כשהאחרונים מבין חפציי סודרו להם, על השולחן הקטן שבחדר נשארו רק הגמרא האהובה, עם קלסר שחור קטן וחדש מאוכלס בדפדפות חדשות בגודל A5.
אני לוקח אותם תחת בית שחיי אחוזים באצבעותיי במין חיבוק חזק שכזה, כשבכיס חולצתי 2 עטי פיילוט 0.4 האחד הצבע שחור והשני כחול, אני עוזב את חדרי בפנימייה, סוגר את הדלת, נושק למזוזה מין נשיקה מלאת תשוקה כאומר לה חכי לי, אני אחזור מאוחר היום.
את החדר עזבתי בצעדים מהירים כמעט על גבול הריצה לכיוון בית המדרש.
בידי השנייה הייתי נוטל את הכובע והחליפה, לא, לא לומדים אצלנו בבית המדרש עם כובע וחליפה, אבל עוד 3 וחצי שעות בשעה 7 תפילת מנחה מתחילה.
אני לא הולך לבזבז את דקות פורקן התשוקה שלי על לרוץ לפנימייה או למתלים בפתח בית המדרש ולחפש את הכובע והחליפה שלי, אני שם אותם על ידי, או על אדן החלון.
פתח בית המדרש היה נראה כמו שוק איכרים באמצע היום, הקולות ורעש הלימוד הכניסו אותי למין אקסטזה מטורפת.
אני מתיישב באחד המקומות אותן ייעדו לחברי השיעור שלי, לא אומר שלום לאף איש צוות לא מבזבז רגע של זמן.
אפילו לא נוטל למקומי שום ספרי מפרשים, רק דבר אחד אני כבר רוצה, לשבת ולגמוע בשקיקה את הדף הראשון של 'כתובות' עוד פעם ועוד פעם.
אני מתיישב על מקומי, פותח את הגמרא במין ערגה מטורפת שכזו הסטנדר מוטה על צדו הגמרא נפתחה בעמוד הראשון 2 זרועותיי פרוסות על 2 צדדי הסטנדר כשכפות ידיי לופתות אותו בקצהו ומטות אותו לעברי, נעות בקצב נענועי גופי, אני פה, זהו כל עולמי.
אין לי באותו הרגע בעולם כלום מלבד ד' אמות של כתובות.
שום דבר באותו רגע לא ישווה בעיניי ולא יגרום לי לקום ממקומי, באותו הרגע אני רק רוצה דבר אחד, 'שבתי בבית השם כל ימי חיי' כל תענוגות העולם כל תאוות וחשקי העולם מתנקזים לאותו הרגע.
אני אוצר את פי מלשיר איזה שיר שיבטא את רגשותיי, במקום זה אני מסתער על מילות הגמרא, זה השיר שלי, זהו שיר חיי.
הניסיון הקשה שלי באותו הרגע תמיד היה דבר אחד, לא לעצור ולכתוב שיר שמבטא את תחושותיי.
כי אז, כל רגשותיי קיבלו להם צורה ואותיות, כמו לחלל את הקודש, כמו להגשים משהו רוחני ולהוריד אותו מעולמות העליונים מאזורי הכיסופים אל קיפוליו של דף קטן, זה יהיה זה יגיע, בסוף לא אוכל לנצור את הרגשות האלו בליבי, כי הוא כל כך קטן והם, הרגשות כל כך גדולים.
מילות הגמרא יוצאות מפי משפתיי מגופי מכל כולי כשהן נשמעות כמין שיר ערגה שכזה, ככה בדיוק נולדה המנגינה, מגינת הלימוד.
אני לא שר שיר שיבטא את כיסופיי אני שר את הכיסופים עצמם שרק מעצימים את הרגש יותר ויותר.
'בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי, שפעמיים בשבת בתי דינים יושבים בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין'
שוב ושוב אני חוזר במתק שפתיים ובגעגוע מטורף את מילות המשנה והגמרא, אני לא רואה מי עובר על ידי או מי מתיישב בסמוך אליי.
שרק לא יפריעו לי, שיתנו לי כבר לבטא ולשחרר את אהבתי וחשקי לגמרא המונחת לפניי.
ככה שעה ועוד שעה ועוד שעה, אם יש לי שאלה אני אפילו לא רוצה לבזבז זמן להתמודד איתה, אני רושם בקצרה את השאלה בדפדפת שעל ידי. מרגיש לי כמו בזבוז זמן, כשרק התחלתי ללמוד, כבר לעסוק ב'לדבר בלימוד'. אני רק רוצה דבר אחד, לשבת וללמוד עוד ועוד ועוד, עד שיכלו כוחותיי.
הדפיקה על הבימה המרכזית לאות שהגיע זמן תפילת מנחה, הייתה כמעט הדבר הכי קשה באותו היום, שרק לא תגיע הדפיקה הזו.
הכובע והחליפה שמבעוד מועד היו מוכנים ללבישה, נלבשו במהירות, ידעתי, כאן הניצחון שלי.
אני שהכנתי אותם, חסכתי לעצמי 5 דקות, ואתם יודעים במושגים של ישיבה מה זה להצל 5 דקות? ועוד של תחילת זמן אלול?
