ויהי ממחרת • טורו השבועי של יוסי אליטוב

בזה אחר זה הם נכנסו, יענק'ל, מוישה ואריה, ללשכת ראש הממשלה. ליצמן נכנס, הסיר את המגבעת והניחה על השולחן. לא חלפו דקות ספורות והוא יצא כשפניו זורחות אחרי לחיצת יד חמה שהבטיחה לו את תיק הבריאות (סגן) למזל ולברכה. מיד אחריו נכנס משה גפני שהמתין מחוץ ללשכה, רק כדי להתבשר על מה שכל עם ישראל כבר ידע: בקרב שמעולם לא התחולל על ראשות וועדת הכספים, 'ניצח' גפני את כחלון.

(צילום: יונתן זינדל – פלאש 90)

שעה וחצי לאחר מכן, כבר יצא מאותה הדלת יו"ר ש"ס אריה דרעי, כשתיק הפנים בידו, חרף כל הדרישות המגמתיות משמאל שלא להניח בידיו את התיק הבכיר. אלא שבשונה משני חבריו, דרעי יצא וחצי המלכות בלבד בידו: מלכתחילה, ביקש דרעי למלא בעצמו את תפקידי שני השרים המגיעים לסיעתו, הפנים והדתות כאחד. מיני-חיסכון לראש ממשלה שמבקש לכווץ את משרות השרים למינימום האפשרי, כדי לא לעורר עיתונאים מרבצם.

אלא שלמרות שדרעי הודיע כי יסתפק במשרה מיניסטריאלית אחת, לשני המשרדים, לא מיהר נתניהו להעניק לו זאת בפומבי. על פניו, למרות שתיק הדתות (ולא רק הסגנות במשרד) יִוָתר ככל הנראה בידיה האמונות של ש"ס ויושב-ראשה, בינתיים נתניהו מעדיף לשמור את הדתות בהישג יד, מוכן לשליפה בכל רגע. המתיחות עם בנט, לא מאפשרת לו הכרזה, בעיתוי הנוכחי, על מתן תיק כה אסטרטגי עבור הציונות הדתית, לש"ס. בסופו של דבר, אחיזה כלשהי תינתן בכל מקרה לבית היהודי, אם בדמות מנכ"ל משותף, או כל נושא תפקיד בכיר אחר במשרד, למעט סגן שר. החוק אינו מאפשר כהונת שני סגנים במשרד ממשלתי אחד.

סלע המחלוקת. חילופי השרים במשרד הדתות לפני כשנתיים (פלאש 90)

בסבב הנוכחי, נתניהו מבצע את חלוקת המשרות בממשלתו העתידית בעצמו. הפעם, הוא לא עושה שימוש בכלים הנרחבים של מו"מ מייגע באמצעות שליחים, ומעדיף לעשות זאת בעצמו – לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף.

מה נשתנה ומי השתנה: ביבי, השותפים, או שזו הפוליטיקה? אף אחד מהם לחוד, אך כולם גם יחד יוצרים שונוּת כלשהי. לטוב או למוטב, רק ימים יגידו.

רדו מהאולימפוס

ביום שני האחרון שיגר נתניהו שליח בהול לחבר הכנסת יעקב ליצמן כשבפיו בקשה לא שגרתית. הנושא היה: צרותיו של נתניהו במו"מ הקואליציוני עם ליברמן ובנט. לאחר שסגר בראשי פרקים עם כחלון על משרד האוצר, השניים מעניקים לו את הרוב הדרוש להרכבת ממשלת ימין. אלא שהם מצפים לתיקי הביטחון והחוץ, לבנט ולליברמן, בהתאמה. אך נתניהו, הנושא שלושים מנדטים על גבו, בבעיה: אחרי חלוקת תיק האוצר לכחלון, תיקי הביטחון והחוץ חשובים מכדי שיעניק אותם לגורמים מחוץ למפלגת השלטון.

