את המכתב הבא רשם בדם לבו בחור ישיבה, שהחיים התפוצצו לו בפנים. מאי משמע? אמנם זה יישמע לנו, במבט של אדם מבוגר יותר, כארמון חול שנחרב באבחת רגל דורסנית ולא מתחשבת, שמלבד הילדון הקט שהקים בעמל כפיים את המגדל אין איש נעצב על חורבן הבית מחול; אבל זו תהיה טעות להביט בכך בזלזול. וכמה סיבות לדבר, אך העיקרית שבהן היא, שפעמים אכן עולמות נחרבים באי שימת לב, או דווקא בשימת לב אך לא בצורה הנכונה.
אבל למה להכביר מילים? הבה נביא את המכתב הזה, שנשלח לראש הישיבה ביום פתיחת הזמן. אני לא מבקש להוציא אתכם מהנופש אי שם בהרי הקרפטים או משחייה נמרצת בחוף הנפרד ההוא וההוא, אבל ביקשתי, כמו שאמרו חכמינו, להקדים תרופה למכה.
הנה המכתב ככתבו וכלשונו: 'זה התחיל בבין הזמנים, כשביום מן הימים קיבלתי החלטה להשתנות. להתחיל את השנה הבאה ברגל ימין, להשתפר, להתקדם, לשאוף ובעז"ה להשיג מטרות.
ואז זה קרה.
באתי לישיבה ביום הראשון של ה'זמן', פתחתי את הגמרא והתחלתי ללמוד בשמחה ובטוב לבב. והנה בא ראש הישיבה וגודע את המתיקות הזאת. לא אשכתב את דבריו, אך התוכן הוא בערך כך: אנחנו בישיבה מצפים ממך להתנהגות בלתי נאותה. ולכן באנו להקדים תרופה למכה (שבמקרה הזה, המכה היא אני) ולהתרות בך שלא תתנהג כפי המתבקש ממך.
בום!
הבועה התנפצה לרסיסים. החלום המתוק נמוג כעשן. לא, אין לך סיכוי להיות טוב גם אם מאוד תרצה. ואני אכן לא אפעל נגדכם. אתם מצפים ממני להיות בחור לא טוב (בלשון נקייה), וזה אכן מה שאעשה. בזכותכם…'
אני מכיר את המקרה מקרוב. הוא התרחש די מזמן, כך שאין חשש שמישהו יזהה את פרטיו. צוות הישיבה ישב שבעה ימים ושבעה לילות, כחכמי חלם בשעתם, והגיע לכלל מסקנא שהישיבה צריכה שיפור. איך יוצרים שיפור? פשוט מאוד, באים לבחורים הבעייתיים ואומרים להם להשתפר. חכמי חלם, כבר אמרנו?
לא אציע כאן פתרונות מה לעשות ואיך לעשות, למרות שיש פתרונות ייעודיים לכל בעיה. מה שבאתי לומר הוא: אם אתם לא יודעים לתקן, לפחות אל תקלקלו. הבחור הזה, שאת מכתבו הבאתי, היה נער חמד, בעל ראש חריף וכוח רצון חזק, וגם קצת יצר שובבות, כמו כל נער בריא בנפשו. כשהוא אמר לי שהוא התכוון באותה שנה ללמוד – האמנתי לו. ודווקא לכן המכתב שלו נגע ללבי. התוכן שלו התגלגל לידי, ונשמר בארכיון בין מאות מסמכים אחרים. כעת הוא זכה לעדנה.
באותה שנה הבחור ההוא אכן לא למד כיאות ולא השקיע כפי שיכול היה להשקיע. אולי הוא היה מונע מרגש נקמה מסוים. אולי חשב שעל ידי שלא ילמד ינקום בצוות ובראש הישיבה שגער בו עוד בטרם עשה מעשה. אולי. אבל הוא רק בחור צעיר, ולא מצופה ממנו שיתגבר גם על הקשיים הללו בדרכו ללימוד התורה. מספיקים לו הקשיים הקיימים, די ואף הותר.
ייתכן ואני מרגיז כאן אנשי צוות בישיבות, משגיחים וראשי ישיבות, אבל אני לוקח על עצמי את הסיכון, כי אני בטוח במה שאני אומר וכותב: הרבה יותר קל לקלקל מאשר לתקן. ולכן, אם אינכם בטוחים במה שאתם עושים, ואינכם יודעים בוודאות שהדבר יגרום לשיפור – פשוט אל תעשו אותו. שב ואל תעשה עדיף, נאמר גם במקרים האלו.
איך משפרים את המצב ופותרים בעיות? אולי נדון בפעם הבאה.
כל-כך חבל!
תמצית החינוך היא, לעורר ולפתח את הרצון העצמי של החניך ואת המוטיבציה שלו – להיות בסדר, להתקדם, להשתפר. לעתים מידי קרובות – עושים הפוך – הורסים בידיים את הרצון העצמי הטוב של הבן-אדם. וזה בעיקר על-ידי חוסר אמון, חוסר הערכה, ונטילת אחריות יתר.
לפעמים כל מה שצריך, זה לקחת צעד אחד אחורה, קצת להרפות שליטה, ולאפשר לחניך מרחב בריא ומזין כדי להתפתח.
כל הכבוד לראש הישיבה. נורא יפה שהבחור הגיע לתחילת הזמן עם הרבה החלטות טובות, אבל אולי הוא גרם לאחרים לרדת ברוחניות בזמן הקודם?
לא די שלא נזרק מהישיבה, הסתפקו במילת אזהרה או שתיים בתחילת השנה.
איש אינו נביא על שחולף בליבו של אותו בחור. היה עליו לשתף משגיח בישיבה שהוא מתחיל התחלה חדשה. מי אמר שמחפשים לשפר את הישיבה דרך הערות לבחורים הבעייתיים? אולי מחפשים לשמור על הבחורים הלא בעייתיים על ידי אזהרה לבחורים הבעייתיים? אילו בנך היה בישיבה שבה יש בחור בעייתי, לא היית מצפה מראש הישיבה לשמור על בנך ועוד על כמה מאות בחורים אחרים שאינם בעייתיים? עם על ההבנה למקרה של הפרט, עדיין יש חובה ואחריות חינוכית לדאוג לכלל!!!
זה לא נכון,כי לכל אחד יש את ההתנהגיות שלו, ולכל אחד צריכים להתנהג אחרת,
למשל אני, אני לא רוצה ללכת לישיבה, וההורים שלי מכריחים אותי ללכת לישיבה, ואומרים לי שאני עוד בישיבה קטנה ואני חייב ללכת לישיבה ומשגעים אותי כל יום, וכל יום אני סובל מהם, ואני חושב שלא ככה הדרך שצריכים ללכת איתי, אבל הם יש להם את הניסיון שלהם, וזה מה שהם עשו לאחים שלי, והם התכנכו,] אבל אני המצב שלי הזמן מדרדר,
אז אני חושב שלכל אחד צריכים להתנהג אחרת
האם מישהו אוחז כמוני, או שנתקל בבעיה כזאתי,