"צו גיוס קולות" • ראיון עם חילונים על הכוונה לגייס בחורי ישיבות

משנה לראש הממשלה, השר משה (בוגי) יעלון, הבין גם הוא השבוע, שכל השאיפות והרצונות של ח"כ פלסנר מקורם בפוליטיקה. בעוד פלסנר מתעקש על סנקציות, העמדה לדין והובלה לכלא של בני ישיבות שלא יתגייסו, כך גם קביעת מכסות מינימום של לומדי תורה, הרי שיעלון מבין היטב שמאחורי כל הדברים האלו מסתתר דבר אחד; שיקולים פוליטיים. "פלסנר מחדד את הדברים כדי לתקוף את החרדים. אני רואה פה שזה נובע משיקולים פוליטיים". את הדברים האלו, פחות או יותר, שמע יעלון עוד בתקופה בה כיהן כסגן הרמטכ"ל מפיו של קצין ורופא באחת היחידות המובחרות ביותר של צה"ל, ד"ר דניאל לובין.

קרא עוד:

[postim]

בתוך גל ההסתה הנורא והעכור הפוקד בימים אלו את הארץ נגד הציבור החרדי בכל הנוגע לגיוס בני הישיבות לצבא, לא היה זה דבר קל ופשוט לראיין אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, כאלו שמגדירים את עצמם כ"חילונים", אשר יסכימו לדבר בגלוי לכלי התקשורת החרדי המובהק ביותר, העומד בחזית המערכה הקשה, ולהציג אנטי־תיזה לכל מה שמתרחש כיום. כל אחד מהמרואיינים ידע היטב את אשר לפניו. סביר גם להניח, שהם עוד יספגו חיצי רעל וביקורת ממסיתים מקצועיים, וכבר בתחילת הדברים אנו מוצאים לנכון להעריך ולהוקיר אנשים אלו.

במהלך השבוע החולף נפגשנו ושוחחנו עם ניצב בדימוס אריה עמית, הזכור היטב לתושבי ירושלים כמפקד המחוז באחת התקופות הסוערות של ירושלים, שלא מבין מהיכן בכלל צץ הרעיון האווילי לגייס בני ישיבות לשירות במשטרה, כך גם הוא דוחה על הסף את האפשרות המעשית של גיוס בני ישיבות לצבא, הן בהיבט הרוחני וכך גם בצד המעשי. עמית שלמד מקרוב, ולדבריו אף לעומק ובמשך שנים לא מעטות את אורחות הציבור החרדי, אם זה בתפקידו כמפקד מרחב דן ולאחר מכן כמפקד מחוז ירושלים, הוא בהחלט בר סמכא לשיחה בנושא הטעון הזה.

דיברנו גם עם ד"ר דניאל לובין רופא ילדים בעל שם אשר שימש כמנהל מחלקת הילודים בבית החולים "שיבא" בתל השומר במשך עשר שנים, וכיום עוסק בפרויקט רפואי מיוחד במרכז הרפואי לנשים ב"בילינסון", אך התפרסם לפני כעשור כאשר הקים את "פורום החפ"שים" (חייל פשוט) במסגרתו ניהל מערכה ציבורית גדולה ונרחבת ביותר בכל הקשור לזכויות חיילי המילואים. הודות לפעילותו אף הוקמה בכנסת שדולת המילואים. במשך 27 שנים שירת לובין במילואים פעילים מספר פעמים בשנה. בנו משתחרר בימים אלו לאחר שירות צבאי כטייס קרב. לצד כל הדברים האלו, הוא גם מכיר היטב את הציבור החרדי הן בעבודתו במרפאת ילדים בבני־ברק כך גם מתקופת עבודתו במרכז הרפואי "מעיני הישועה".

 ♦ ♦ ♦

שוחחנו גם עם העיתונאי אמנון לוי, עיתונאי ותיק ומוערך שסיקר במשך שנים רבות את הציבור החרדי בכלי תקשורת שונים, ואף כתב ספר ששמו "החרדים". לפני כחצי שנה, עת בה שוב החלו פוליטיקאים בגיבוי מאסיבי של התקשורת להלעיט את הרוחות בנושא גיוס בני הישיבות לצבא, פרסם העיתונאי אמנון לוי מאמר בנושא, ושבר את המיתוס שרווח בציבור הרחב, כאילו הצבא הוא צבא העם, וקרא להקמת צבא מקצועי ובכך לפתור אחת ולתמיד את הנושא שגורם לקיטוב ולשנאה. לוי, ספג לא מעט ביקורת בעקבות פרסום הדברים. אם נדייק יותר, הרי שלא זכור לכותב השורות עיתונאי חילוני שספג מטר השמצות בוטות וחריפות כפי שחטף לוי.

