תוך כדי המאבק בתנועה הרפורמית בסוגיות משמעותיות כמו השליטה על רחבת הכותל המערבי והניסיון להוציא את סמכויות הגיור מידי הרבנות הראשית, כאשר הרפורמים פועלים ללא הרף על מנת להשיג הכרה בהם כזרם רשמי ביהדות, מעניין לקרוא את דבריו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, שהיום, ג' תמוז, מציינים את יומא דהילולא.
את משנתו פרש הרבי במהלך ראיון שנערך עם הסופר ד"ד גרשון קנצלר בחודש שבט תשי"א, ימים ספורים לאחר שקיבל הרבי על עצמו באופן רשמי את הנהגת חסידות חב"ד. הראיון המלא התפרסם בחוברת שהו"ל ארגון "ou" – ארגון הרבנים האורתודוכסים בארה"ב בחודש תשרי תשי"ב. לפניכם הראיון המלא:
האווירה כולה נשתנתה לפתע
היה זה בחודש שבט האחרון, זמן קצר אחרי שזקני תנועת חב"ד העולמית בחרו – בי' שבט השנה – ברבי מנחם מענדל שניאורסהן לממלא מקומו של חותנו רבי יוסף יצחק שניאורסאהן נבג"מ כראש השיטה החסידית המפורסמת, הידועה בשם ליובאוויטש.
עמדתי בפרוזדור של 770 תפילת ערבית הסתיימה זה עתה ובחורי הישיבה זרמו מבית-המדרש לתוך הערב החורפי. משוחררים מן השיגרה המאומצת של שעות ארוכות של לימוד מרוכז הבחורים הצעירים, רובם בעלי זקנים ופאות, שוחחו בחופשיות ובקול רם כשהם לובשים את מעיליהם בדרכם לצאת מן הבניין. פתאום פסקו הדיבורים הקולניים ומבט של יראת כבוד הופיע על הפנים הערבות, כאשר הרבי החדש עבר דרך הפרוזדור לעבר הדלת.
בהבעת כבוד הם נלחצו אל הקירות משני צדי המעבר הצר. חסיד צעיר אחד, נרגש נע מצד אל צד על המעבר מנסה לפנות יותר מקום, ונקלע לתוך דרכו של הרבי. עוד לפני שהיה סיפק בידו לחזור לשיווי משקלו לקח אותו הרבי בכתפו ועזר לו להגיע הצידה, כשחיוך מאיר בבת-אחת את פניו הרציניות.
בן-רגע נעלמה מבוכתו של התלמיד הצעיר. חיוכו של הרבי השתקף בעיניו המאושרות והאווירה כולה השתנתה לפתע. חמימות נלהבת כמו שטפה את התלמידים הצעירים הנלחצים בצפיפות בפרוזדור, מאירה את החושך הקר של הערב.
עכשיו הכל השתנה.
חוויה זאת שנמשכה כהרף עין, החיוך והמבט שעברו מאחד לשני בלי אומר, ענתה על שאלות רבות שעלו במוחי מאז הסתלקות הרבי מליובאוויטש לפני שנה ובחירת ממלא מקומו, היתה לי הזכות להכיר את רבי מנחם מענדל שניאורסאהן לפני שהוא נכנס לתפקידו החדש ולמדתי להעריך את התלמיד חכם הצעיר בעל המבע הרציני שהתנהג בפשטות, כמעט בביישנות, אשר ניהל אז את המפעלים החינוכיים של ה"מרכז לענייני חינוך". אולם עכשיו הכל השתנה. לא היה זה עוד הרמ"ש, חתנו של הרבי, הזוכה לכבוד כתלמיד-חכם גדל והמקובל על הכל כיועץ רוחני וכמנהיג ומפרש הרעיונות של חסידות חב"ד. כובד המשקל החדש של התפקיד, עם האחריות שבו לאלפי חסידים בעולם כולו עם דרישותיו המיוחדות לתשומת-לב למאות הבאים לבקש מהרבי ישועה ועזרה, עצה והשראה, מדי יום ביומו – יכלו לכאורה להרחיק את הרבי מכל קשר אישי קרוב. אולם האירוע הקטן בפרוזדור נתן לי שיעור מאלף, ואני התחלתי להעריך את חשיבות התפקיד אשר מנהיג חסידי מעין זה יכול למלא למען עתידו של העם היהודי, אפילו בימים אלה של המאה ועשרים.