אבל כשמרכיבים קואליציה, רצונות לחוד ומעשים לחוד. אם משרד החוץ יעבור לליברמן, אמר ביבי לעצמו במוצאי הבחירות, לפחות את משרד הביטחון, ה'עז' הקטנה והאחרונה בחשיבותה שנותרה בידי הליכוד, אוכל להעניק למשה (בוגי) יעלון. אלא שליברמן, כך מסתבר, ממש לא מוכן לשמוע על כך. נתניהו אולי לא האזין ברצינות להצהרות הבחירות של האיש והמילה, אביגדור ליברמן, אבל מתברר שאיווט נשאר אותו איווט, גם כשבידו שישה מנדטים (ועוד איזה שישה: חיוניים לעילא לביבי) הוא מתכוון לעמוד בדיבורו ערב הבחירות, ולמרבה הפלא כלל אינו מעוניין להמשיך במשרד החוץ; הוא לוטש אפוא עיניים דווקא אל משרד הביטחון. בדוחק בלבד, תיק החוץ יספק אותו.

אבל אליה וקוץ בה: גם אם יתפשר ליברמן על תיק החוץ, הסיפור רק הולך ומסתבך עם בנט: שמונה המנדטים שלו מקנים לו יכולת מיקוח טובה יותר מליברמן, לפחות רשמית (אין לו באמת אופציה של ממשלה ימנית אחרת לחבור אליה), והוא דורש שהמשרד שיאייש לא יהיה נחות בדרגתו מזה שיחזיק בו ליברמן. אם איווט במשרד החוץ ואני לא בביטחון – אין ממשלה.

כדי לנטרל את הלחץ שיוצרים שני השותפים הללו, שיגר נתניהו את נתן אשל הבלתי נלאה לעשות קולות של דיבור עם מפלגת העבודה על כניסה אפשרית לקואליציה. לא שביבי מחפש את בוז'י, אבל כספין, התוצאה יכולה להיות טובה מול השותפים הטבעיים והתובעניים מימין. זה אגב, טיבן וטבען של השמועות על חבירה של הרצוג לממשלת אחדות עם הליכוד. ספין, חד וחלק. גם לפיד, הכנוע והמושפל, גויס שלא בטובתו על ידי נתניהו, לשיחות על כניסה אפשרית לממשלה. כשהוא בעמדה נחותה יותר מבעבר, ניתן לעשות קולות של צירופו לקואליציה על אחד-עשר ח"כיו במחיר הגיוני יותר מזה שמציגים בנט וליברמן. גם אם דיבורים אלו לא תוכננו אי פעם להתבצע בפועל, הכל כשר במו"מ הקואליציוני, ובלבד שבנט וליברמן יואילו בטובם לסור אל העם מהאולימפוס שחנו עליו.

גויסו שלא בטובתם לסייע לנתניהו במו"מ. הרצוג ולפיד (פלאש 90)

וכאן נוצרה הפרובלמה עם המייעד עצמו לתפקיד סגן שר הבריאות, שבשלה שוגר אליו שליח בהול. נתניהו, כך מתברר, סגור עם ליצמן על אפס דיבורים עם לפיד על כניסה לממשלה. לא רק הסכם אי-חבירה לממשלה אחת עם החרדים, גם שקט מלא בכל הנוגע לבחישות קואליציוניות ששמו של לפיד משורבב בהן.

מבין שלשת ראשי הסיעות החרדיות, גפני, דרעי וליצמן, האחרון שבהם הוא האיש שעמו מעטים האנשים שיפרו מילה שניתנה לו. בכל הנוגע לסיכומים שנסגרו עמו, הצד שכנגד מקפיד לעמוד במילתו, ולא בגלל זקנו היפה או מגבעתו הרחבה – אלא משום שגם הוא נוטה, ביושרה קיצונית מעט בפוליטיקה, לעמוד במילתו-הוא. וכשליצמן משגר מסר שלא רק שאין לביבי אפשרות לחבור ללפיד אלא שאפילו הדיבורים על כך בלבד ייתפסו שלא בעין יפה, נתניהו מיהר להסתגר בקונכייתו בהבנה שאיבד את האפשרות למרחב תמרון נוסף בהרכבת הממשלה.