חזרנו אליו השבוע. חשבנו לרגע שאולי חיצי הביקורת וההשמצות שספג ישנו במשהו את עמדתו, אך לוי נשאר בשלו. הוא אף החריף את שבט ביקורתו על כל מה שמתרחש כאן בנושא הזה בשבועות האחרונים. לוי קובע באופן פשוט וישיר, שמדובר במסע הסתה ושנאה, שכל כולו נועד לצרכים פוליטיים ותו לא. זה מה שמניע את יאיר לפיד, את בועז נול שהקים לפני עשר שנים את מפלגת "ישראל אחרת" אשר חרטה על דגלה כבר אז את נושא גיוס בני הישיבות לצבא, ולאחרונה מנסה להשתלב ברשימתו של יאיר לפיד. וכבר לא לדבר על שאול מופז, שמנסה באמצעות ההסתה הפרועה שלו להציל את עורו הפוליטי ואת מפלגתו שאט אט הולכת ונמחקת מהמפה הפוליטית בישראל.

לוי אומר, שהציבור החרדי, בדומה לציבור הערבי, הוא ציבור עם מיוחדות שאינו יכול להתגייס לצבא. "אם הציבור הזה יתגייס לצבא, הרי שאנחנו וגם החרדים נכנס לסתירות עם עצמינו. הדוגמא הבולטת לכך, זה מה שקרה עם הצוערים בבה"ד 1. שם היה מדובר בחיילים דתיים לאומיים ואפילו לא בחרדים. מצד אחד הם לא יכולים להיות בטקס שבו נשים שרות בגלל האיסור של 'קול באשה ערווה'. מצד שני, אם אתה מקבל את העמדה הזאת, אתה פוגע בציבור החילוני ובערך של שוויון וכו'. אם נכריח חיילים להתגייס לצבא, תגרום לכפיה דתית של אנשים, וזה פשוט להעביר אותם על דתם. זה לקחת אנשים מאמינים ולפגוע באמונה שלהם. האם אנחנו רוצים להעביר אנשים על דתם בכוח?". לדבריו, התוצאה היא פשוטה וברורה. "לאדם חרדי קשה מאוד להשתלב בצבא, ולכן אני חושב שצריך להכיר בזה ולפטור את הציבור החרדי משירות צבאי".

לדעתו של אמנון לוי, יש לפנות לכיוון אחר אשר יתן פתרון יעיל ומעשי אחת ולתמיד את נושא השירות הצבאי. "אני יכול להבין את המצוקה של אנשים שאומרים מדוע חילונים משרתים בצבא וחרדים לא? לי יש בן בצבא ועכשיו כשאנחנו מדברים הוא נמצא בשמירות קשות באבטחת ישובים, ומדוע אתם לא? לכן, צריך לדעתי לתגמל את מי שכן משרת בצבא במשכורת. הגיע הזמן ללכת לכיוון של חיילים שמקבלים משכורת תמורת שירותם הצבאי. של צבא מקצועי. זה יהיה פתרון מצד אחד למצוקה של החילונים ומצד שני, ישחרר את אלו שלא יכולים לעשות את זה".

הגישה שמדברת על "צבא מקצועי" נשמעת מזה תקופה ארוכה, אך בעיקר בדלתיים סגורות. ראשי הצבא חוששים לדבר על כך בגלוי, אך העיתונאי אמנון לוי מספר לנו, כי שמע על כך מראשי המערכת הצבאית וקצינים בכירים. "הזעם החילוני נגד מה שנתפש כהשתמטות החרדים מבוסס על המיתוס שעליו גדלנו כולנו כי צה"ל הוא צבא העם. בפועל הפך צה"ל מזמן לצבא חצי העם. נניח שיגייסו מחר את כל החרדים לצבא, הרי לפי הנתונים שאני יודע עליהם, כשישים אלף איש לא מתגייסים בכל שנה, ומתוך המספר הזה, החרדים הם רק שבעת אלפים, כך שאי השוויון בנטל נשאר לגבי כל האחרים, כך שלא פתרת את הבעיה. חצי מתוך המספר הזה, הם ערבים שברור שיש להם בעיה לשרת בצבא כשיש סיכסוך בין הישראלים לפלשתינים".