"חובתנו לרצות"…
כאשר הזדמנה לי האפשרות לבקר אצל הרבי כדי לשמוע ולמסור את דעותיו ואת חזונו על העבודה העומדת לפנינו, זכרתי דברים שהרבי אמר פעם בפנותו אל כנס של פעילים צעירים לקידום החינוך היהודי: "מה שחשוב זה לא אנחנו עם חולשותינו וכשרונותינו אלא הרצון שלנו לבצע עבודה שאנחנו מבינים כמה היא חשובה. ההצלחה איננה בידינו אלא בידי הקב"ה. חובתינו היא לרצות לעשות את מה שהוא דורש מאתנו, וביחס לרצון הזה כל חולשותינו וחסרונותינו נעלמים ומאבדים את חשיבותם כליל".
לא יכולתי למצוא מוטו טוב יותר כדי לאפיין את המסר המושלם, את האומץ והעידוד שקיבלתי ולקחתי עמי כאשר היתה לי הזכות להימצא זמן-מה עם הרבי מליובאוויטש ולהציג לו שאלות על השקפותיו בנוגע למצב היהדות בימינו.
הפנים החיוורות המוכרות, העיניים החודרות והזקן השחור, נראו כאילו לבשו רצינות נוספת. תחושת ההבנה החמה והאחריות הגדולה לכל מלה שמוציא מפיו – אשר אפיינו את רבי מנחם מענדל שניאורסון מאז ומתמיד – היו מודגשות עכשיו עוד יותר. עודנו בשנות הארבעים לחייו, אך אתה חש מיד כי הוא מהווה את התגלמות דמותם של "גאוני התורה" בכל הדורות ואת שלמות המושג "מנהיג חסידי". אתה חש בזה במיוחד כשהוא משמיע את הרהוריו על בעיות השעה.
הפזורה אינה אסון
השאלה הראשונה שהצגתי לרבי היתה קשורה להשקפתו על "הפזורה היהודית".
איך הרבי מתייחס לעצם התופעה של "הפזורה היהודית" – לעובדה שהעם היהודי מפוזר ולא מרוכז כולו במקום אחד?
הרבי: תהיה שגיאה אם נחשיב לאסון את זה שעם ישראל מפוזר בגלות, בכל העולם. למעשה – דווקא העובדה שהיהודים לא היו מרוכזים במקום אחד, זה מה שהציל אותנו במשך דורות של רדיפות ופוגרומים. מדוע היטלר היווה את האיום הגדול ביותר להישרדות שלנו כעם? דווקא מפני שהריכוז הגדול ביותר של העם היהודי באירופה המזרחית והמרכזית היה בתחום השלטון השטני שלו.
מצד שני, ריכוז קבוצות גדולות של יהודים במדינה אחת – איפשר ליצור את המרכזיים הרוחניים שמהם שאבו הקהילות היהודיות האחרות השראה רוחנית, מנהיגות, וגם סיוע ועזרה כלכלית.
אז מה אם-כן עדיף: ריכוז או פזורה?
הרבי: שניהם. ההיסטוריה שלנו, לאורך כל הגלות, היא למעשה שרשרת בלתי-פוסקת של הופעתם ושל היעלמותם של מרכזים יהודיים כאלה במדינה אחר מדינה, מקצה העולם ועד קצהו. עוד לפני שהספיקה שמש היהדות לשקוע במדינה אחת – היא כבר התחילה קודם לזרוח במדינה אחרת. יש כאן, אם-כן בעצם, גם מעלת הריכוז וגם מעלת הפזורה.
