פעם-פעם, לפני כמאתיים ושמונים וחמש שנה, הפיץ אור שבעת הימים הבעל שם טוב זיע"א את תורתו, תורת אלוקים חיים. מבלי להיכנס להיסטוריה של תולדות החסידות, שורשיה וענפיה הרבים (עיינו בשני כרכיו העבותים של החיבור "טרקליני החסידות" לד"ר ר' יצחק אלפסי ותיווכחו עד כמה), ארצה במטותא לגעת בעניין זה ולעסוק בהתנגדות שקמה לחסידות, מאז ועד ימינו אנו.
בתחילתה של דרך זו, רבו המתנגדים לה, עד כדי חרמות ונידויים פומביים, ואף הלשנות שהביאו למאסרם של גדולי עולם החסידות (כבעל התניא זיע"א). המתנגדים נסמכו באילני רברבי, כאשר מנהיגי הציבור הליטאי די בכל אתר ואתר – ואפילו הגר"א זצ"ל בעצמו – חותמים בעצמם על אגרות החרם כנגד החסידים ורבותיהם.
אך בסופו של דבר, לאחר מאמצים מרובים מצד החסידים, שככה המחלוקת והשלום החל שורר בין המחנות, כאשר הבינו הכל כי אלו ואלו דברי אלוקים, וכי המטרה היא אותה המטרה, של עבודת ה', של קיום מצוות ושל לימוד תורה כראוי.
כיום, מאות שנים לאחר מכן, כבר אין 'מתנגדים' אמיתיים. וכמו שאמר פעם אחד מגדולי הדור: "מיהו חסיד? שאיננו מתנגד. ומיהו מתנגד? שאיננו חסיד"… אבל משום מה, קיימת מתיחות בין הצדדים, כאשר כל צד דבק בעמדתו ומנסה בכל כוחו להצדיק את קיומו ואת דרכו אשר הוא הולך בה. הליטאי יאמר: "אה, החסידים עם דרכיהם המשונות ושיטותיהם המוזרות…" ורעהו החסיד יענה: "נו, והליטאים רק לומדים ולומדים ולא מקפידים על דברים חשובים".
נדמה כאילו לימוד התורה רשום בטאבו על שם הציבור הליטאי, ואילו החסידים נטלו לעצמם את מידת השמחה והקדושה. וזהו. כביכול אין שייכות של אחד בשני ולא קרב זה אל זה כל הלילה וכל הבוקר. וזו טעות איומה. כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה. הקהילה החסידית גידלה רבבות-רבבות של תלמידי חכמים מופלגים, הכוללים החסידיים מלאים ודחוקים עד מינוס מקום (שזה אומר שאם אחד חסר, מיד יימצא מישהו שיתפוס את מקומו עד שישוב), ואין צורך בדוגמאות לכך. וכן להיפך.
כלומר, במהות הדברים – אחים אנחנו, בני אב אחד. שאיפה אחת משותפת לכל הצדדים: לעשות נחת רוח לבוראנו ולקדש שמו בסתר ובגלוי. אי לכך ובהתאם לזאת, שומה עלינו לשלב זרועות, וכאיש אחד בלב אחד להתקדם לעבר המטרה והיעד.
אם, למשל, אני נוסע מבני-ברק עירי לחתונה בירושלים, וקרוב משפחתי אף הוא מעוניין להשתתף בחתונה. הוא בוחר לשייט ברכבו דרך כביש 443, המהיר יותר, ואני מבכר את כביש 1 על פני האזור המסוכן קמעא. אנחנו נפגשים בחתונה הירושלמית, ואגב לעיסת שניצל דפוק-שאינו-דפוק אנו מגוללים שיחה על הנסיעה שעברה עלינו. האם יכעס קרוב משפחתי על שבחרתי לנסוע דרך כביש 1? האם יפתח טינה כלפי בעקבות כך? ברור שלא. אלא מאי? אנו נדון יחדיו על הצדדים לכאן ולכאן, ואולי נגיע לעמק השווה. כנראה שלא. אבל עוינות – מאן דכר שמיה?!
הוא הדין ביחסי חסידים-ליטאים. כל אחד עובד את ה' בדרכו הוא, הסלולה לו מדורי דורות ומודרכת על ידי ענקי רוח. בסופו של יום – נגיע לאותו מקום. אפשר לדון על הדרכים השונות, מותר אפילו להתווכח עליהן – בלי השמצות והשפלות – אבל עלינו לזכור שאחים אנחנו. לא לפתח שנאה, חלילה, למי שהולך בשביל שונה מאתנו. וכל עוד שהוא אינו מפריע לנו ולעבודת ה' שלנו, חובה עלינו לאהוב אותו כשם שאנו אוהבים את עצמנו.
הבה נזעק יחד, בלבבות חבוקים ומאוחדים: די לשנאה הדדית!
אפילו אם יש מחלוקת בין חסידים לליטאים על רקע אידיאולגי וכו' הרי שלא טור כזה ולא אלף כמותו יפתרו את הבעיה, ק"ו שהמחלוקת איננה אידיאולוגית אלא פוליטית, סוג של הורדות ידיים ותחרויות קטנוניות, עובדה שהאנשים הנורמליים בעלי הרמה הגבוהה אינם רבים ולא שונאים את אף אחד.
אני חושב שאין היום שום מחלוקת בין החסידים לליטאים
ידוע דברי ר' אלחנן ווסרמן בשם הח"ח שהוכח שהחסידות הצילה את האידשקייט , ומה שהגאון נלחם בזה זה מפני שהסט"א לא נותן שרוחניות ברמה מהפכנית ואפ' להוריד לעולם דרך קדושה כזו רק בדרך הסתר של מלחמות כנגד
יש ועדיין יהיו הבדלים מהותיים, וקצת מיותר לנסות לטשטש….ודי למבין..