"רבים טועים בי": סוד השלמות של מרן הגראי"ל שטיינמן / חיים ולדר

1.
יהיו שיחשבו ש"נתקעתי" בכתיבה שלי, ושאיני מצליח לכתוב משהו אחר מלבד על מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל. הם לא לגמרי טועים.
זה השבוע השלישי מאז פטירתו, ומאז, לא רק בכתיבתי, אלא גם בהרצאותיי, אני לא מצליח שלא להקדיש כמעט מחצית מהזמן לסיפורים ותובנות ממרן זצוק"ל (ועל פי המשובים שאני מקבל, מסתבר שזה הרבה יותר מעניין מההרצאות הרגילות שלי).
למען האמת ראוי הוא מרן שנעצור את החיים, לא נמהר לעסוק בהבלי העולם, אלא נתבונן בתובנות הרבות שהותיר לנו מרן זצוק"ל. ככל שנתקרב נגלה שפשוט אסור לנו לעבור הלאה. ליתר דיוק, במקרה הזה "לעבור הלאה" זה "להישאר מאחור" ואילו להתעכב זה להתקדם באופן משמעותי.
בטור זה אעסוק רק בכמה מילים מתוך הצוואה, שאמנם כבר נגעתי בהן בטור הראשון שלאחר הפטירה, אך ככל שאני מתעמק בהן אני מגלה עוד ועוד דברים נשגבים.
הכוונה היא למילים "היות ורבים טועים בי".
2.
מהו הדבר המבדיל בין אלה שנתקעים על מקומם לבין אלו הממריאים אל על?
בין העצלנים לבין החרוצים?
בין הבונים לבין אלה שאינם מחוללים דבר.
בין אלה שמשתפרים לבין אלה שנותרים על מקומם.
בין מורים ומחנכים שמצליחים להתחבר מדי שנה לתלמידיהם לבין אלה שהופכים חסרי סבלנות ונרגנים.
בין למדנים שמחפשים כל הזמן "עוד שיעור" ו"עוד חידוש" לבין כאלה שמתייבשים.
בין מטפלים שמקדישים את תשומת ליבם ומגלים עניין ואיכפתיות לבין כאלה שנרדמים באמצע הטיפול.
חלק מההבדל טמון במילים "היות ורבים טועים בי".
3.
מטבע הדברים אדם קרוב אצל עצמו.
לרוב בני האדם יש נטיה טבעית לסנגר על עצמם. להבליט את צדדיהם הטובים ואת מעשיהם ופעולותיהם המועילים, גם מול הסביבה, אך בעיקר מול עצמם.
כי לכל בן אדם יש רצון "לחיות עם עצמו בשלום".
לרובינו יש נטיה "להתבכיין" כמה אנחנו עובדים קשה, כמה אנחנו תורמים במעשינו מבלי לקבל תמורה, רבים קובלים על כך שהסביבה לא מספיק מעריכה אותם על עבודתם, שלא לדבר על כך שהיא לא מתגמלת אותם.

וידאו נדיר ובלעדי: עבודת הבוקר של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל

4.
המציאות מלמדת שהאויב הגדול של האדם הוא "איזור הנוחות" שלו.
מורים ומחנכים למשל, תמיד מתחילים עם רוח חדשה ונחושה. הם באים מתוך אידיאולוגיה להיטיב, לשנות, לקדם, להעניק ולתת לתלמידיהם הרבה יותר מכפי שהם קיבלו.
במהלך השנים עלולה להיווצר שחיקה. השחיקה היא איטית וכמעט בלתי נראית, אך אם האדם עצמו אינו שם לב אליה, כאשר האחרים כבר ישימו לב – זה עלול להיות מאוחר.
יש המון גורמים לשחיקה. אם תשאל את המחנך הוא יצביע על כך שההנהלה לא מספיק העריכה את מאמציו ואולי אפילו "שמה לו רגלים", או ההורים שלא מספיק מעריכים, וגמלו על מאמץ ואיכפתיות באדישות או אפילו בתלונה.
יש המון תירוצים, אך הסיבה האמיתית לשחיקה היא "איזור הנוחות". אדם מתרגל לבוא בשעה מסוימת, לצאת בשעה מסוימת. הוא מסדר לעצמו את המצפון שלו וזורם עם זה.
אלא אם כן הוא מרגיש בכל רגע ורגע ש "רבים טועים בו".
5.
אם היה "שבב מצפוני" לכל אחד ואחד, שבב שנותן לו אות חשמלית בכל רגע ורגע וכמו אומר: "תתאמץ יותר, הרי אתה לא באמת נותן את כל כולך", הדברים היו נראים אחרת.
אם לפני כל שיעור, השבב הזה היה אומר, תהיה מרוכז יותר, שיהיה יותר איכפת לך על הילדים בטריבונה (אלה שיושבים בשולחנות האחוריים מתוך הסכמה שבשתיקה בין המורה לתלמיד, "אני לא מפריע לך ואתה לא מפריע לי"), שתשים לב על ילד שמציקים לו, או על ילד שלא הבין את השיעור, או זה שלא הגיע עם סנדוויץ', או זה שנראה שעובר עליו משהו.
אם בכל יום ויום וכל שעה ושעה כל מחנך היה אומר לעצמו, "רבים טועים בי, הרי אני יודע שאני יכול יותר. הרי אם ארים טלפון להורים של הילד ואומר מילה טובה ואתעניין ואציע, הרי ברור שהוא יתקדם. ואם אקבע חברותא עם פלוני או אקיים שיחה עם אלמוני או אכנס לבעיה החברתית הזו שגורמת לילד מסוים לדרוך על כל האחרים, אז נכון שזה ייקח ממני המון זמן והמון כוחות, אבל איך אני אוכל להסתכל על עצמי אם לא אעשה זאת?"