איפה אנו נמצאים עכשיו בתהליך ההיסטורי הזה?
הרבי: עכשיו, כשהמרכזים הגדולים של מזרח אירופה נהרסו ע"י הפאשיזם והקומוניזם, הפכה אמריקה להיות הריכוז הגדול, המוקד והמקור לקיום היהודי. ההשגחה העליונה הכינה בית חדש לתורה וליהדות במדינה זו, כבר בשעה שהלהבות רק התחילו לכלות את המעוזים של מבצרי היהדות החזקים והבלתי-חדירים ביותר בעברו השני של האוקיינוס.
(בהדגשה רבה:) יהדות אמריקה חייבת להכיר בשליחות ההיסטורית, הקדושה, שההשגחה העליונה הפקידה בידיה ברגע הקריטי הזה של מאבק העם היהודי להישרדותו. הריכוז הגדול ביותר של הכוחות הטובים ביותר שלנו, נמצא באמריקה. עלינו מוטלת החובה להנהיג את הקהילות היהודיות הקטנות יותר מבמדינות וביבשות אחרות – אפילו בארץ-ישראל, שהן חייבות להישען בכל כוחן על תמיכה אמריקנית כדי לשרוד מבחינה כלכלית ורוחנית. כל הצורה שתהיה מחר ליהודים וליהדות בכל העולם – תלויה בהנהגה הפעילה של כל יהודי ויהודי כאן, באמריקה.
דרוש שינוי מוחלט בחשיבה ובאסטרטגיה
ויהדות אמריקה ערוכה ומוכנה לתפקיד הזה?
הרבי: ההכרה בשליחות ההיסטורית הזאת, דורשת שינוי מוחלט בכיוון החשיבה ובכיוון הפעולה. היא דורשת הערכה מחדש של מצבנו הרוחני. 'הגאונות האמריקנית' הגדולה היתה שהצליחה לפתח וליצור מודל של אדם חדש, 'חלוצי', מסוג ה'סלף-מייד-מאן' [= 'אדם שעושה את עצמו']. זה עזר אמנם לפתח את הפוטנציאל הטמון בבן-אדם על ידי כך שזה דרש את כל התושיה ואת כל ההתמדה עד הטיפה האחרונה. אולם, מצד שני ההתפתחות הזאת מיקדה בחברה האמריקנית יותר מדי תשומת-לב למטרות ולאינטרסים אנוכיים. המטרות האישיות הפכו להיות העיקר. רק בזמן החופשי והפנוי אחרי ש'ריפדו' את הקן הביתי בהצלחה כלכלית וחברתית, הקדישו קצת זמן ומאמץ לעניינים פילנתרופיים וקהילתיים. הם היו למעשה לעובדים סוציאליים במתכונת של חובבנים, בשעות של אחרי העבודה. סגנון החיים הזה מאפיין את יהודי אמריקה, לא פחות מאשר הוא מאפיין את שאר אזרחי אמריקה.
זו בדיוק הנקודה שבה חייב לחול שינוי השקפתי יסודי. צריך לכוון מחדש ולארגן מחדש את קיומה של יהדות אמריקה, כקהילה וכיחידים בראש וראשונה החיים צריכים להיות חדורים בתודעה חברתית. לחוש אחריות ולהקדיש את המאמצים הטובים ביותר למען כלל-ישראל, רק אחר כך-נוכל להרשות לעצמנו להשקיע במטרות הפרטיות שלנו.
