לאחר סיום לימוד הזוהר "אדרא זוטא", ניגש לתפילת מנחה בנש"ק הרה"צ רבי יצחק אבוחצירא ראש כולל "זכרון ישראל", לתפילת מנחה הגיע הראשון לציון הגאון הגדול רבי יצחק יוסף הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול שישיב במרכז השולחן לצידם של הרבנים.
לאחר תפילת מנחה פתח את עצרת המספד, הראשון לציון הגר"י יוסף שדיבר באריכות על מעלת ההספד על הנפטר שהציבור שומע ומתחזק ומקבל על עצמו להתקרב לתורה בשמירת שבת ובשאר קיום המצוות וכך עי ההספד הציבור מתעורר וזה מה שנאמר בגמ' "אחים לי בהספדאי כי התם קאימנא" וזה מביא זכויות גדולות לנפטר וזה גם לצורך הנפטר וגם לצורך החיים.
בדבריו אמר, לא הכרתי את המנוח שעוסקים בכבודו, שמעתי עליו הרבה דברים שהרביץ תורה במשך שנים רבות באשקלון והיה הולך ממקום למקום, מפיץ תורה והלכה, יושב בעוסק בתורה בהתמדה ימים ולילות, כשהיה אומר חידושים, כולו היה ריתחא דאורייתא והיה שמח כנתינתן מסיני, מזה אנו צריכים ללמוד מהרב זצ"ל, שהכי חשוב להתחזק בלימוד התורה ולקבוע עיתים לתורה, להמשיך את השיעורי תורה הנפלאים שהמנוח זצ"ל הקים במשך שנים.
סיפרו לי על המנוח שהיה בקיא בהלכה ובפוסקים והלך בדרכו של מרן האבא הגאון רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, הוא זכה להכיר את האמת וללכת אחרי הבאר שכל פסק הלכה הוא מבוסס על פי מקורות.
הרב רווח זצ"ל ידע לדעת לפסוק להלכה, לכו בעקבותיו המשיכו לחזק ולהמשיך את השיעורי תורה וההלכה שהנהיג הרב זצ"ל, ננהג בדרכיו כמה אהב ללמוד והיה שמח בלימוד התורה ויהיה מליץ טוב על כל בני העיר הזו.
גיסו האדמו"ר רבי ברוך אבוחצירא ציין בהספדו, אבידה גדולה באשקלון לפרט ולכלל, מי שהכיר את המנוח הצדיק רבי מאיר, ידע את הערך שלו, ידע את המעלות שלו, הוא היה מטבעו נחבא אל הכלים, ברח מהכבוד היה תלמיד חכם גדול, היתה בו מידת הענוה, אנו איבדנו מרגלית יקרה היה מזכה את הרבים בשיעורי התורה שהיה מוסר בה זכה והניח תלמידים רבים שהם כבניו.
עוד הספידוהו הגר"ש בן-עזרא רבה של "מבשרת ציון" שלמד איתו בישיבה, הרב אופיר כהן, הרב אשר ועקנין וכן רבני שכונות וקהילות באשקלון.
בדבריהם העלו על נס את מידותיו הגדולות וחיבורו הגדול לתורה במסירות נפש כל ימי חייו. תלמידיו העידו על חביבות והארת פנים שהיה נוטע בהם. היתה לו גאונות מיוחדת לימד תורה והלכה בעיון ובעמקות והיה מעמודי התווך של העיר בקביעות שיעורי תורה. היתה בו מידת הענוה, כמה כאב לו כשמצבו הרפואי החמיר ולא יכל למסור את השיעורים ובעצם זה היה חולי והצער העיקרי שלו. היה מדהים בדיוק במקורות חז"ל כשהיה מביא כל הלכה והלכה.
הזכירו את הפסוק מהפרשה 'אדם כי ימות באוהל' – המנוח היה במציאות ממש כמי שהמית באוהלה של תורה בכל שנות חייו, כמעט ולא היה יוצא לארועים אלא רק לאחר השיעור בערב, כך גם בשיעור של לפנה"צ.
בצעירותו כשלמד בישיבת "שארית יוסף" סיפר אברך שלמד בשעתו בישיבת "נוה ארץ" בסמוך לישיבה, היו מגיעים בחורים קבוע אליו בבוקר לאחר תפילת שחרית כדי לשוחח איתו בהלכה, שהיה ידע שהיה בקיא בהלכות ובפרט בפסקי מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל ובספרי השדי חמד שידע בע"פ וכן כף החיים ועוד.
כשהיה בישיבה היו פונים אליו בחורים מהשיעורים הנמוכים והיו מדברים איתו בלימוד והיה מסביר להם בנחת גם עד השעות המאחרות ולא חס כלל על כבודו וזה מתוך מסירות נפש אמיתית שהיתה לו לבחורים בישיבה. התענו ללמוד היה בעיקר היה מפני שהיה מונח כמעט בכל סוגיה שדברו איתו. לאחר שהשקיע בלימודיו בכולל הוראה מיד לאחר נישואיו, ועמד בהצלחה בכור המבחן, בשנת תשל"ז קיבל "תעודת כושר" לרב עיר ממרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל כשלאחר מכן גם הגאון רבי שלום משאש זצ"ל מצטרף של מרן זצוק"ל עם עוד שורה של גדולי תורה.
הזכירו את מידת הכנסת אורחים שהיתה לו כשהיו מגיעים אליו הביתה, היה מקבלם ברוחב לב כשהוא עצמו היה מפציר בהם שיעשו ברכה והיה מגיש בפניהם כל טוב.
