הוא היה חידה. תופעה שלא התאימה לדור שלנו.
חיצונית היה נראה כמו חסיד פולני ממוצע. לא איזו הדרת פנים יוצאת דופן, גם לא כושר נאום חריג. ואפילו לא ייחוס אבות מרשים. ובכל זאת בחמישים השנה האחרונות, הוא הפך לאדמו"ר של קבוצת חסידים מכל העולם.
דווקא החסידים הכי קרובים אליו, קראו לו 'מוישה'. בלי שום תואר נוסף. וזה לא גרע מאומה מהערצה המטורפת שהייתה להם אליו. הוא היה אבא ואמא, רב ויועץ פיננסי. הם לא עשו צעד בחיים מבלי להתייעץ איתו. מאז שהם קמו, אי שם בשעות שלפנות הבוקר, ועד שהם הלכו לישון – בדרך כלל מיד בתחילת הלילה – התנהגו על פי הנחייתו.
זהו סיפור שלא סופר מעולם, וכנראה שגם לא יסופר.
סיפורם של ה'פשנדזיסטים'. עשרות רבות של יהודים, ברי דעת ובעלי הצלחה. חלקם רבנים ומורי הוראה, חלקם אנשי עסקים שעושים הון בבורסה, או במקצועות חופשיים אחרים. הצד השווה שבהם שכולם תלמידיו של אותו חסיד רבי משה דוב פשנדזה זצ"ל – שהסתלק השבוע לעולמו בפתאומיות.
הוא עצמו סיפור מיוחד שראוי להרחיב בו. נער ישראלי ממשפחה חסידית רגילה למדי. למד בחיידר רגיל, ולאחר מכן בישיבת סלובודקה הליטאית. אב לא היה לו, רב לא לימדו. הוא לבד, בעשר אצבעותיו, סלל את דרכו והפך לדמות שכולה עטויה אגדות מסתוריות.
'בית המדרש' שלהם, היה דירה קטנה ברחוב מלאכי בירושלים. שם, בחדר קטן, ישב המנהיג. ר' משה. שולחן קטן עם גמרא עבה וטלפון של מרכזיה. הטלפון כמעט לא הפסיק לצלצל. שיחות מכל העולם.
פעם אחת זכיתי לשבת שם מול עיניו היוקדות. את המחזה הזה אי אפשר לשכוח. האפרכסת הורמה. והוא דיבר. כמו רב אמן שמכיר את נפש חסידיו. אחת לכמה רגעים עבר לשיחה הממתינה. לכל שיחה הייתה נגינה וקצב אחר. עם חסיד אחד דיבר ביידיש מלטפת. עם רעהו בעברית קולחת. רגע ימין מקרבת, ומיד לאחר מכן שמאל דוחה בקור רוח מצמית.
וכל הזמן הזה, העיניים נעוצות בגמרא מסכת גיטין והאצבע מחליקה על השורות.
סיפרו עליו אגדות. טענו שדי לו במבט אחד כדי להבין את עומק נשמתו של העומד מולו. דיברו נשגבות על הנהגותיו המיוחדות. על כך שלא עבר עליו לפנות בוקר אחד בשינה.
ולמרות כל הערצה וההילה, הוא עצמו, חי ונהג כמו חסיד גור פשוט. כשהוא הגיע לבית המדרש בגור, מול הרבי, היהודי הזה שהמונים הסתופפו בצלו, נדחף ב'שורה' כאברך צעיר. עמד על שולחן, ולא הסיר עין.
בגור ראו בו שריד של 'קוצק'. יהודי שעמד בתפילה כאדם פשוט. עם סידור קטן ואפס תנועה. ניצב כמו פסל. אבל אחרי התפילה סיפרו שהיה צריך להחליף את בגדיו מרוב זיעה. השבוע, ביום היארצייט של השרף מקוצק, הוא כרע ונפל על משמרתו. בלי שום הודעה מוקדמת.
ברוח ימים אלו, אני נזכר בגערה שזכיתי לספוג. זה היה לילה חורפי ירושלמי. פסעתי ברחוב מלכי ישראל, ונעצרתי ליד לוח מודעות. הייתה שם מודעה קנאית שהכריזה בין השאר "לא נשב בחיבוק ידיים".
לפתע אני מרגיש מכה קלה בעורף. עד שהספקתי להסתובב ר' משה כבר רץ הלאה. הסתובב לאחור וזעק: "אתה לא רואה, אסור לשבת בחיבוק ידים. יהודי תמיד צריך לעשות".
חידה היה בחייו וחידה נותר בפטירתו.
מדהים
וואה
כתיבה ויפה ומרתקת