לצאת למתקפה…
מדובר בשינוי מאוד יסודי?…
הרבי: אכן זהו למעשה ה"מסר" העיקרי שלי ליהודי אמריקה:
הדרך היחידה שבה יהדות אמריקה תצליח לבצע ביעילות וברמה גבוהה את התפקיד ההיסטורי שמוטל עליה בשעה גורלית זו – זה על-ידי הקרבה עצמית. על-ידי מסירות-נפש מתוך ביטול, למען הכלל היהודי. כל אחד חייב לוותר ולכופף את האינטרסים האנוכיים, האישיים, הפרטיים שלו, ולהפוך להיות "איש כללי": להיות יהודי שכל מהותו הופכת להיות "יהודי למען הכלל" במקום "איש פרטי", יחיד, המרוכז בעצמו.
הדבר הזה דורש לא רק תיקון ושינוי כיוון רוחני; זו משימה שדורשת שינוי מוחלט בכל הטקטיקה. לרוע המזל, היהדות הדתית, האורתודוקסית, התמקדה עד היום באסטרטגיה של התגוננות. תמיד היתה בה הדאגה שמא ייאבדו עמדות וביצורים. ואמנם היו סיבות טובות לדאגה: מעוזים יהודיים נפלו בזה אחר זה לידיהם של הלא-דתיים. אבל האמת היא שאם היהודים האורתודוקסים – במקום להמתין עד שייאלצו לנקוט התגוננות – היו יוצאים מראש למתקפה והיו משתדלים להרחיב את תחומי השפעתם וליצור מעוזים רבים וטובים יותר עבור יהדות התורה – אילו כך היו עושים, היה המצב היום שונה לחלוטין והלא-דתיים לא היו שולטים, כפי שזה עכשיו, על ענייני הקהילה היהודית.
ברור, אם-כן, שזה הלקח שעלינו להפיק מכך. כדי למלא את חובתנו בשעה הקריטית הזאת – עלינו לנקוט יוזמה ולצאת למתקפה, ל"מלחמת תנופה" המשימה הזאת דורשת כמובן הרבה אומץ תיכנון, חזון וגם רצון חזק להתמיד במשימה למרות כל הקשיים.
הגישה ה'חדשנית' הזאת לא נראית כל-כך- קלה…
הרבי: נכון, אבל צריך לדעת שזו לא גישה 'חדשנית'. זו תמיד היתה הגישה היהודית האמיתית. זו השקפת התורה הנצחית על החיים ועל דרכי ההשגחה העליונה. אילו היינו סופרים תמיד את הקשיים ושוקלים את הסיכויים – תמיד היו חסרים לנו אמונה וביטחון בצדקת הדרך ובהנחה המושלמת והסופית שהנכון הוא נכון והצודק הוא צודק. אסור שאיזושהי חולשה או חוסר עוצמה והשפעה יסיטו אותנו מהמסילה שהתורה התוותה לנו. אסור לנו להיבהל בגלל העובדה שרק מיעוט מהיהודים שהתכנסו במדינה הזאת, אמריקה, הם יהודים שמודעים לדתם ולתורתם. עלינו מוטל לדעת רק דבר אחד: זה התפקיד שלנו ואנחנו רוצים למלאותו. ההצלחה – זה כבר לא עניין שלנו; זה נמצא בידיים גבוהות יותר…
התופעה שמפניה עלינו להיזהר ולחשוש בשעה זו, יותר מכל דבר אחר, זו התבוסתנות וה'נפקדות' שאחזו בכמה מהחלקים הטובים ביותר שלנו אל מול ההשפעה המתפשטת של מה שקרוי "התנועות הבין-דתיות": אל מול שיטתם לרוקן את הדת מתוכן עד לנקודה כזאת שהילדים שלנו לא יידעו עוד אם הם יהודים או לא. התבוסתנות הזאת גרועה ומסוכנת יותר אפילו מהתופעה שציינתי קודם: העובדה שהיהדות האורתודוקסית הגבילה עצמה לטקטיקות של "התגוננות".
יש כלל ש"עניי עירך קודמים", יש לנו כעת תפקיד היסטורי קריטי, אבל עלינו לדעת שאי-אפשר לממש את האחריות המוטלת עלינו לשאר העולם היהודי; את האחריות המוטלת עלינו לבנות מרכזים חדשים של תורה ויהדות במקומות אחרים – אפילו בארץ-ישראל – אם ממש כאן בתוכנו, האחים והאחיות שלנו טובעים.
