בשבוע שלפני שעבר, הזדמן לי להאזין לשיעור מפי הרב זכריה וולרשטיין. מזכה רבים מוכר מאוד בארה"ב, שהציל ומציל הרבה נשמות תועות ממדמנת הרחוב ומציפורני האתאיזם. הקים את המוסד והפנימיה 'אור נאווה', ובין היתר – מומחה בגישתו למקרים מצמררים של יהודים מבתים טובים שנתפסו למינות ל"ע, ובהעלאתם חזרה על דרך המלך. וכך סיפר הרב וולרשטיין בשיעורו השבועי: (תרגום חופשי מאנגלית. א.נ.)
"לפני חמש עשרה שנה, כשתכננתי להקים את פנימיית 'אור נאווה' לנשמות מבתים שאינם מתפקדים, הגעתי לארץ ישראל לשהות בה ביום הכיפורים. באותו ביקור בארץ עליתי לבית מרן הגראי"ל שטיינמן. אמרתי לרב שאני מאוד רוצה להקים את המוסד הזה 'אור נאווה' ובקשתי את ברכתו לצעד. הרב הביט אלי ושאל "ומי אומר שמה שאתה רוצה גם הקב"ה רוצה". ניסיתי להרחיב ולהסביר את המצב המידרדר של הנוער, והרב שטיינמן חזר ואמר את אותן המילים. עזבתי בתחושה קשה, אך בהחלטה לנסות בכל זאת לגלגל את הענין. המהלך לא צלח ולא עלה בידי לגייס את הסכום הדרוש להקמת הפנימיה.
"שנה אחרי כן שוב הגעתי לביקור בארץ ישראל. ושוב נכנסתי לקבל את ברכת ראש הישיבה. פניתי אל הרב ואמרתי שהמצב ברחוב הולך ונעשה גרוע. אני ממש צריך וחייב להקים את המוסד הזה. גם כל הנשמות הללו שמתגוללות ברחוב זקוקות לזה בצורה נואשת. ומרן הגראי"ל השיב: "נו, אם צריך אז באמת הגיע הזמן להקים את המוסד הזה. יעזור השי"ת שכבר בחודשיים שלושה הקרובים יהיה לך את המימון המלא לצורך הקמת הפנימיה" והוסיף הרב ובירך "שהשכינה תשרה בבית שתבנה".
"השתוממתי מאוד ושאלתי את ראש הישיבה. 'במחילה מכבוד תורתו, לפני כשנה שאלתי את הרב את אותה השאלה, והתשובה שקיבלתי ממנו היתה שונה בתכלית, וכעת כזה עידוד והאצלת ברכה'. ראש הישיבה חייך ותקן אותי: 'לא מדוייק. כשהגעת הנה בשנה שעברה אמרת שאתה מאוד 'רוצה' להקים את הפנימיה. אנשים מטבעם רוצים כל מיני דברים, אך לא בהכרח שכל מה שהם 'רוצים', רצוי גם להקב"ה. אבל כעת אמרת שאתה 'צריך' להקים את הפנימיה וזהו כורח המציאות. ובכן, אם 'צריך', הקב"ה נותן לילדיו את כל מה שהם 'צריכים'. אך לא נותן את כל מה שהם 'רוצים'". נדהמתי מזכרונו המופלג של הרב שטיינמן. במשך שנה הרי עוברים אצלו אלפי איש עם שאלות בכל התחומים. לכל אחד מוקצבים מספר שניות עד דקה, ועם כל זה, בזכרונו החד שלף הרב את מילות התבטאותי במדוייק כפי שנאמרו לפני שנה. סוף הענין, כשחזרתי לארה"ב ראיתי אכן סיעתא דשמיא מיוחדת ואחרי חודשיים כבר היה לי את כל הסכום הדרוש להקמת המוסד. סכום שנאסף ברובו תוך יום אחד כבמטה קסמים מחברים ונדיבי עם.
"בשולי הדברים, כשהרחבתי לפני מרן ראש הישיבה לגבי אופי המוסד, שאל אותי 'לאיזה טווח גילים מיועדת הפנימיה?'. והשבתי שמגיל שבע עשרה עד מאה ועשרים. מרן שמע ושאל בחיוך, 'ומה תעשה כשיתדפק בשערי הפנימיה מקרה בגיל מאה עשרים ואחת'. הייתי מופתע ועניתי שאם יקרה כדבר הזה אתקשר לרב לשאול כדת מה לעשות". בתגובה העיר מרן 'ס'וועט נישט געשעהן' – זה לא יקרה לעולם. 'דו ווייסט פאר וואס?' אתה יודע למה זה לא יקרה? ואני המהמתי משהו לגבי זה שמטבע הדברים אדם אינו מאריך ימים מעבר למאה ועשרים. והרב בבדיחות הדעת נדירה אמר 'ניין. נישט דאס איז די סיבה' – לא זו הסיבה. אלא בגלל שהנשמות שתחסנה בפנימיה שלך, לעולם לא ידווחו לך על גילן המדוייק. כולם חייכו, ומקורבי הרב ציינו בפני שמעולם לא שמעו אותו מתבדח. אז ככל הנראה אני אחד הבודדים בעולם שמרן התבדח איתם. עכ"ד של הרב וולרשטיין.
ובנימה אישית, היה זה לפני כארבע שנים. אמו"ר שליט"א הכניס ספר תורה שכתב – לביהמ"ד דחסידי צאנז שברח' רבי יהודה הלוי בבני ברק. יומיים לפני – הצטרפתי אליו כשעלה לבית מרן ראש הישיבה, לכבדו בסיום כתיבת האותיות. לאחר מכן נגשתי לקבלת ברכה. אמו"ר הציג אותי בפניו באומרו "דאס איז מיין זון, ער דארף א'ישועה" – זהו בני, הוא צריך ישועה (באותה עת עדיין לא כתבתי בעיתון. רח"ל). מרן ראש הישיבה הגיב עם שמינית של חיוך "ווער דארף נישט קיין ישועה היינטיגע טעג" – מי אינו זקוק לישועה בימינו אלה. אחר זכיתי לברכתו. הרגע המתואר לעיל הונצח, וכפי שניתן לראות בתמונה המצורפת.
לתגובות: [email protected]
הטור התפרסם בעיתון 'בקהילה'
אין אדם בעולם שמרן לא התבדח איתו
חוש ההומור שלו היה מהמשובחים ביותר
חלילה מלומר כך, מרן זצוק"ל בחושיו המחודדים הוציא את האמת הפנימית של האנשים החוצה בדרך צינית, ודאי שלא התבדח סתם כך