אמנון לוי חוזר אחורה, לימי הקמת המדינה, מה שהיה מכונה אז "צבא העם", רעיון, שלדבריו, היה מאוד יפה אפילו מרגש, אך הוא לא פועל במציאות של היום. "חלקים גדולים היום בעם, ולא רק חרדים, לא משרתים ולא מסוגלים לשרת בצבא. יש ערבים, יש נשים, יש גם אנשים חולים, נכים, בעלי הפרעות גופניות ונפשיות, ועוד כהנה ציבורים שלא מתגייסים. לכן אני חושב שצריך להסתכל למציאות בעיניים, ולא לחלום את חלומות העבר. צריך לאט לאט ובהדרגתיות לעבור לצבא מקצועי. אני אומר בהדרגתיות כי אני מודע לכך שבטחון המדינה חשוב לנו, כי מדינת ישראל במצבה זקוקה לצבא חזק שיגן עליה. אני בכלל לא בטוח שזה יביא להקטנת הצבא, כי בסופו של דבר, אם בחורים בני 18 יקבלו אפילו משכורת מינימום, זה הרבה מאוד".

אם הדברים כל־כך פשוטים וברורים, שאלנו את לוי, כיצד הוא מסביר את מה שמתרחש כיום בנושא הזה, כאשר כל המדינה והתקשורת סוערים וגועשים. לוי עונה דברים חדים ונחרצים. "בכלל לא מדובר היום על שוויון. לא זו הבעיה. בכלל אפשר לחשוב שרק כאן אין שוויון. הרי אין שוויון בין מזרחיים לאשכנזים, אין שוויון בין עניים לעשירים, גם לא בין נשים לגברים. אין שוויון בהמון תחומים במדינת ישראל. אין שוויון בין מרכז לפריפריה ועם השנים הפערים רק הולכים וגדלים. כאן מדובר בענין אחר לגמרי. כאן מדובר על שנאה טהורה לחרדים. שנאה קשה מאוד לחרדים. אני רואה את הענין וממש אובד עצות. היום שונאים חרדים יותר מאשר שונאים ערבים, ואפילו יותר ממה ששונאים סודנים בתחנה המרכזית בתל־אביב. על המנוע הזה של השנאה, יש לו הרבה כוח אלקטורלי. יאיר לפיד הולך לכנסת על זה, ובועז נול ממאהל הפריירים רוצה להיכנס לרשימה של לפיד, ומופז רוצה להישאר בממשלה עם ההישג הזה".

"אני עוקב שנים אחרי הפוליטיקה הישראלית, ותמיד זה היה כוח. ברק קיבל בין היתר את ראשות הממשלה בגלל הקמפיין שהוא ניהל נגד בחורי הישיבות. כך גם היה עם אברום בורג בשעתו. בכל מערכת בחירות זה עולה מחדש. אין ספק, שיש בזה משהו מאוד מעצבן שהחרדים לא מתגייסים לעומת החילונים שכן מתגייסים, אבל אני מכיר את הציבור החרדי ויודע שזה לא ריאלי. בשוליים יהיו כאלו שיתגייסו, אבל הרוב של הציבור החרדי לא מסוגל לשרת בצבא, כמו שהציבור הערבי לא מסוגל, כמו שיש עוד הרבה חילונים שלא מסוגלים לשרת בצבא. לא כל אדם מסוגל לשרת בצבא. זה גם מנוגד לטבע האדם. אלא שכאן יש כורח, ולכן צריך לחשוב על פתרון יותר מציאותי. מה שקורה היום זה לא ניסיון לפתור את הבעיה, אלא לעשות מזה רווח פוליטי".