יתרה מזו: אין לנו זכות ללמד ולהנהיג אחרים, אם כאן בבית שלנו, באמריקה, אנחנו מזניחים בדיוק את מה שאנחנו רוצים לגרום שאחרים יעשו…
אין דרכי להטיף מוסר…
הרבי (בחיוך): אינני רוצה שתעביר את הרושם כאילו אני רק מטיף מוסר. מעולם לא היתה הדרך של ליובאוויטש רק להטיף מוסר. מוסר משמש לנו רק כאמצעי לעורר לפעולה מסויימת. כל דבר שאנחנו אומרים או מטיפים צריך להיות קשור לאיזושהי מטרה מעשית.
ובסיכומו של דבר הרבי אופטימי?
הרבי: מאז התחלנו כאן באמריקה בגישה הזאת, אני יכול להצביע על תוצאות מדהימות שניכרות אפילו בקרב חוגים הולכים ומתרחבים של לא-דתיים.
(הרבי מבחין בהבעת ההפתעה הגדולה על פני ואומר:) כן אני מתכוון בפירוש לחוגים לא-דתיים. הבט: תמיד היתה זו הדעה של חב"ד שאין אף יהודי אחד – ויהיה רחוק מיהדות ככל שהוא נראה או חושב את עצמו – שאין בו "נקודת היהדות" שלו: איזושהי מצווה מסויימת שהוא מקיים מטבעו או בגלל נטיותיו. ואת הניצוץ הזה של יהדות, את אותה נקודה מסוימת שקיימת בגלוי בכל יהודי, יכולים וחייבים לנצל גם לטובת כלל-ישראל וגם לטובתו הפרטית שלו.
זאת הסיבה מדוע הרבי, חותני, קרא לא רק ליהודים דתיים לשתף פעולה ב'מתקפה' הזאת – שהתחיל בה מאז התיישב באמריקה לפני עשר שנים – אלא הוא פנה לכל החוגים והסוגים של היהודים; לכל מי שהיו לו היכולת והרצון לתרום משהו: לתרום היבט מסויים, כישרון מסויים, יכולת מסויימת – למען ה'מתקפה' שהכריז עליה עבור חינוך יהודי וחיים של תורה.
כעת, כל אחד – בעל ערך כפול!
שגם יהודים לא-דתיים ישתתפו ב"מלחמת התנופה" עבור אידישקייט?!
הרבי (שקוע בהרהור עמוק לכמה רגעים): כן. יש משהו שעלינו להכיר בו: בעשור האחרון – או בשני העשורים האחרונים – נגרמו לעם היהודי אבידות כל-כך כבדות, עד שכל אחד ואחד מאתנו צריך להיות בעל-ערך כפול.
זאת הסיבה שהקריאה הזאת של הרבי אל הנשק, אל המיתקפה למען יהדות של תורה, מופנית לא רק ליהודים דתיים; גם יהודים לא-דתיים נקראים לשתף פעולה במלחמת התנופה הזאת.
אבל איך?
הרבי: קח לדוגמא את העניין של נשואי תערובת. יש יהודים לא-דתיים שמתוך תרי"ג מצוות לא מקיימים כלום, חוץ ממצווה אחת שאותה הם מקיימים: נמנעים מנישואי תערובת. נוכל להשתמש ביהודים אלו; לקרוא להם לשתף פעולה ב"מלחמת תנופה" נגד המכה הגדולה של "נשואי תערובת" הקורעת ומאבדת חלקים גדולים מהעם. לא תמיד חשוב מי עושה את המלאכה. העיקר שהיא נעשית. את הביצוע נבחן ונעריך בשני מישורים: מה שהוא מצליח להשיג, באופן אובייקטיבי, וגם מה שהוא עושה ופועל על האדם עצמו שעוסק בזה. אם תרצה – יש כאן עוד מובן למושג של "שכר מצווה – מצווה", זו אולי עוד סיבה לאופטימיות.
