מה שהדתיים-לאומיים הבינו באיחור של 120 שנה / חיים ולדר

1.
מנקודת הראות של בני האדם, מאה ועשרים שנה הם נצח. הם מהווים את מלוא שנות חייו של האדם. אולם, מנקודת מבט היסטורית, מאה ועשרים שנה הם לא יותר מפסיק. תהליכים היסטוריים (להבדיל מאירועים היסטוריים) לוקחים בדרך כלל מאות שנים.
לפני מאה וחמש עשרה שנה (1902) הוקמה על ידי קבוצת רבנים אורטודוקסיים תנועת "הפועל המזרחי" שהתחברה עם הציונות (בניגוד ליהדות האורטודוקסית ששללה אותה מכל וכל) וחרתה על דגלה את רעיון "תורה ועבודה".
זה לא שלפני כן אורטודוקסים לא עבדו. אך ההדגש הברור היה על לימוד התורה כאידיאל יחיד (ועל כל השאר כהכרח ולא כאידיאל) והתרחקות מוחלטת מכל דבר שריח חילוניות נודף ממנו.
מאה וחמש עשרה שנה עברו, ויש תוצאות לניסוי הזה. תוצאות ברורות שמייסדי המזרחי בוודאי לא התכוונו אליהם.
2.
שני קמפיינים תקשורתיים (חיוביים) שהועלו לאחרונה על ידי ארגון דתי לאומי, מהווים הוכחה לכך שתובנות הניסוי הזה הופנמו.
מי שעומד מאחורי הקמפיינים הוא הרב יצחק נריה, נכדו של אחד מראשי רבני המזרחי, הרב משה צבי נריה זצ"ל.
קמפיין אחד עורר את הדאגה לעתודה רבנית בקרב הציבור הדתי לאומי.
במסגרת הקמפיין שוטטה מצלמה ברחובות ועשרות עוברים ושבים חילונים ודתיים (לא חרדים) נשאלו "מי זה גדול הדור".
השמות שעלו חזרו על עצמם: הרב שך, הרב אלישיב, הרב שטינמן, הרב קניבסקי, הרב עובדיה יוסף הרבי מחב"ד ורבי נחמן. אלה השמות שניתנו על ידי עשרות רבות של אנשים שרובם ככולם היו בעלי חזות חילונית.
והכותרת אמרה: "מדוע אף אחד מהם אינו דתי לאומי".
הקמפיין הנוסף עסק בקרן "אחד לאחד" שתעודד את הלימוד בכולל, בקרב הציבור הדתי לאומי הן בבחינת דעת הקהל והן בבחינת אחזקה כלכלית של לומדי התורה.
"קרוב ל–8,000 תלמידים יסיימו בשנה הקרובה את מוסדות החינוך הדתיים לאומיים" אמר הרב נריה בנאום ב"כנס ירושלים", "מתוכם ימשיכו ל'ישיבות' רק כ–1,700-1,800. כל היתר ממשיכים להרבה דברים חשובים כמו אקדמיה, צבא, עתודה. זו לב הבעיה. לא מבינים מספיק כמה צריכים לדאוג לתלמידי חכמים, לגדולי תורה, הלא זה כמו פירמידה, 'אלף נכנסים – אחד יוצא להוראה', צריך שיהיו הרבה בני תורה בכדי להעמיד לנו גדולי ישראל".
הרב נריה ציין בתסכול כי "כשמישהו מצטיין באקדמיה, בצבא, אפילו מגיע להיות רב ראשי – מפרגנים לו, אבל כשמגיעים להישגים בתורה, לא כל כך. הבעיה שיש קוצר בהבנה שבכדי להצליח בתורה – צריך להשקיע. צריכים להשקיע בעתודות האלו".
בסוף דבריו אמר הרב נריה: "תנו כבוד לתורה. הבה נייקר את זה, בואו ניתן לבני התורה מעמד, אם מישהו מגיע ומספר לאחיו, בן משפחתו או חברים שהוא אברך – שזה לא יהיה משהו בזוי אלא כבוד וזכות".