 ♦ ♦ ♦

את אריה עמית, דמות מוכרת מאוד לציבור החרדי, פגשנו גם השבוע. עמית כבר לבש מדים בגיל 15 עת למד בפנימיה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה. את שירותו הצבאי שנמשך שבע שנים, עשה בצנחנים. כדובר השפה הערבית עבר לאחר מכן ליחידות צבאיות שעוסקות בתחום זה. במשך כשלושים שנה שירת במשטרת ישראל במגוון רחב של תפקידים מבצעיים, והבולטים שבהם היו מפקד מרחב דן שכולל בין השאר את העיר בני־ברק, ולאחר מכן כמפקד מחוז ירושלים, באחת התקופות הקשות והסוערות של העיר, אם זה תקופת האינתיפאדה והאוטובוסים שהתפוצצו בזה אחר זה ברחובות העיר, הסערות שגרמו העליות להר הבית של גרשון סלומון וחבר מרעיו, ביקורי אח"מים חשובים מכל העולם, וכלה בהפגנות השבת בכביש בר אילן. "זו היתה תקופה ממש מטורפת, של 700 הפגנות מידי שנה", הוא אומר.

בתקופה הזו, שנמשכה מספר שנים, הכיר מקרוב את הציבור החרדי. "למדתי מאוד ביסודיות את החלק החרדי בעם ישראל. אמנם כבר הכרתי קודם כמפקד מרחב דן את הציבור החרדי בבני ברק, אבל את ה'אוניברסיטה' על הציבור החרדי עשיתי בירושלים, ולכן כאשר מדברים על גיוס חרדים לצבא, יש לי הבנה קצת יותר מהממוצע לנושא הזה". בתחילת השיחה הזכרנו לו מפגש שהתקיים לא מכבר, שבו התייחס באריכות לנושא גיוס החרדים, אך בעיקר התבטא שם לגבי גיוס החרדים למשטרה.

"יש הרבה דיבורים על שירות שח"ם (שירות חרדי מיוחד) למשטרה, אבל הוא מאוד לא לטעמי וטמון בזה הרבה מאוד מוקשים", אומר עמית. "יש כאן אפילו תקלה חשיבתית, כי בניגוד למה שאנשים חושבים, להיות שוטר זה ממש לא דבר פשוט. כשילד הולך לצבא הוא לא נמצא לבדו. יש מעליו מפקד, ומעליו עוד מפקד וכך הלאה בשרשרת הפיקוד, והם אלו שמקבלים עבורו את ההחלטות והוא צריך רק לבצע את הפקודות, הרי ששוטר שיושב בניידת סיור, בדרך כלל לבדו, הוא זה שצריך לקבל החלטה האם האזרח שלפניו יפסיק בעוד דקה להיות אזרח חופשי".

לדבריו, העובדה שיש מחסור גדול בכוח אדם במשטרה, הביא לפתרון הטיפשי הזה, כהגדרתו, "לקחת ילדים בני 18 שאין להם שום ניסיון בחיים ולשים אותם במשטרה, לתפקידים שהם סופר מקצועיים. בכל העולם להיות שוטר זה מקצוע. צריך לעבור קורסים ולשפשף את סוליית הנעליים חזק מאוד ברחובות, ולאט לאט מקבלים ניסיון. כדי להיות שוטר טוב, צריך אחרי כל הקורסים, להיות לפחות שלוש ארבע שנים ברחוב, כשיש חונך שמלמד אותו את העבודה. זו הבעיה הראשונה, וזה בעצם לא קשור לצעיר חרדי או חילוני".

אם לכל צעיר יש בעיה לעבוד במשטרה, הרי לדברי עמית, כל יהודי חרדי באשר הוא, לא יכול בשום אופן לעבוד במשטרה. "המשטרה עובדת מה שנקרא 24/7 (שבעה ימים בשבוע עשרים וארבע שעות ביממה). אי אפשר להגיע למצב, שביחידת סיור יהיו עשרה אחוזים שוטרים חרדים, שמטבע הדברים, יסרבו לבוא לעבוד בשבת, בחגים יהודיים, והמשמעות תהיה, שהשוטרים האחרים יצטרכו לכסות עליהם ולעבוד יותר משמרות. זה דבר לא הגיוני וגם לא יכול לעבוד מבצעית. יכול להיות נחמד לבוא ולומר הנה אנחנו מגייסים חרדים למשטרה, וזה גם טוב לציבור החרדי שיהיו שוטרים שמבינים אותם, אבל זה לא יכול לעבוד מבחינה מבצעית".