עוד סיבה נוספת לכך שאין לנו לאבד תקווה בגלל העובדה שהכוחות שלנו מועטים. כי למעשה, הכוחות בכלל לא-מעטים, ורבים מאלו שאפשר לחשוב עליהם שהם אבודים, "אפיקורסים". הם בעצם בכלל לא כאלו: הם רק זקוקים לאיזושהי דחיפה, לאיזשהו גשר, כדי שימצאו את דרכם בחזרה.
לא קל להיות אפיקורס…
פעם בא יהודי אחד לרבי, לחותני, לשאול בעצתו בנוגע לעסק מסויים. אחרי שענה לו על שאלתו הציע לו חותני להניח תפילין. האורח התנגד. הוא אמר לחותני: "מה הטעם לבקש ממני להניח תפילין בשעה שאני אינני מאמין בשום דבר כלל, אני אפיקורס!"
ענה לו חותני: "לא כל-כך בקלות נעשים אפיקורס. אדם צריך לדעת הרבה מהשאלות והבעיות ולדעת טוב את התשובות ואז, אם הוא מסרב לקבלן – רק אז הוא יכול להיות ראוי לתואר 'אפיקורס'… אתה אינך ראוי לתואר הזה… לכן תניח קודם תפילין ואז תגלה שכל מה שהיה חסר לך – זו הדחיפה הקטנה הזאת, הגשר הזה, כדי שתוכל למצוא את עצמך.
מה יהיו תוצאות ה'מיתקפה'?
זהו, לדעת הרבי, מצבם של הלא-דתיים בימינו?
הרבי: זה נכון בדרך כלל ביחס לרוב-רובם של היהודים הלא-דתיים. הם אינם 'אפיקורסים' הם רק בוחרים בדרך הקלה של הימנעות מחובות ומעול התפקידים המוטלים על יהודי. לכן אני סבור כי אם יפנו אליהם בתקיפות, בדרישות של הליכה שלמה ומידית בדרך חיים על-פי התורה – זה לא יוליך לשום מטרה. רק על-ידי גישה נעימה, מבינה ותומכת, יכולים להשיב רבים-רבים מהנשמות הטועות הללו באופן חלקי, ובמשך הזמן הם ישובו בשלמות, ליהדות מלאה של תורה ומצוות.
אבל כדי להצליח בזה – זה אך ורק אם ננקוט מתקפה, "מלחמת תנופה", לא טקטיקה של "התגוננות", רק בדרך זו, רק אם לא ניפול במלכודת של הזנחת העצים בגלל היער. בשבילנו כל יחיד חשוב מאוד, משום שכל יחיד עשוי אולי להיות מנהיג או אב של דורות רבים ובידינו הדבר אם הדורות הרבים יהיו דורות של תורה ויהדות או שחלילה נאבד אותם.
כיצד הרבי רואה את תוצאות ה'מתקפה' – 'מלחמת התנופה'?
הרבי: אנחנו יכולים לראות רק את מה שמתרחש כרגע בהווה, ועל פני השטח. דרכי ההשגחה נגלות לנו רק בשלב הרבה יותר מאוחר. תפקידנו, ובמיוחד תפקיד הנוער היהודי, הוא לעשות ולרצות לעשות. כל היתר – כמו השאלה מה יהיו התוצאות – זה כבר לא באחריותנו. אולם, כפי שאומר הרבי חותני, יש לנו שתי הבטחות-יסוד. הראשונה: פעולה אחת טובה מאלף אנחות. והשניה: פעולה למען מטרה טובה מעולם לא היתה לשווא. ולכן אני בטוח שבטווח הארוך זה יצליח ויתן את הפירות שלו.