כמו אוצר שהשגתי לידיי 5 דקות שכמעט כולם היו צריכים ללכת ולהתארגן, לי היה אותם. המהירות בה עטיתי על עצמי את הכובע והחליפה הגמרא לא נסגרה לרגע, גם כשלבשתי את החליפה וחבשתי את הכובע, פי לא פסק ממילות הגמרא העריבות.
'אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא שיננא, האי עלמא כבי הילולא דמיא, חטוף ואכול חטוף ושתה' (אמר לו שמואל רבו של רב יהודה, לרב יהודה, תשנן ותשנן, העולם הזה דומה לחתונה, תחטוף ותאכל תחטוף ותשתה, כי אחר כך החתונה נגמרת')
ואני חוטף וחוטף וחוטף. בולמוס בלתי מוסבר ובלתי ניתן לתיאור של עוד שורת גמרא ועוד שורה ברש"י כל מילה היא כמו אוצר, תחושת הניצחון. הידיעה שאני בטופ, שניצלתי את המקסימום זמן.
אוי, היצר הרע הזה שרוצה להמשיך ללמוד מהגמרא עוד ועוד למרות שהתפילה התחילה, לא תמיד הצלחתי להתמודד אתו, הרבה פעמים עוד עמוק לתוך תפילת המנחה או תפילת ערבית (מעריב, בשפת הישיבות) הייתי נשאר ללמוד.
אבל לא בתחילת זמן אלול, שם אתה מנסה לשלוט. להיות אדון לכל רגע מזמנך וכן, יש זמן לתפילה וזמן ללימוד.
מי שלא טעם את מילות תפילת אשרי ושמונה עשרה הראשון של זמן אלול בישיבה, אחרי שעות של לימוד רצוף בלהט, לא יבין טעם מתיקות והתרפקות כבן בפני אביו של מילות התפילה, כמונה מעות.
הברכות היו מותאמות לאותו מעמד, התחינה 'חננו מאתך דעה בינה והשכל' בתחנונים, שאני אבין את כל מה שאני לומד, לא רק מה שאני לומד גם מה שילמדו אותי, שאהיה כמעיין המתגבר.
'השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, לא חושב שיש מישהו שלא יכול באותו הזמן לבכות בברכה הזו, 'ואני קרבת אלוהים לי טוב' נאמר על הרגע הזה, אני רק רוצה להיות קרוב אליך, זה מה שאני מבקש.
כשהסתיימה התפילה ופתחתי את העיניים, הייתי מרגיש כאילו הגעתי מעולם אחר, עולם רוחני ונעלה יותר ובצער אני נאלץ לפרוש ממנו, אבל בעולם שהיית צברת כוחות חדשים.
שאיפות חדשות, יעדים חדשים, מושגים חדשים, רוממות אל בגרונם.
החצי שעה שהייתה לנו לארוחת ערב, באותו הערב הייתה נראית מיותרת, הפחד מלאבד את הדקות, גרמו לך להישאר עוד עשר דקות בבית מדרש, לחסוך את התורים והבלגן שהיה בחדר האוכל בדקות ראשונות של הארוחה.
גם אם היית מגיע אחרון, ביום הראשון של אלול המנה שלך הייתה נשמרת.
אם כי ביום הראשון הרגישו לרוב יותר שפע בישיבה, או מהסיבה ההגיונית ביותר באותו הזמן, שהתיאבון שלך מופנה כעת ללימוד.
אך מה לעשות, צריך לחיות, וכדי לחיות צריך לאכול טוב ולישון טוב.
דברי המשגיח הדהדו אצלי תמיד, מי שרוצה ללמוד טוב, צריך לאכול טוב ולישון טוב.
ארוחת הערב של תחילת זמן אלול, הייתה כמי שכפאו שד.
כי צריך לאכול.
כל הארוחה לא ארכה אפילו עשר דקות, לרוב הייתי מגיע כעשר דקות אחרי הארוחה, מתיישב מחליף מילות נימוס עם חברי השולחן ואחרי עשר דקות כבר הייתי חזרה בבית מדרש. לפני, עוד עשר דקות עד תחילת הסדר או התפילה. והעשר דקות האלו, היו הניצחון הנוסף שלי, הנה עוד דקות, בסוף יום בנק הדקות שלי ממלא אותי ברגשות מיוחדים.
ובחדר,
כשאני מגיע בסוף היום, מחכה לי קופסת העוגות שאחיותיי הכינו עבורי במסירות ואני מתרגש.
כשאני אומר מתרגש, הייתי לפעמים בוכה מהתרגשות, אבל מעולם לא סיפרתי להן על זה.
(כן הייתי מתקשר בדרך כלל אחרי כמה ימים, להגיד תודה, אבל גם השיחה הייתה נעשית בקיצור נמרץ)
מתוקה שנת העמל, על יום כזה נאמר.
ומי בכלל יכול לישון כשכולך רגשות ותשוקות כשאת אהבתך השארת בבית המדרש.
אבל צריך לישון, אז הולכים לישון, צוברים כוחות ליום חדש.
לתגובות והערות: [email protected]