עמית מגיע לנקודה בעייתית נוספת והיא, המחויבות של קבוצות מסוימות באוכלוסיה לקבוצה שלהן הגוברת על כל מחויבות אחרת. הוא גם מספר לנו אנקדוטה מתקופת שירותו כמפקד מרחב דן. "היה לי שוטר גרוזיני ממש מעולה, סמל ניידת, ולפני ששלחתי אותו למבדקים לקורס קצינים, הזמנתי אותו ואמרתי לו שאני מוכרח לשאול אותו שאלה ושיענה לי בכנות. היות ואני הייתי פתוח וגלוי עם השוטרים שלי, אז גם היו גלויים איתי. שאלתי אותו; אם מחר יוודע לך שהולך להיות חיפוש בשכונה שלכם בבית של משפחה גרוזינית בחשד של סמים, האם אתה תשמור את זה בסוד ותתן למשטרה לעשות את העבודה, או שתרמוז לו שיש חיפוש? הוא ענה לי; אגיד לך את האמת, המחויבות שלי לקהילה שלי, גוברת על כל דבר".

"אותו הדבר, ואפילו הרבה יותר בסיסי ושורשי, זה המחויבות של הציבור החרדי למשפחתו, לקהילה שלו, לישיבה שלו, לחסידות שלו. אני לא מזלזל בדבר הזה, אבל זה יכול להביא אותו לכדי ניגוד אינטרסים בחיי היום־יום שלו, ולכן הוא יכשל והמערכת תכשל". לדבריו, הפתרון של גיוס חרדים למשטרה יכול להיות רק אצל כאלו שהם לא ממש חרדים, וכפי שהוא מכנה זאת "חצי חרדי חצי לא שפוזל לכיוון הלא חרדי", ורק אז ניתן יהיה לגשר על כל הפערים שהוא מנה קודם. "חרדי אמיתי יפול בשני המוקשים האלה", קובע עמית בפסקנות.

לגבי השירות הצבאי, אומר עמית, שאין כל אפשרות לגייס את בני הישיבות לצבא, גם אם לדעתו היה מקום שהציבור החרדי יקח חלק בנטל הזה, ולחילופין בשירות אזרחי אחר. "יש לזה שתי סיבות עיקרית. האחת, הבור והפער העצום החשיבתי בין הקהילה החרדית לבין הקהילה הלא חרדית, הצבא והמדינה. מדובר בפער עצום וענק שלא רק שלא טופל במהלך השנים, אלא הלך והחריף בגלל שהמדינה לא רצתה לטפל בזה והעדיפה להשאיר את המצב כפי שהוא. פצע קטן שלא מטפלים בו בהתחלה, צריך לאחר מכן לעשות ניתוח. אנחנו נמצאים במצב ששום ניתוח כבר לא יצליח. הסיבה לכך היא, שהרופאים שאמורים לטפל בזה, הם הרופאים הכי לא טובים שיש".

בנקודה הזו, מתייחס עמית באריכות למנהיגות הפוליטית במדינת ישראל, אותה הוא מגדיר כ"מנהיגות ממש עלובה". "זו מנהיגות נטולת עמוד שדרה, נטולת אומץ לעשות דברים אמיתיים, נטולת אינטרגיטי (יושרה) מקצועית בצורה קשה ביותר, ואני מדבר על די הרבה שנים לאחור. אם אלו צריכים להוביל מהלך כל־כך מסובך וקשה, והם לא יודעים, לא יכולים, לא מסוגלים ומפחדים. לעומת זאת, המנהיגות הרוחנית החרדית האמיתית, אם זה גדולי התורה, ראשי ישיבות ואדמו"רים, כאן הדברים מתחלקים לשניים. יש את החלק של האמונה האמיתית שלהם, שצריך ללמוד תורה וזה מה שמציל את עם ישראל. הדבר השני הוא, שהמנהיגות הרוחנית חוששת, ובצדק, כי ברור להם שאם יהיו גיוס חובה לצבא והם לא יהיו ספונים בישיבה, הרי שחלק מהם, אם לא שיתפקרו לגמרי, הרי שתהיה להם ירידה דתית משמעותית. לכן אני לא רואה איך באמת כל הועדות המצחיקות האלו שקמו יוכלו להוביל למהלך אמיתי של שינוי".