3.
חייבים לשבח את הרב נריה על יוזמתו, אך לא פחות מזה על העיניים שהוא פקח למאות אלפי אנשים שמן הסתם לא תמכו ברעיון ה"כולל" ולא הבינו את חשיבותו של "עולם תורה" בקרב ציבור המעוניין לדבוק בתורת ישראל.
אך אני סבור, שהרב נריה עושה שירות חשוב, למנוע קרירות שאולי פושה במחנה שלנו. אנשים שמתחילים לראות ב"שילוב חרדים בעבודה" לא הכרח אשר לא יגונה, אלא אידיאולוגיה של "מלכתחילה", הם לא מעלים על הדעת שעמדה מהסוג הזה היא זו שעמדה לפני מאה וחמש עשרה שנה כשמהפכת "תורה ועבודה" יצאה אל הדרך.
הכוונה הייתה טובה, אך ברגע שזה הפך ל"אידיאולוגיה של מלכתחילה" בתוך מאה שנה זה הגיע להיעדר עולם תורה, עד לכדי סכנת דחיקת התורה לטובת "העבודה".
4.
כיום כבר אין מחלוקת שהדרך היחידה לשמירתו של עם, לשמירתה של תורה, היא בניית פירמידה שבראשה יהיו לומדי התורה, ובתחתיתה אנשים שהיו רוצים לעשות זאת.
הטענות בדבר "לא כל אחד יכול לשבת וללמוד" הן נכונות, ובאמת זו הסיבה שרוב הציבור אינו יושב ולומד בכולל. כי המשימה של לשבת וללמוד כל היום, היא המשימה הכי קשה עלי אדמות ולכן רק הטובים ביותר והמיוחדים ביותר מצליחים להישאר בה. כל השאר (כולל כותב השורות) מנסים לשבת וללמוד בכולל כמה שניתן, כשלא עולה בידם, פונים לעבוד לפרנסתם. אך כל עוד הם בליבם חשים צער על כך שלא הצליחו להישאר אברכים, כל עוד הם משוחחים על ילדיהם על חשיבות האידיאל "להיות אברך", כל עוד הם קובעים עיתים לתורה ותומכים בלומדי תורה ובעיקר מייקרים אותם בכל מקום ובכל מצב, התורה תהיה חלק מרכזי בחייה של הקהילה כולה, והיא תישאר שומרת תורה ומצוות.
מתברר כי האברכים הם הדבק ששומר על הכל. הם שנמצאים בראש הפירמידה, הם ורק הם, שומרים על בסיסה למרות שהוא יותר רחב לכאורה. כל עוד הבסיס מביט אליהם מלמטה למעלה (כן בפירוש כך) בהערצה, בהתבטלות ובחרטה על כך שלא זכינו.
5.
אני יודע שאני נוגע כאן בעצבים חשופים. כי הלא זו הטענה המרכזית של אלה המנסים לרמוז או לומר בגלוי "לא כולם יכולים לשבת וללמוד ולא יכול להיות שמי שלא לומד ירגיש סוג ב'".
בעצם, כל "שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים" מתבססת על התחושה הזו. תחושה לא נכונה בעליל כאילו מישהו מתנשא עליך ומרגיש יותר טוב ממך.
האברכים אינם מתנשאים ואינם מזלזלים. הם רק יושבים ולומדים. זה מה שהם עושים. התחושה הזו מקורה מהאדם החש נחיתי. הוא זה שממציא לעצמו שמישהו מתנשא מעליו.