הכניעה לליברמן היתה אפוא צפויה. תיק החוץ נמסר לשותף-לשעבר, וכל שנותר לנתניהו הוא לפייס את הדמות הטראגית של הבחירות הנוכחיות – נפתלי בנט.

ציניות ציונית

הבית היהודי נוטה לשעשע בהסבר מלומד על המחויבות של ביבי למתן תיקים נכבדים למפלגתם, בשל האפשרות שניתנה לראש הממשלה לשאוב מהם את המנדטים בקשית. עתה, במסגרת פינוי-בינוי ופינוי-פיצוי הללו דורשים משרדים עבי-מותניים. אבל מה שטוב לגדנ"ע, לא עובד בפוליטיקה. העובדה שאיבדו מנדטים לטובת ביבי, משחקת לרעתם. נכון ל-2015, בכניסה לכנסת לא עומד קופאי עם מחשבון-סקרים משופר, שמאפשר חלוקת משרות מיניסטריאליות על בסיס הצלחה אופציונלית.

הקושי שבפני בנט לקבל את תיק החינוך או תיק תמ"ת-תקשורת מורחב עם סגנות ראש-ממשלה, הוא בשל העובדה שכפי שכבר נכתב כאן בשבוע שעבר, נפתלי בנט ראה בקדנציה הנוכחית מקפצה לכס ראש הממשלה. אי אפשר לעשות זאת ממשרד החינוך, ובוודאי שלא ממשרד התקשורת. המשרה הכי קרובה לראש ממשלה בישראל רוויית המלחמות והתקרים המדיניים, היא במשרד הביטחון או, למצער, במשרד החוץ. שם יש נראוּת. שם המצלמות מתקתקות. אזורי העסקונה של חינוך והתיישבות מתנגשים עם השאיפה לטיפוס לצמרת. תיקי שאקי, המר ושות', מצטיירים טוב עם הציונות הדתית, לא עם היורש שמסמן את עצמו כראש ממשלה עתידי.

הפוליטיקה ידועה כמי שהשוחים בה מוכנים להוציא עין אחת כדי להוציא לזולת שתיים. בנט היה מוכן להתפשר לוּ ליברמן היה מקבל תיק נחות ממנו. אבל כשמי שהשיג שני מנדטים פחות ממנו זוכה לכבוד ויקר, אין לו סיבה שלא להילחם.

ובמלחמת חפירות, בנט אלוף: נכון, אין לו את האופציה לברוח מממשלת הימין המחשקת אותו, ואין לו גם את האופציה השמורה לליברמן, לצאת לחופשה במדינה אחרת לכמה ימים מורטי עצבים. אבל הוא יודע לעשות פוליטיקה. בוא נדבר על קווי היסוד של הממשלה, אמר נפתלי בנט לבנימין נתניהו, וגייס את המעצמה הגדולה בעולם לטובתו. בנט, שיודע בדיוק כמה כרישים שורצים במים השחורים שמבדילים בין אובמה לביבי, ידרוש אי-הקפאת בנייה ותקציבי ענק להתנחלויות, ובכך יחשק את נתניהו מול ארה"ב, לא מול הבית היהודי.

על הדרך, וכדי לרדת מדרישות קווי היסוד ההזויות הללו, הפיצוי בדמות משרד החוץ יהפוך אפשרי, אם ליברמן יוזז למשרד הביטחון – מה שככל הנראה לא יקרה בסופו של דבר – ומשכך, הפיצוי לבית היהודי יהיה ענק בכל קנה מידה: המפלגה תקבל שרים לפי מפתח שכמותו לא היה מאז קום המדינה. אם כיום הוא זוכה לשני שרים, הפיצוי יעניק לו שלשה. הוא יסתפק בתמ"ת מורחב; אורי אריאל יקבל את משרד החינוך, איילת שקד תזכה מן ההפקר במשרד כלכלי חשוב, ועוד לא דיברנו על סגני שרים.