אם לא די בכל האמירות הנחרצות הללו, מוסיף עמית וקובע (כמי ששירת שנים רבות במערך הצבאי ומכיר היטב את מה שמתרחש שם, כמו גם שיחות שהוא מקיים גם במהלך כל השנים האחרונות עם קצינים בכירים), כי הצבא לא מסוגל ולא יכול לקלוט את הציבור החרדי במערכת הצבאית. "אני לא חושב שיקבלו החלטה לגייס חרדים לצבא, אבל גם אם נניח שיקבלו החלטה כזו, מה שיישאר לצבא לעסוק, זה לתפוס עריקים ולכלוא אותם. המשטרה הצבאית והאזרחית יצטרכו לעסוק בזה ויהיה מזה סיפור קשה מאוד. גם אחרי שיבצעו את המעצרים של כל הסרבנים וגם אם נניח שהארץ תשקוט ארבעים שנה מכל המהומות האלו, וזה לא יקרה, צה"ל לא מסוגל לקלוט כמות כזו של אנשים שיש בהם יחודיות מאוד גדולה. אני לא מדבר על הכיפות הסרוגות, שהם חבר'ה שהשתלבו מאוד בצבא. זה לא יקרה עם הציבור החרדי".

שיחה מרתקת ומיוחדת במינה, קיימנו עם ד"ר דניאל לובין. את השיחה הממושכת עמו לא קטענו כמעט. הוא דיבר בצורה שוטפת ובהירה על הנושא, בצניעות וביושרה המאפיינים אותו. בתחילת השיחה סיפר לנו כיצד בכלל החל להכיר את הנושא של השירות הצבאי מקרוב. "במסגרת ההגדרות הישראליות אני אדם חילוני מבית טוב. אותי חינכו לחשוב על הכלל ולא על המנכ"ל… אבל כאן בארץ חושבים ההיפך. בשלב מסוים הבנתי את זה והכל הסתדר לי. בגיל 18 התנדבתי ליחידה התנדבותית מובחרת מאוד. נפצעתי והוגדרתי כנכה צה"ל קל. המשכתי הלאה לשרת שם. בשלב מסוים יצאתי לקורסים, ובהמשך הדרך שירתתי במילואים במשך עשרים ושבע שנים בשירות קרבי באין ספור ימי מילואים. בחמש עשרה השנים האחרונות שימשתי כרופא ביחידת מילואים מאוד מיוחדת. כשהשתחררתי הייתי בהלם ממספר ימי המילואים שעשיתי, ואם נאסוף אותם יחד נגיע למספר שנים מלאות של שירות".

ד"ר לובין נכנס לתודעה הציבורית באופן נרחב ביותר, לאחר שהעלה על הכתב סיפורים מתקופת המילואים הארוכה שעשה במהלך שנה אחת, אשר מצאו את דרכן לתקשורת. "זה היה בתקופת האינתיפאדה. חזרתי משירות מילואים שלישי בסערה. ראיתי במו עיני את היחידה המהוללת ביותר של מערך המילואים קורסת בגלל ליקוי מאורות מוחלט. זה הגיע ממש לפגיעה אישית באנשים יקרים ביותר שתרמו למדינה ולפגיעה חמורה במוטיבציה. במשך שלושה ימים לא הצלחתי להירדם. ישבתי על המחשב ופלטתי איזה מין חיבור שרק לאחר מכן נרגעתי ונרדמתי. הטעות שלי היתה שלא כיביתי את המחשב, ואשתי קראה את הדברים. אני כבר שכחתי מזה, אבל כעבור שבועיים קיבלתי טלפון מעורך מוסף 'הארץ'. הוא אמר לי; אני קורא כאן דברים ורציתי לברר אם אתה לא פיקציה… אם אתה קיים. קיבלתי החלטה נחושה, לפרסם את הדברים כפי שהם בלי שום עריכה".

הפרסום שקיבל את הכותרת "תמונות מחיי מילואים", גרר אחריו גל תגובות היסטרי וחסר תקדים. לובין נקרא בזה אחר זה לצמרת הצבאית, לבנין הכנסת בירושלים ולפורומים שונים, אשר הביאו בסופו של דבר להקמת "פורום החפ"שים". "בעקבות כל הסערה החלטתי מתוך תחושת שליחות לעשות עם זה משהו, וחיברתי מצע פעולה. היו אנשים שטענו שצריך להפגין ולהשתולל אבל אני סירבתי לכך. אמרתי שאני מוכן לדבר עם אנשים ולהסביר להם שיש כאן טעות גדולה, וצריך לעשות מאמץ כדי לשכנע אותם".