"לא להזכירני בשם צדיק" • מפעים: צוואתו המופלאה של מנהיג הדור

6.
ישנם בני אדם שהם סמל ודוגמא לחריצות. כולם מתפעלים מהם כמה שהם מספיקים וכמה שהם יוזמים, וכמה הם לעולם לא יושבים על מקומם וכל הזמן חושבים מחשבות ויוזמים יוזמות.
בתוכי תוכו של כל אדם חרוץ כזה, עומדת מחשבה ובעצם "ידיעה" של ממש שהוא עצלן.
הוא לא יאמר זאת לאיש, כי כולם יצחקו לו, אבל הוא שמכיר את עצמו יודע שהוא יכול הרבה יותר, שמה שכולם מתפעלים זו טיפה מן הים למה שהוא מסוגל באמת. הוא מודע לחולשותיו ולדקות ולשעות שהוא חולם או מבזבז את הזמן. זה משהו שרק הוא יודע, והידיעה הזו היא היא המנוע למה שנראה לכולם כחריצות. יש איזו אש פנימית שבוערת בו להילחם בעצלנות הטבעית שלו, שרק הוא בעולם יודע שהיא מקננת אצלו. גם אשתו וילדיו אינם יודעים שהאיש החרוץ הזה יודע, לא חושב, יודע שהוא עצלן גדול.
אם הוא יאמר זאת למישהו הכל יצחקו לו, או יחשבו שהוא נוקט במידה של ענווה אמיתית או מזויפת, אך הוא ורק הוא יודע את האמת. ש "רבים טועים בו", ושהוא מסוגל להפוך עולם ומלואו, אבל מה לעשות. בתוכו פנימה הוא יודע כמה יש בו ממידת העצלות.
7.
רבנו הגדול מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל היה כליל השלמות. הוא למד מבוקר עד ליל, הוא סיגף את עצמו עד מדרגת מלאך, הוא היה דמות ומופת לוויתור, לענווה, לשלום ולהקרבה. הוא מעולם לא ויתר לעצמו, טלטל את גופו המעונה והתרוצץ ממקום למקום כדי לחזק ולהרבות תורה. הוא הקים ממלכה שלמה של חינוך וקירוב רחוקים, הוא נשא על כתפיו הצנומות את כל עולם התורה והתמודד עם גזירות מבחוץ וביקורת מבפנים.
ובצוואתו הוא מספר לנו, לכל מי שמתבונן בו ואולי קצת מתייאש ואומר לליבו איפה אני ואיפה הוא, איך אוכל להגיע לשורשי סוליות נעליו, איך מגיעים לשלמות – דווקא על ידי תחושה פנימית אמיתית ש "רבים טועים בנו" ושאנו יכולים להגיע הרבה הרבה יותר. ממש כמו האופק שככל שאנו מתקרבים אליו כך הוא מתרחק. כך חי מרן הגראי"ל את חייו. ככל שהגיע לדרגות גבוהות ידע יותר ויותר שהאדם יכול להגיע עוד יותר וזו היתה תחושתו האמיתית, זו שגרמה לו להגיע כל כך גבוה, עד שמצא חן בעיני אלוקים ולקחו אליו.
8.
על פי רוב הבחינה האישית והמראה של האדם הוא, איך העולם מסתכל עליו וכמה הוא חשוב בעיניהם. ולכן הוא מושפע וניזון מהסביבה בה הוא נמצא, וכדברי הרמב”ם בהלכות דעות (פ”ו ה”א) וזה לשונו: “דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו".
במשנה באבות פ”ד מי”ד כתוב: "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי", על כך אמר הסבא מקלם שהעיקר הוא שה”אני” של האדם יהיה שלו ולא של אחרים! או כמו אמירתו הידועה "דע את עצמך".
רבנו זצוק"ל מעולם לא התחשב בדעת הבריות. לא כשהן ניאצו אותו, אך הרבותא הגדולה היא שהוא לא התחשב גם כשהן שיבחו אותו.
"רבים טועים בי" הוא כתב בצוואתו והורה לכולנו להביט מבט אמיתי אל תוך תוכי עצמנו, ובכך גילה את אחד מסודות שלמותו.
אם תרצו, ידיעת העצלות היא המתכון לחריצות. וידיעת החולשה היא המתכון לחוזק, וידיעת היצר היא המתכון להתגברות עליו וידיעת החידלון היא המתכון לעשייה וידיעת הבורות היא המתכון ללמידה וידיעת ההונאה העצמית היא המתכון לאמת פנימית וידיעת הזיוף היא המתכון למקוריות, וידיעת הרצון לנוחות היא המכון ליציאה מאיזור הנוחות וידיעת התדמית המזויפת היא המתכון ל"דע את עצמך" וידיעת עצמך היא המתכון המושלם לשלמות.

טורו של הסופר והמחנך הרב חיים ולדר פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'