משולם הוא 'טיפוס' כהגדרתם של אנשים ובהטעימם מילה זו כמלעיל ובדגש על הטי"ת. כלומר, יש בו במשולם מכלול תכונות המורכב מאופיים של כמה וכמה אנשים ואישיותם והוא אשר מזכהו בתואר 'טיפוס'. שאם אתה מוצא תכונה משונה במאן-דהוא מן השוק, הרי אתה אומר אל ליבך: ניחא, כבר היו דברים מעולם. הבעיה מוכרת לי זה מכבר ואינני נרגש כלפיה יתר על המידה. אך במשולם נשואנו, עליו נסובות המילים וסביבו סובבים המשפטים, התקבצו ובאו כל אותן תכונות ומידות מעניינות, יצירתיות ובלתי שכיחות בעליל. הדבר הופך את משולם דנן ליצור מקורי ומרתק, כזה שמשיחה עמו אתה יוצא עם הבנה מחודשת בברכת "שלא חסר בעולמו דבר"…
על כן, מה מאוד שמחתי כאשר בעלותי אל האוטובוס האמור להובילנו צפונה, גיליתי את משולם יושב שאנן באחד הספסלים ועל ידו מושב פנוי. הנסיעה שלפנינו אמורה הייתה להיות ארוכה, מה גם שיודעי דבר דיווחו על פקיקות כבישים ועומס דרכים עקב עבודות בכביש והפגנות נכים למיניהן. 'אשב לצדו', הרהרתי. 'כך תעבור הנסיעה ביתר קלות ובפחות שעמום'. הנהנתי לו לשלום וניגשתי עדיו.
שאלתי: "אפשר לשבת?"
השיבני: "ודאי. למה לא?"
הגבהתי קמעא שולי חליפתי והתיישבתי. שוחחנו על הא ואחר כך על דא, ושוב חזרנו לשוחח על הא ולאחר מכן נדברנו אף על דברים אחרים חוץ מהא ודא. הימים היו שלהי אלול ודפי לוח השנה המסתיימים הורו על שנה חדשה העומדת בפתח. מהכא להתם התגלגלה שיחתנו ונסובה אודות החגים הממשמשים ובאים.
"אתה יודע", ננער לפתע משולם מכל ההגיגים שהשמיע עד הנה. "יש דבר אחד שהייתי מאוד מאוד רוצה. הלוואי שהייתי יכול לממש אותו".
יצר סקרנותי, שעד עתה היה רדום למחצה בחוסר התעניינות, ניעור לחיים. ברוך ה'. כבר חששתי שמא נרדם הלה ואינו מתכוון לשוב ולהקיץ אי פעם. "מה הדבר?" דחקתי במשולם.
והוא גולל. זה היה מעט לא נעים לשמוע זאת, אך למען משולם הטיתי אוזני ופתחתי ליבי. "תראה", פתח הוא את פיו. "אני טיפוס מאוד מאוד לחוץ ונלחץ. כשצריך לארגן משהו, נסיעה, סעודה, או דברים כאלה, אני פשוט מאבד את הראש. אני מתבלבל. נהיה לי בלאגן במוח ובלאגן בלב". הוא נשף. משענת הכיסא שלפניו ספגה את הנשיפה בדומיה. "עכשיו, מה שקורה זה, שלפני החגים כל העומס הזה מכפיל את עצמו פי מאה. יש לנו את ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, ואפילו שבת בראשית, ועוד מלא דברים באמצע שצריך להתארגן לקראתם, לקנות דברים, לסדר דברים. אני פשוט לא עומד בעומס הזה". שוב הוא נשף. מוציא קיטור של לחץ.
"אז מה הדבר שאמרת שאתה מאוד מאוד רוצה?" הקשיתי כלפיו לאחר שתיקה של הכלה.
"מה שאני מאוד מאוד רוצה, זה ללכת לישון בערב ראש השנה ואז לקום ולשמוע את הבעל-קורא אומר: "אלה תולדות נח". פשוט לקום בפרשת נח. זה מה שהייתי רוצה. אבל כמובן שאלו חלומות באספמיא".
"ומה עם כל הרוחניות שאנחנו מקבלים בכל החגים האלה?" המשכתי להקשות. "אתה מוותר על הכל? על תקיעת שופר, על עשרת ימי תשובה, על הצום, על נעילה, על ארבעת המינים, על ההקפות. על הכל אתה מוותר?!"
"תבין", הסביר לי משולם כתשובה. "בשעת מעשה אני לא כל כך מצליח לקלוט ולהפנים את גודל המעמד, אני לחוץ מדי בשביל לקבל את כל ההשפעות. זה כל הסיפור. מה אני אעשה? תגיד לי מה אני אעשה, אה?" שאל כסיום שאלה שלא הייתה לי עליה תשובה.
השבוע נזכרתי בו במשולם, ובעוד אחרים שמן הסתם חשים כמוהו. נזכרתי גם במשפט אותו שח לי: "אני רוצה ללכת לישון בערב ראש השנה ולהתעורר בפרשת נח". ולפתע עלתה לי התשובה אותה הייתי אמור לומר לו: שיהיו הדברים האלה על לבבו, ואז, בהגיע שעת הכושר, שעה של מנוחת הנפש כמו פרשת נח, או אז ייכנסו כל אותן השפעות היישר אל הלב.
אז משולם יקירי, הגיעה פרשת נח, אז לפחות עכשיו – התעורר!
