אם היה נודע לכם שמדי פעם מישהו מתגנב לביתכם ומלעיט את בנכם או בתכם בחומרים מסוכנים – מה הייתם עושים? האם הייתם שותקים? ולמה אתם שותקים כאשר זה קורה כמעט כל יום בגני הילדים?
יום הולדת, אבא ואמא של שבת, חתונת האחות ולידת האחיין – כל אלו הן הזדמנויות נהדרות עבור הילדים הרכים לחלק ליתר ילדי הגן "סוכריות" ומיני מתיקה אחרים. ולמה הצבתי מירכאות סביב המילה סוכריות? כי פעם, לפני עשרות שנים, באמת היו הסוכריות עשויות מסוכר. והיום – לא ממש.
זכורני, כד הוינא טליא, את סבתי ע"ה שולפת מהארון המתקלף שבמטבחה המיושן שקיק נייר חום מקומט למראה, ומקרבו הייתה מוציאה סוכריות חסרות צורה הגיונית, שהיו עשויות מ…סוכר. פשוט סוכר. ועוד כמה חומרים להתגיישות, שהפכו את הסוכריה לעמידה בפני שיני החלב שלי. היא הייתה קשה ברמה שהצריכה ניסור ביהלום כדי לחורר אותה.
במאמר המוסגר – היום לא מייצרים סוכריות מסוג כזה מהסיבה הפשוטה: הסוכריה הספיקה לזמן ארוך ביותר, מה שייתר את הצורך בקניית עוד ועוד סוכריות. והיום, כידוע, מנסים כל היצרנים בכל התחומים להמעיט את זמן השימוש במוצריהם, כדי שהלקוח ירכוש שוב את המוצר ויזרים לכיסם כספים רבים. כך ברהיטים, שהיום מחזיקים מעמד עד החלאקה של הבן הבכור, ופעם היה אפשר להורישם לדור הבא, והוא לדור שאחריו, עד לדור המפונק שאוהב שהכל חדש ונוצץ ולא אלטע-זאכן.
אבל כל זה בדרך אגב. לענייננו, הסוכריות היום לא מיוצרות מסוכר בלבד. החומרים שיש בהן, משמשים מוסכניקים בעבודתם, חוקרים סינים בעינוייהם, ויצרני גומיות בפס הייצור. החומרים הללו לא באמת ראויים לאכילה, ופה הבעיה: אנחנו, ובעיקר הילדים שלנו, כן אוכלים אותם, ובכמויות אדירות.
וכאן האב שואל (הבן כמובן רוצה להמשיך ולצרוך את הנפט הזה): למה אנחנו שותקים? מדוע הילדים צריכים לחזור כל יומיים עם רעל עטוף בצלופן מנצנץ ומרשרש? למה בכל יום שישי הם אמורים להעמיס לקרביהם חומרים הרסניים, לשיניים, לקיבה, לדם, וליתר איברי הגוף. למה?!
אני לא מציע להפסיק לגמרי את חלוקת הרעלים הללו, כי זו גזירה שאין ציבור הילדים יכול לעמוד בה. אני גם לא אומר להמעיט בחלוקות האלו ולצמצמם אותן לימי שישי בלבד וכדומה (אם כי זו תהיה יוזמה מבורכת). אני כן ממליץ להמיר את הממתקים המסוכנים במאפים ומיני מזונות, ובשעת הדחק אפילו בחטיפים.
בינינו, לילדוד'ס הקטנים לא באמת אכפת איזה ממתק הם מקבלים בגן. עבורם הוופל המצופה שווה המון, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לשער. אז נכון שגם המאפים של דורנו אינם חפים מפשע, וגם הם לא ממש מלאי בריאות, ונכון שהמלחים ברוב החטיפים הללו שואפים לרמת המלח באשתו של לוט לאחר שהביטה לאחור, ועדיין: יש בהם חומרים שהרבה יותר הגיוני שייכנסו לפיות הטף שלא טעם טעם חטא. המרכיבים שלהם קצת יותר טבעיים מכל הכימיקלים שמהם עשויים הסוכריות, הגומי שמשום מה החליטו שהוא אוי לאכילה, והטופים למיניהם.
אפרופו טופי, האם אתם יודעים ממה עשויים הטופים המקוריים? אני מצטט קטעים נבחרים מתוך ויקיפדיה בערך 'טופי': "טופי הוא ממתק המיוצר על ידי הרתחת דבשה או סוכר עם חמאה, חלב ולעתים גם קמח… ולעתים מוסיפים לה גם צימוקים… טופי אנגלי מיוצר באופן דומה ונהגו להוסיף לו שקדים". כעת העלו נא בזיכרונכם את הטופי האחרון שפגשתם בחייכם – ותתחילו לצחוק. ליד הטופי בן זמננו, הטופי המקורי הוא מעדן בריאות מעולה.
בואו נתקן לפחות את עצמנו, ואם ילדנו חוגג יומולדת או כל חגיגה אחרת, נצייד אותו במיני מתיקה שהם מזיקים כמה שפחות. נחוס על הנפשות הרכות ועל חייהן שלא מזמן החלו. נזכיר לעצמנו שמה ששנוא עלינו – לא נעשה לילדי חברינו.
מאמר טוב ביותר!!!!
במיוחד נהניתי מהנוסטלגיה של הסוכריות…..
מאפה קנוי לא יותר טוב – מרגרינה זה גם רעל, ויש גם סוכר. שמעתי פעם תזונאי שמתבטא: אני מכיר הרבה אנשים שמתו מסוכר, אני לא מכיר אף אחד שמת מצבע מאכל.
מר סוכררעל, ומה יש בסוכריות המגעילות האלו אם לא סוכר??? פפריקה?
אז יש בהם גם סוכר וגם עוד חומרים מסוכנים, וזה ידוע.