התהליך הזה שנמשך ארבע שנים, עם פרסומים בולטים בכל כלי התקשורת, הביא לכך שהמערכת הצבאית הקשיבה לטענותיו של לובין. במלחמת לבנון השניה כבר ראו כולם עד כמה המערכת הזו דורשת תיקון. באחד הימים הוא הוזמן ללשכת סגן הרמטכ"ל באותם ימים, משה (בוגי) יעלון. "הוא קבע לי עשר דקות בתוך הלו"ז הצפוף שלו. הוא החזיק בנייר העמדה שהכנתי ואמר: כל הסעיפים האלו לא רלוונטיים ואני לא מסכים איתם, אבל תסביר לי את סעיף 7, סעיף שעסק בנושא ההשתמטות. אני כבר הרבה שנים במערכת ומכיר את הכל, אבל על זה עוד לא שמעתי. ישבתי והסברתי לו, ומעשר דקות זה הפך לשעה וחצי של פגישה".

המאבק הזה הסתיים בחוק הקיצבאות ולאחר מכן בחוק המילואים, אך תוך כדי המאבק הצטברו אצל ד"ר לובין נתונים רבים ומהימנים על כל המערכת הצבאית, ובמרכזם, בעיית ההשתמטות האדירה של החברה הישראלית החילונית משירות צבאי ושירות מילואים. "אנחנו חיים בתרבות של יחצנות. כל השיח הציבורי עובד מתוך דיס־אינפורמציה והסתה. יש ליקוי קשב ודיון כללי בכל רמה שהיא. היום אני מבין שזה עובד כך גם במערכות הכי גבוהות. לא מצליחים להתיישב ולקיים דיון רציני ומקצועי במובן הזה שלוקחים את נתוני האמת ביושר, ומוציא לפועל פעולה על בסיס נתוני אמת. היום מקבלים החלטות על בסיס של שמועות, הסתה, אג'נדות שהתקשורת מייצרת. אתה רואה את זה בכל מקום, וזה דבר מזעזע ומסוכן. אפשר היה לראות את הדברים בעת שביתת הרופאים".

ד"ר לובין אומר בנחרצות, שגם בנושא גיוס בני הישיבות מתנהל תהליך דומה. "בהפגנה שהיתה במוצאי שבת, עלה לדבר ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין. הוא אמר: אנחנו מתקרבים למצב של חמישים אחוז שמשרתים בצבא. עומד שם ציבור ושומע את הדברים, הנה יש בעיה חמורה שחמישים אחוז לא משרתים, ולכן צריך לגייס מיד את החרדים. אבל איפה המתמטיקה הפשוטה? הרי החרדים הם לכל היותר 15 אחוז באוכלוסיה, אז איך זה מסתדר עם המספרים שהוא אמר? זה ממש מצחיק. אנחנו נמצאים היום במצב, שכחמישים אחוז לא משרתים, ואם נכניס לזה את אלו שהתחילו שירות ולא סיימו אותו, כבר עברנו את החמישים אחוז. גם אם ניקח את כל החרדים שלא משרתים בגיל גיוס, נגיע לכל היותר לסדר גודל שבין ששת אלפים לשמונת אלפים, אבל זה לא החמישים אחוז שלא משרתים. הרוב הגדול שלא משרתים הוא לא מהציבור החרדי נקודה.

"צריך לדעת את האמת. הצבא שלנו הוא אכן פצפון. אחד הכתבים הבכירים שפרסם בשעתו כתבה על ההתארגנות שלנו, עופר שלח, לא יכול היה לפרסם את הנתונים המלאים, אבל כתב פיסקה, שהיא ממש לא מטאפורה אלא מדויק לגמרי. וכך הוא כתב; אם יאספו את כל מערך המילואים של צה"ל לכנס באצטדיון הלאומי ברמת גן, הוא לא ימלא את כל היציעים וזה מבלי לעמוד על הדשא. הוא נתן כאן את המספר למרות שהוא סודי. לא צריך להיות המומחה הגדול כדי לדעת ולהבין שהמצב שלנו כאן מסוכן. אנחנו שואגים שאגות גדולות, אבל אלו שאגות של עכבר. כשיש מלחמה בלבנון, כל צה"ל מושקע שם. יש מבצע ברצועת עזה, כל הצבא נמצא שם ואין לך חיילים לשמור על שום מקום. לכן אין ספק שצריך חיילים, אבל אם נקח את כל מיליון הגברים היהודים שיש במדינה מגיל גיוס ועד גיל 45, הרי מתוך המספר הזה, פחות משליש משרת.