מעשה ב'שליח'
הרבי: אספר לך אירוע קטן שאירע לאחד השלוחים שלנו שפועל בקרב יהודים נצרכים בצפון אפריקה, באחת מערי מרוקו הצרפתית. בשיחה עם כמה ממנהיגי הקהילה התברר לו שכל מאה ועשרים ילדי המשפחות היהודיות באותה עיר מבקרים בבתיה"ס הממשלתיים בשבת. שאל אותם השליח, את מנהיגי הקהילה שהחשיבו עצמם ליהודים חרדים: "האם אינכם מודעים לכך שהם עוברים על עניין יסודי של מצוות התורה?" ענו לו מנהיגי הקהילה: "הממשלה מכריחה אותם ללכת לבתי-הספר הללו בשבת ואין אנחנו יכולים לעשות דבר בעניין זה. אחר-כך, כשהילדים יגדלו, הם יעשו תשובה על זה". ענה להם השליח, לאותם מנהיגים ספרדים חרדים, שלעולם אסור לנו לסמוך ולהשאיר את ה'תשובה' לאחר-כך, וכי התירוץ הזה בוודאי לא מצדיק חילול שבת. שאלו אותו המנהיגים, בהתלהבות: "האם מותר לנו לצטט אותך בעניין הזה?", ענה להם השליח: "בוודאי"!
השיחה הזאת התנהלה ביום רביעי ועד השבת הקרובה כבר שוחררו כל הילדים היהודים באותה עיר, לתמיד, מהחובה ללכת לבית-הספר בשבת. מה קרה? מנהיגי הקהילה הלכו למפקח הצרפתי הממונה על בתי-הספר, ואמרו לו שהחכם האשכזי אמר להם שאין כפרה על חלול השבת של הילדים שלהם, אפילו לא על-ידי-כך שיעשו תשובה אחר-כך. הטיעון הזה הצליח להציל מאה ועשרים ילדים מלחלל את השבת, שבוע אחרי שבוע.
שיחה אחת של שליח הצליחה לפעול כל-כך הרבה! אתה מבין עכשיו? איזה תירוץ יש לנו לא לפעול, אפילו אם זה היה עוזר ולו רק לנשמה יהודית אחת ולא למאה ועשרים?!
"אל תכתוב אודותיי"…
כאשר עמדתי להפרד, נרעש מן החוויה הרוחנית של השעה הקצרה שזכיתי להיות עם הרבי מליובאוויטש, הוא חזר והדגיש אזהרה קודמת: "אל-נא תדבר עלי, אל תכתוב אודותי. המטרה היחידה של שיחתנו יכולה להיות שתכתוב על העבודה שחותני, הרבי מליובאוויטש [הקודם] התחיל במדינה הזאת, ואשר הוא הצליח למשוך לתוכה קבוצות שונות כל-כך של יהודים. העבודה הזאת חייבת להימשך, והיא תימשך, בעזרת השם. כולנו חייבים לתרום לשליחות ההיסטורית הזאת. זה ה"מסר" שברצותי שתעביר לקוראים שלך ואם זה יעזור להביא לכך שהם יהיו מודעים לתפקידם, ויושיטו יד להרים את המשא – כי אז זמננו לא היה לריק".
זהו הרבי מליובאוויטש החדש. התפקיד הרם, הערצת האנשים, העומס של ניהול פעילויות אין ספור של ארגונים כלל-עולמיים, לא פגמו בצניעותו. פרסום הוא דבר שמנהיגים בדרג כזה מחפשים בדרך כלל, אבל הרבי החדש אינו מנהיג מסוג זה. כפי שהוא אמר פעם לפני כנוס של שליחים: "אנחנו עצמנו איננו נחשבים. העבודה שלנו, שליחותנו היהודית הקדושה, זה מה שחשוב. ואם אנחנו רק רוצים ומעוניינים להמשיך ולבצע, המטרה שלנו לא תישאר בלתי-מושגת".
מדהים