משאת נפשם של בנט וליברמן. משרד הביטחון (צילום: משה שי - פלאש 90)

שניים מהקרובים לראש הממשלה הסבירו לי השבוע, על רגל אחת, את הרציונל הטמון במובילות של איווט על פני בנט. האחרון, הוא ילד טוב ירושלים המחזיק במגזר ממושמע. גם יו"ר הבית היהודי יישלח למשרד החקלאות, ויו"ר סיעת הבת, תקומה, יכהן במשרד המדע, והחבירה לממשלת ימין תהיה מחויבת המציאות. האידיאולוגיה תנצח את הכיסאולוגיה. איווט, לעומתו, אינו מחויב למגזר תובעני, ומחזיק באלטרנטיבה של חבירה לשמאל – מה שמעניק לו פוֹר על בנט.

ולסיום, הערת האזהרה הבאה חייבת להיכתב: אם המשבר עם בנט בנפרד ועם איווט לחוד לא יגיע לסיומו, לפיד הכנוע והחלש הוא האופציה האמיתית של נתניהו. אופציה, שכדאי שאביגדור ליברמן ונפתלי בנט שמותחים את החבל – יפנימו.

בנימין קומיקיָאוּ

ככל שחולפים הימים מהבחירות והרצוג שב ומתראיין ללא חונכים צמודים ואסטרטגים מובילים – רק הולך ומתבהר כמה טראגי וקומי יכול היה להיות, לוּ היה נבחר.

אבל אם בתופעות קומיות עסקינן, מי שסיפק את הסחורה הקומית ביותר, היה נתניהו עצמו. לאחר שבצהרי יום הבחירות, 'הנפיץ' ראש הממשלה קריאה לתומכיו, אנשי המחנה הלאומי, לממש את זכותם הדמוקרטית לאור העובדה שארגוני שמאל מסיעים בהמוניהם ערביים לקלפיות. לא רק האמריקנים לא אהבו את דברי נתניהו, כראש ממשלה של כולם, אסור היה לו לעשות זאת.

אבל הבעיה היתה נעוצה דווקא בפתרון הרטוריקה הפלגנית שיצר מול ערביי ישראל: הוא כינס בחצר ביתו נציגי מיעוטים ונאם בפניהם על כך שלא הייתה לו שום כוונה לפגוע באיש וכו'. "אני רואה עצמי ראש הממשלה של כולם", אמר נתניהו בפאתוס, וכל כלי התקשורת שידרו.

מי היו הנציגים של המגזר הערבי "מכל רחבי הארץ", כפי שכינתה זאת התקשורת? אולי כמה פועלים ערביים שמועסקים איפשהו במשרדים ממשלתיים; אולי עובדי 'שיווק השקמה' שהחבר מהעבר, רמי לוי, סיפק; או סדרני מדפים בסופר הסמוך למשפחת נתניהו. ברגע מסוים, חובשי הכאפיות שרואים בו מלך, ריקדו כולם סביבו, כאילו הכריז על הקמת מדינה פלסטינית. מי שלא חזה ברגע שבו התלוצץ ביבי עם חבורת חסידיו החדשים – לא ראה את ביבי במיטבו. בכל מקרה, היתה זו נפילה קומית גדולה יותר מהפגיעה עצמה בעצם יום הבחירות ברגשות אזרחים, שלפי חוקי המדינה, הינם שווי זכויות.