והאמת שאם כל אחד מאתנו יודה בינו לבין עצמו שאכן האברכים נמצאים במקום יותר גבוה מאתנו, וכי הם עושים דבר שרובנו מתקשה לעשות: לשבת וללמוד, ומתוך בחירה זו גוזרים על עצמם חיי דוחק והסתגרות בארבע אמות של הלכה, בעוד האמת שבכישרונם ובחריפותם יכלו לנטוש את ספסל הלימודים ולהצליח הרבה יותר מאלה שיצאו מהכולל, ואז הם ב א מ ת היו יכולים להתנשא. אך הם בוחרים להניח לחיי שעה ולדבוק בחיי עולם, ולראות איך אנשים פחותי כישרון מהם משגשגים כלכלית וכובשים כיסא וגם נזר, בעוד הם הכישרוניים האמתיים, ממקדים את כל כישרונותיהם בלימוד התורה שהוא, כבר הוכח, סוד הקיום האמיתי של דת, עם, חברה וקהילה. הם למעשה דואגים לנו הרבה יותר משאנו דואגים להם.
וכבר כתבתי והבאתי פעם את החידוש בצחות לשון על הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך", שציבור העובדים צריך לשמוח על כך ש"יששכר באהלך" ולו מהטעם שאם ה"יששכרים" יצאו לעבוד הם ידחקו בכישרונם ובכוח התמדתם את רגליהם של הזבולונים…
6.
למרות היותי "בעל הבית", שפרט לחברותא וקביעת עיתים לתורה עוסק כל היום לפרנסתי (גם אם מדובר בעבודה שהיא בתחום החינוכי) ולא זכיתי להיות אברך כולל, הצלחתי בסייעתא דשמיא למצוא בתוכי את הכוח להתבטל בפני האברכים שיושבים ולומדים, לחוש נחות מהם, ולהיות גאה בתחושתי זו ולהנחילה לילדיי. (אולי בגלל שהתעמקתי מאז הכירי את עצמי בהשקפה החרדית, בפילוסופיה שמאחורי "חברת הלומדים", בהבנת הדברים בפרספקטיבה היסטורית).
בביתי מעולם לא נשמעה ביקורת ולו מרומזת על אברכים, כולל מצד אורחים. כשאתה מציב את הגבול הזה אנשים לא עוברים אותו. אפס ביקורת. רק הרעפת שבח והערצה והתבטלות והבעת תקווה שילדיי יצליחו במה שאני לא הצלחתי.
אם יש משהו שאני רואה אותו בגדר נס הוא, ששניים מתוך שלושת בניי וכן חתני הם אברכים היושבים ולומדים בכולל. ומדוע נס? מפני שלמען האמת לא הייתה לי את הזכות לדרוש מהם להיות אברכים, ואכן לא דרשתי, אולם לא הפסקתי מלהביע את רצוני ואת חלומי שזה מה שהם יהפכו להיות. ובסייעתא דשמיא הם הפכו להיות. בני בכורי האהוב שיחי', שכמותי, עוסק לפרנסתו, מתייחס אף הוא בהערצה ובהתבטלות לתלמידי חכמים ואברכי הכולל.
7.
את הטור הזה אני רושם לאחר שהגיע לאוזניי מצבם הכלכלי הקשה של הכוללים. על אברכים שלא קיבלו את מלגתם הצנועה חצי שנה ויותר, ואברכים שלא מצליחים למצוא כולל שישלם להם אפילו מלגה כלשהי ולומדים ללא תמיכה.
רציתי לחזק את כל "הזבולונים" שהם הרוב, לקום ולעשות מעשה לטובת ה"יששכרים".
לא אחד לאחד כי אם מאה לאחד.
אם כל מי שעובד לפרנסתו יבין את ההקרבה הגדולה של אברכי הכולל למענו, למען ילדיו, למען המשכו של הציבור החרדי ולמען קיומם הנצחי של עם ישראל ושל תורת ישראל, הוא לא יסתפק בתרומה כי אם יפריש חלק נכבד ממשכורתו למען אחזקת הישיבות הכוללים והיהלומים שבכתר הלא הם ציבור האברכים.

טורו של הסופר והמחנך חיים ולדר מתפרסם במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'