"מאיפה להתחיל?" שאלה זו, שאלת נקודת ההתחלה, היא אחת השאלות שנתקלנו בה רבות בארגון הקרוב בה אני פעיל – כך מספר אחד הפעילים היותר מוכרים בעולם התשובה במאמר שבחר לפרסם בעילום שם. בתחילת המאמר הוא מעיד על עצמו כי גדל בקהילה סגורה, בשכונה ירושלמית שיש שם מי שלא בדיוק כיבד את מרן ראש הישיבה, הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, וזאת בלשון המעטה.
בהמשך, כאשר הפך לפעיל באחד מארגוני הקירוב, ארגון שעמד תחת נשיאותו של מרן זצוק"ל, החל לעלות אל הבית הצנוע ברחוב חזון איש 5 בבני ברק, על מנת להיוועץ בראש הישיבה בשאלות העומדות על הפרק. במאמר, שראה אור במגזין "צריך עיון", העלה מספר אנדקוטות שיש בהם כדי ללמוד וללמד. מכאן אנו מביאים, ברשותו של הכותב, את עיקרי המאמר:
"מאיפה להתחיל?" שאלה זו, שאלת נקודת ההתחלה, היא אחת השאלות שנתקלנו בה רבות בארגוננו. השאלה חזרה וחוזרת שוב ושוב אצל צעירים המבקשים להתקרב לשמירת תורה ומצוות. כל אחד הוסיף לה את ההתמודדות האישית והאתגרים הייחודיים לו – אתגרים אישיים עם מצווה כזו או אחרת, או קשיים מצד הסביבה, המשפחה והחברים.
זכורני כי בשלב מסוים נכנסנו לרב והצגנו לו שאלה זו: כיצד מתחילים? הרב לא ענה מיד. הוא ישב עם עיניים סגורות במשך דקות ארוכות, כשהוא מרוכז במחשבות. ואז הוא אמר לנו כך: להתחיל בשלוש מצוות ותנאי אחד. שלושת המצוות הן תפילין, ציצית ושבת. התנאי הוא שמירת כשרות.
תפילין, הוא הסביר, זו מצווה שאפשר לקיים בכמה דקות, וגם מי שיש לו בעיות עם הסביבה יכול להניח תפילין בבוקר לפני העבודה, או לפני בית-הספר, בלי לחוש חוסר נעימות.
ציצית זו מצווה שמקיימים כל רגע ורגע. אך בשונה מכיפה – שאינה מצווה, וגם לא קל לכל אחד ללבשה בפרהסיה, בפרט בתחילת הדרך – ניתן ללבוש את הציצית מתחת לבגדים.
אולם המעניין ביותר היה דבריו אודות השבת. כאשר הוא הזכיר את מצוות השבת, היינו סבורים כי הוא בוודאי מתכוון לחשיבות שמירת השבת וההימנעות ממלאכה. אך הוא הסביר כי כוונתו אחרת. נקודת ההתחלה בשבת עבור אנשים החפצים להתקרב אל היהדות היא ההליכה לתפילות השבת בבית הכנסת. הוא הדגיש כי יש בכך חשיבות לא רק בערב שבת, אלא גם בתפילת שחרית בבוקר.
לקח לי זמן להבין מדוע התייחס הרב לשבת דווקא בהקשר של תפילות בבית הכנסת, ולא שם את הדגש על שמירת השבת עצמה. לכאורה, הזהירות ממלאכה הרבה יותר בסיסית וחשובה מההליכה לבית הכנסת: הראשון הוא איסור סקילה, ואילו השני – מנהג יפה. אולם בהמשך הדרך פגשתי בעלי תשובה רבים שבתחילת דרכם קבלו על עצמם להיזהר בשמירת שבת, נמנעו משימוש בחשמל, בטלפון, במחשב ובטלוויזיה – ומהר מאוד נשברו. הם תיארו באוזניי את השבת כיום של מאסר, יום של קושי. בעוד שכל משפחתם וחבריהם יוצאים ונהנים, נוסעים ומטיילים או לחילופין צופים בתכניות וסרטים, הם מרגישים כלואים. "האם כך היא דרכה של תורה?" אמרו לי. "האם זו השבת הנפלאה שאותה הבטחתם לנו?" פעמים רבות תחושת הבדידות והצמצום שברה את רוחם.
יכולת הבנה דקה זו, לצד הזדהות עמוקה עם מצוקתו של בעל-התשובה, היא דבר יוצא דופן. הרב, אשר למותר לציין את דקדוקו בהלכה, ועד כמה היה חשוב בעיניו כל קוצו של יו"ד בשולחן ערוך; אשר כמובן שהיה מוותר בעצמו על תפילה במניין לו גבל הדבר בחשש הלכתי – דווקא הוא הצליח להבין ללבו של בעל-התשובה, ולדעת מהו סדר הדברים הנכון. הוא הבין כי השבת חייבת להתחיל אצל המתקרב דווקא בהליכה לבית הכנסת, שם הוא יוכל להתחבר לפן החיובי של "זכור את יום השבת לקדשו". כך הוא יפנים את רעיון השבת, שעיקרו לפנות זמן לעצמינו כדי לחזק את הקשר והברית "ביני ובין בני ישראל". דבר זה ייתן למתחזק את הכוח להמשיך גם ל"שמור את יום השבת לקדשו" – שמירת שבת כהלכתה – שהרי "זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו. היה חשוב לו להדגיש את ה"עשה טוב" של שבת, לפני שמטילים על החפץ להתקרב את עולה של שמירה מעשיית מלאכה, שעלולה להשיגו אחור בצעדיו הראשונים.
