת: "מה היה הרבי אומר על דברי רוגל אלפר?". וכה הוא כותב: "האצבעות משוטטות על המקלדת בניסיון למצוא את המילים המתאימות שיתנו מענה למילות החוצפה, גסות הרוח ואף הבורות מדעת שגיבב רוגל אלפר לעבר הרבי מליובאוויטש, אך הן נתקלות בבעיה. שהרי באוויר תלויה ועומדת השאלה כיצד הרבי בעצמו היה מגיב לאוסף של דברי לעג שכאלה".

"לא מופרך לקבוע, מניסיון העבר, כמובן, שהיה מחייך את אחד מחיוכיו טובי הלב, מיישיר לרגע את עיניו החודרות, שתמיד נתנו לבני שיחו את התחושה כי מלבדם אין כרגע שום דבר המעסיק את ראשו העמוס עד להתפקע, ומפטיר משהו כמו: "מה אכפת לי מה אומרים עלי? העיקר שבסופו של דבר יעשו עוד מעשה טוב וחסד שיאיר את העולם". מפנה את הזרקור אל החיובי, גם כשהוא יצוק בלב ביצה סרוחה ועפושה. ממש כפי שעשה בעקביות לאורך יותר מ-40 השנים שבהן הנהיג את חב"ד".

"הרי ספק גדול אם במאות השנים האחרונות היה מנהיג יהודי שהרגיש וחי כל כך את הפרט שמרכיב את הכלל הקרוי העם היהודי. כל פרט. סטודנטית בפרינסטון, קיבוצניק מאשדות יעקב, קשיש באודסה וילדה בבואנוס איירס. הרבי היה ממשק חי בעבורם ליהדות ולאלוקים. ממשק פעיל, דינמי ומחויב ברמה שלא מאפשרת לו לעלות על יצועו גם באשמורת הבוקר אם טרם הספיק לענות על מכתב מאותה ילדה ארגנטינית ובו היא תמהה לשם מה אנו חיים או מדוע אנשים טובים מתים לפעמים".

"יש לי חבר. מכיוון שהוא מבכירי עולם התקשורת הישראלי ולא ביקשתי את רשותו ל"שיימינג היהודי" שאני מעביר אותו, לא אזכיר את שמו. הוא גדל ביישוב בורגני ליד תל אביב, פיתח קריירה והקים משפחה לתפארת. רצה אלוקים ונפגשנו. והתחברנו. ונפשנו נקשרה. ואני, כחסיד חב"ד מובהק, נפשי שלי היא תעתיק, חיוור להחריד, מרצד ולא מפוקס, אבל בכל זאת תעתיק, של הרבי. חברי הכיר דרכי את הרבי, חווה את הרבולוציה היהודית המדהימה שחולל באמצעות 4,500 שליחיו, למד על הנהגתו, חוכמתו, התמסרותו. לא מספיק, אבל די כדי שיאמר לי כי "הרבי היה ככל הנראה אחד האנשים הכי חכמים עלי אדמות". ולא, גם היום אם תיתקלו בחבר הזה שלי, כיפה לא תבצבץ מעל ראשו. כי ניכרים דברי אמת. וכשבאמת אכפת לך מכל יהודי, אתה הופך להיות מושא להערצה ולחיקוי.

"רק דבר אחד אפשר אולי לזקוף ל"חובתו" של הרבי: הוא לא ריחם על אף אחד. כמנהיג אמיתי, הוא הבין שצריכים ללמד את הילד ללכת, להיות אקטיבי ועצמאי. להיות מסוגלים לקחת את גורלנו בידינו ולהפוך את העולם למקום בטוח וטוב יותר לחיות בו. רק שלהבדיל מההכרזה של הזוכים בתחרויות כי הם בעד שלום עולמי, הרבי מליובאוויטש באמת התכוון לזה וחתר כל העת אל היעד של עולם אוטופי וגאולתי. ובגאונותו, לא רק שהעלה אותנו על המגרש, אלא אף גילגל את הכדור לעברנו. מי שממש לא רוצה עדיין יכול לשבת בצד או לזייף פציעה, אבל בידינו הדבר".