"מערך תקשורת הדואר של הצבא עומד על כרבע מיליון אנשים, מתוכם מעל יממה אחת של שירות בפועל, עושה רק מספר זעום של עשרות אלפי איש. נתניהו יכול לעשות כך או אחרת, אלו העובדות. איך זה קרה? יש למשל קבוצה גדולה שהצבא ויתר עליה. נניח שהתיישן איזה כלי מלחמה, אז במקום לעשות הסבה לאותם אנשים, מחליט הצבא שזה עולה כסף וכך שוחררו ביד קלה הרבה מאוד אנשים. יש עוד איזה סוג של השתמטות של בודדים, שמצטברים לתוך כל הפער הזה שבין הציבור החרדי לאותם חמישים אחוז שלא מתגייסים. היה פעם אחת התבטא ראש אכ"א האלוף אלעזר שטרן לפני פרישתו בענין הזה, וזרק את הדברים האלו לחלל האוויר, וכל הארץ געשה וסערה. כי הרי יש אג'נדות ולכן יש דברים שאסור לומר אותם.

"יש גימנסיות מכובדות ביותר במדינת ישראל, שכמות המשרתים בהן הוא אפסי. בעיקר מדובר בערים המרכזיות והמבוססות. הם משתחררים עם אלף סעיפים ותתי סעיפים, לעומת גימנסיות בערי פיתוח ובישובים קהילתיים ששם זה עומד על תשעים אחוז גיוס. אם תקח גימנסיה בצפון תל־אביב ותשווה אותה לגימנסיה באופקים או בנתיבות אז הפער הוא דרמטי וקיצוני. זה לא סוד, אבל פשוט לא מתאים לדבר על זה. על זה אסור לדבר. על החרדים מותר לדבר" ד"ר לובין אינו מצליח להבין את נסיונות הכפייה בכוח: "לחוקק חוקים מיוחדים? להכניס אנשים למאסר? כל הדברים האלו זה פשוט שטויות. אין לי שום ספק, שאלו שלא לומדים ורוצים לשרת הוא הרבה יותר גבוה מהמספר שהצבא מסוגל לקלוט".

לובין טוען, שמי שמכיר את המצב הביטחוני לאשורו, יודע ומבין היטב שהמצב אינו פשוט כלל ועיקר. "תראה איזה עליהום ואווירה תקשורתית יש היום כנגד החרדים. במקום לדבר מתכתשים. אני עובד שעות רבות בחודש בשכונת ויז'ניץ וב'מעיני הישועה'. יש איזו בעיה להסתדר עם הציבור החרדי? הרי זה מצחיק לומר את זה. איזה אנשים יוצאים מן הכלל יש שם. לכן קודם כל צריך לדבר. לבקש. גם לגופו של ענין, הבעיה המספרית האמיתית היא לא בויז'ניץ. לפחות שיבואו ויאמרו ביושר, כאן זה שליש ושם זה שני שליש של הבעיה. אם יש כאן מנהיגות אמיתית, שתצא לציבור ותאמר את האמת, שלפני שאנחנו באים בדרישות לחרדים, נבוא קודם בדרישות לעצמינו. בוא נעשה חשבון נפש ונשים את האמת על השולחן. אבל כל הדברים האמיתיים האלו נעלמים מהתקשורת בהרף עין. לא בונים חברה ומדינה ומערכת יחסים בין ציבורים במדינה כ"כ מורכבת על יסודות שאין בהם התייחסות לאמת. זה פשוט לא עובד.

"גם אם מחר החרדים יתגייסו אז פתרנו שליש מהבעיה, אבל מה עם שני השלישים הנוספים? כאן אף אחד לא מוכן לגעת. אין שום ספק שהרוב שלא משרת לא נמצא בצד החרדי. אין שום ספק בכך. אבל זה לא יבוא מתוך אילוץ וכפיה. גם ההתייחסות לחרדים בתחום התעסוקה דומה מאוד. אם תשאל אדם ברחוב או בישיבת סלון יגידו לך שהחרדים לא עובדים. אבל זה שטויות. אני לא רואה נהגי אוטובוס חרדים? אני לא רואה בעלי חנויות חרדים? שלא לדבר על חברות השמה. הרי כל מי שמכיר את התמונה מקרוב יודע שזה קשקוש אחד גדול".