"האיך אפשר? האיך אפשר? האיך אפשר לחשוב כזה דבר בכלל.. האיך יעלה על הדעת, עולם בלי רבינו…. אוי לנו… מה נאמר, מה נדבר, אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש". כך פותח החברותא של מרן ראש הישיבה זצוק"ל, הגאון רבי משה יהודה שניידר את דבריו בעלון "פרי חיים" עם עובדות ממרן, שהוא מפרסם מעת לעת.
"הרי בכל פעם שנסתלק בעוה"ר לבית עולמו א' מהמיוחדים שבדור, היינו רצים לשמוע את המילה הנכונה, את ההגדרה המדויקת, את המעשה אשר נעשה, אך עכשיו מי יורנו עצה ומי יביננו שמועה, בהסתלק מעלינו נשמת אפינו, רוח קדשך.. ובהיות וכעת בזמן אשכבתיה דרבי, המחשבות מבולבלות, לא כרבינו זצוק"ל הכ"מ שלא הי' מאבד לרגע קט, אף פעם את מנוחת הנפש, באופן מופלא ביותר, אבל בעניי לא זכינו לאפס קצהו, ואין סדר ואין כיוון, חשך אור העולם, נשמת רוח אפינו, אשר אמרנו בצלו נחיה בגויים. מה נעשה ולהיכן נפנה?
כידוע, מרן זצוק"ל הורה בצוואתו שלא להספידו, "אך לכל הפחות ננסה לראות ללמוד משהו שבמשהו ממדרגותיו הנוראות והעצומות של רבינו, ויהיה לו ולנו לזכות" – כותב החברותא. הרב שניידר מחלק את העובדות משולי הנהגותיו של מרן זצוק"ל, לנושאים: תורה, עבודה שבלב זו תפילה וגמילות חסדים. מכאן אנו מביאים את דבריו ללא שינוי.
תורה
התמדתו הנוראה של רבינו, אין לתאר ואין לשער. כאשר שנים על גבי שנים לא פסק פומיה מגירסא ממש, ולא יכולנו לראות את רבינו בלי שמעיין בגמרא או כותב חידושיו. ואף כשהיו נכנסין אליו לשאול, היה שומע את השאלה תוך כדי שממשיך לכתוב, ועונה תוך כדי כתיבה, רק בסיום ממש היה מרים ראשו ואומר שלום.
ואף בשנים המאוחרות יותר, כשראה שאין מנוס והכרח הציבור לקבלם ולענות לשואלים, מתחילה היה מקבל בעמידה ליד דלת הכניסה לבית, במשך שעה ושעתיים, באמרו שבאופן כזה אנשים מקצרים, וחוסך זמן. עד שפעם אחת התעלף באמצע השיעור, ואמר לו הרופא שאסור לו לעמוד כ"כ הרבה זמן, התחיל לקבל בחדרו כשהוא יושב, אך היה מוציא את הכסאות מהחדר, כדי שלא יתעכבו אנשים, ואמר לי שהרש"ש לא היו לו כסאות בחדר מטעם זה.
וכן בתקופה מסוימת, כשהתחנן לפניו הרופא, שילך לטייל עשרים דקות כל יום, הסכים לצאת באישון לילה, ורק עם מלווה אחד, שיודע שלא יטרידנו עם שאלות. והי' שקוע במחשבותיו כל הדרך.
וזוכרים תלמידי ישיבת פוניבז' לצעירים, את המשמרות שהי' עושה רבינו הכ"מ בחדרו, ואח"כ בשעת השיעור הי' שם ידו על עיניו לכמה רגעים, ומנמנם, וממשיך את השיעור. אוי.. האיך אפשר לחשוב שרבינו איננו אתנו… אוי.. אוי.
תפילה
כמה שיחות וכמה עבודה השקיע רבנו כל ימי חייו בתפילה, מבהיל על הרעיון. "עבודה" כפשוטו. לא מדבר על הקפדתו לבוא מוקדם לפני התפילה, ולשבת רגוע כדי להתכונן לתפילה. וכשהיה יוצא למנחה או מעריב לבית הכנסת שהי' מהלך חמש דקות, היה יוצא הכי מאוחר רבע שעה לפני זה.
ואיני יכול לשכוח האיך שפעם אחת הזמינו ת"ח יקר לעשות בביתו שילוח הקן, והי' מרחק כמה דקות מבית הכנסת. ועלה רבינו שלש קומות, ודפק עם מטאטא מתחת לרגלי היונה, ושילחה, ורצה בעל הבית שיעלה על הסולם להוריד את הביצים, לקיים ואת הבנים תיקח לך, אך ראה רבינו שעוד כמה רגעים מתחילים מעריב, אמר אלך למעריב, ואחזור לקחת את הביצים, וכך עשה ירד למעריב, וחזר עוד פעם ועלה שלוש קומות, כדי לסיים את המצוה. וכל הטירחא היתה, כדי שלא לאחר מעריב אפילו בדקה. וזה אחד מהרבה מעשים.
והתפילה עצמה, באיזה מתיקות אמר פסוקי דזמרה, כמונה מעות ממש, עם ניגון מיוחד נעים מאד. ובעיקר תפילת שמונה עשרה, איזה עמל השקיע בכונת ברכה ראשונה. עד שהיה ניכר שבזמן שהיה תשוש וחלש, הי' מאריך יותר בברכה ראשונה, כי היה מתאמץ מאד לכוין כל מילה ומילה. והרבה פעמים היה מוליך אצבעו על תיבות התפילה, מילה מילה. איי,, מה יהיה אתנו?
גמילות חסדים
כמדומני שהיסוד של גמילות חסדים, היא "המחשבה על השני", וממילא כבר מסתעף כל המעשים בפועל. וכזה ראינו אצל רבינו הכ"מ, אוי.. יום יום, לחשוב על השני באופן מופלא ביותר.
ובשעתו כשהיה רבינו מקבל קהל בלילה, משעה תשע ורבע עד עשר וחצי, ולאחר מכן ברבע לאחת עשרה התחיל השיעור בזבחים. [הודות להשקעתו הגדולה של ידידנו היקר הר"ר יעקב צ. רוזנשטיין שיחי', שהיה דואג במיוחד לסיים את האנשים לקראת השיעור שיתחיל בזמן]. אי איזה שנים טובות, איזה גן עדן היה. מה יהיה אתנו? ועכ"פ הרבה פעמים הי' רבינו יושב כמה רגעים תפוס בשרעפים, ולא יכלו לדבר אתו. וכמובן שלא העזנו לשאול מה קרה.
אך פעם אחת נכנס המוהל המפורסם מפ"ת הרה"ג ר' שלמה מילר זצ"ל, ואמר לו רבינו, אתה רואה את כל הפתקים עם הצרות שמונחים כאן על השולחן, אם תקרא מה שכתוב כאן לא תוכל לישון שבועיים. והוסיף רבינו שמטעם זה הרבה פעמים אחרי ששומע במשך שעה ארוכה את צערן של ישראל, אינו יכול לרכז את ראשו ללמוד, וצריך למשוך את עצמו בכח כדי שיוכל להתרכז. וכך היה תמיד דואג לכל יחיד ויחיד באופן מופלג ביותר. אוי לנו מה אבדנו. איי, לבן של ישראל כפשוטו.
והרבה אנשים היו המומים כשהיו רואים האיך שרבינו הכ"מ זוכר את צרתם שנים ע"ג שנים.