אולם, הרב אף הוסיף תנאי אחד של "סור מרע": שמירת כשרות. כדי שהקדושה תפעל על האדם, אמר לנו, על המתקרב להיזהר ממאכלות אסורים המטמטמים את הלב.
את הגישה הזו של הקשבה והתמקדות ב"עשה טוב" פגשתי אצלו בכל צעד ושעל. הראיה החיובית, החיפוש של הטוב בגישות אחרות, היכולת להתנתק מדעות קדומות, לראות את הדבר דרך עיניו של הזולת ולברר כל דבר בצורה עניינית – כל אלו עוררו אצלי התפעלות רבה.
את סלידתו מגישה שלילית ראיתי במקרה נוסף. פעם אחת הגעתי אליו עם צעיר המתקרב ליהדות, וחיכינו יחד לאחר התפילה כדי לשאול אותו שאלה מסוימת. לפנינו עמד יהודי בעל חזות רבנית מכובדת עם בנו בן השלוש-עשרה. היהודי סיפר לרב שבנו קיבל על עצמו "קבלה טובה", והוא מבקש ברכה כדי שיצליח לעמוד בקבלתו. ומה הבן קיבל על עצמו? להעיר לכל מי שהתפילין שלו לא עומדים בדיוק באמצע הראש. לא פחות ולא יותר! הרב התחיל לצחוק ושאל: הרי חלק גדול מהציבור הם חסידים, וכידוע שיש חסידים שפחות מקפידים על זה. האם הבן חושב ללכת לתקן את כל החסידים?!
כמובן שלא היסס להביע את דעתו כאשר חשב שיש בעיה שצריך להתריע עליה, אך גם במקרים אלו עשה זאת בדרך כבוד מתוך הדגשת הצדדים החיוביים של הנידון. בזמנו פנה אלינו איש מפורסם בעולם התשובה שרצה לפתוח ישיבה לבעלי תשובה, וביקש את העזרה שלנו. דיברנו עם הרב, והוא אמר לנו כך: כתוב בתהלים "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו". יש "יעלה", ויש "יקום". "יעלה" הם אלה שמקרבים יהודים לדרך התורה, כמו ארגוני התשובה. "יקום" הם אלה שמלווים את המתחזקים בהמשך דרכם, שמעצבים ומייצבים את התהליך, כמו ישיבות של בעלי תשובה. עליהם הכתוב אומר "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת". המשיך הרב ואמר: לא כל מי שעוסק ביעלה יכול לעסוק ביקום – וכן להיפך. יכול להיות שאותו יהודי מצליח מאוד בחלק של יעלה, אך החלק של יקום לא שייך אליו. לכן לדעתו כדאי שהוא ימשיך במה שהוא טוב בו.
יצאתי מפגישה זו נפעם מהדרך היפה והמחוכמת שבה הביע הרב את התנגדותו להקמת ישיבה על-ידי אותו אדם. במקום למנות את החסרונות והפגמים, הוא הדגיש את הצדדים החיובים שלו, והפך אותם לנימוקים שבגינם עליו לסגת מרעיון פתיחת הישיבה.
במקרה אחר הציעו שידוך לבחור חוזר בתשובה. באחת הפגישות אמרה לו הבחורה שהיא מאוד מבינה את רצונו ללמוד תורה, אבל זה לא אפשרי (ללא עזרה מההורים). הבחור התלבט כיצד לנהוג, ורבני הישיבה אמרו לו שהוא לא צריך להסכים לדרישותיה. בצר לו פנה לרב, שהשיב לו: החששות שלה מוצדקות! האחריות לפרנס מוטלת עליך, ואתה צריך להתחייב לזה ולא להתחמק מאחריות. עם זאת, המליץ לו הרב להסביר לה שבהתחלה ילמד חצי יום ויעבוד חצי יום, ורק אם ההסדר לא יספיק לפרנסת הבית אזי יעבוד כל היום ויקבע שיעור תורה בערב.
לסיום ארצה לחתום באנקדוטה אחת, שאולי לא קשורה ישירות למה שתיארתי לעיל, אך היא עדיין אחד הרגעים הבלתי-נשכחים שאני זוכר מהרב.
פעם הגעתי אליו עם קבוצת צעירים מתחזקים ממדרשה, שזה עתה סיימו ללמוד את פרק כיצד הרגל. הגבאי של הרב הכין אותי מראש, ואמר לי שהרב חלש ולא מרגיש כל כך טוב, ולכן הוא רק ייתן להם ברכה. וכן היה: הרב נתן להם ברכה והם פנו ללכת.
אלא שאחד מרבני המדרשה (שכנראה לא ידע על חולשתו של הרב) פנה אליו וביקש שאולי הרב יבחן אותם על הפרק שלמדו. הרב התחיל לשאול שאלות בעל פה, והצעירים ענו, וכך עוד שאלה ועוד שאלה עד שהתחיל דיון סוער בסוגיות, ומרגע לרגע הרב מתחזק כארי ונכנס איתם לגמרי לסוגיא. לאחר שהדיון שכך נתן להם הרב שיחה קצרה על חשיבותו ומעלתו של לימוד תורה. ראיתי בחוש איך לימוד התורה מחייה אותו ממש.
אלו הרגעים שלי, של "האורח לרגע". את אותם רגעים אנצור בליבי לעד.