מופע קומי ומביך. נתניהו עם "נכבדים" ערבים

אבל זו גם הנורה האדומה שצריכה להזהיר את נתניהו מפני ההמשך. צרות של עשירים מקיפות אותו, אבל הוא כבר מתקפל: כחלון לאוצר, וסביר שבנט וליברמן יאיישו משרות נכבדות אף הם. ומה באשר למפלגת השלטון? אבל אלו, רק צרות של עשירים.

הצרות האמיתיות ממתינות בבית הלבן: אפילו כלי התקשורת שקידשו מלחמה על נתניהו לא הגיעו לקרסוליו של הנשיא האמריקני בשלהי כהונתו. ארה"ב ממתינה לטעות קלה של ארה"ב, כדי לתבוע את עלבונה. פרשיית הריגול המודיעיני בארה"ב, שלא היתה ולא נבראה; העלבון של ערביי ישראל בבחירות; ובקיצור, כל אמתלה שתימצא לנכון.

מול בנט וליברמן המחלוקות אינן מהותיות. רגע אחרי השבעת הממשלה, כל יחידת זמן של נתניהו תוקדש ללוחמה דיפלומטית-מדינית מול ארה"ב העוינת. ביקרתי בה ערב הבחירות. חבר טוב הסביר לי, כי כשפקידי הממשל והלוביסטים מתגייסים – עדת זאבים טובה מהם. נתניהו יצטרך להבליג ולשתוק, בוודאי כשברקע מטייל שלדון אדלסון (האיש עלה על קו ת"א-מנהטן פעמיים בחודש האחרון), שמערער לאובמה את השלטון בארה"ב וזוכה בתמורה ליריבות מעמיקה יותר עם נתניהו.

אם נדרש שקט בזירה הפוליטית, הוא חונה בעיקר במגרש המדיני.

מפצח הגרעינים

הגרעין שמקיף את ראש הממשלה מורכב משני מנגנונים: ארי הרו, איש שקט ומוכשר, ניר חפץ, המוח מאחורי הבחירות, חכם ומנוסה, וראש הלשכה הישנה מומו פילבר שעלה לסיבוב נוסף מול בנט ושאב קולות מהימין הדתי לליכוד, ובמעגל הרחב יותר – היועצת פרח לרנר, ונתן אשל שחזר השבוע לערבב. האיש שמייצר מהומות לעיתים, רק כדי לזכות בתהילה על פתרונן.

ההישענות של ביבי על בנו יאיר, מרמזת על בשלות חדשה, אריה בודד, שיונק כוחות ממשפחתו ולא רק מיועציו. אפילו העברת השיחות הקואליציונית מכפר המכביה לכנסת – הגיעה מהבן-יקיר, שמתגלה כיועץ חכם ופרקטי למדי.

כך, ראשי הסיעות יושבים עם ראש הממשלה, והצוותות – עם דרג הביניים. אמת, השיחות הן תיאורטיות, אך הוא משקם את יחסיו עם שותפותיו הקואליציוניות – בניגוד לעבר.

מכולם, עבודת השיקום הקשה ביותר תהיה עם איווט ודרעי, שעובדת היותם חברים רק מקשה על ביבי. כשהוא מניח את ראשו על הכר ומנסה לשכוח מאובמה, צפים לו בחלומו שני הידידים היושבים בביתו של מיליונר ידוע במבשרת ציון, שם הוא ביתם השני, וחותרים תחתיו.

דרעי בטוח שנתניהו טרפד לו את ההסכם עם הפלג הירושלמי – לטובת 'יחד', ואיווט כבר מזמן חושד בנתניהו כיוזם כל צרותיו. בניית מערכת אמון איתם, בממשלה צרה, תהיה מחויבת המציאות.

דרעי יגשים חלום אם יקבל את משרדי הדתות והפנים, עוד שלשה סגנים ושנתיים-שלש של פעילות, ויש לו בבחירות הבאות שנים-עשר שלשה-עשר מנדטים. איווט לעומתו, בסוף הדרך. הוא מחכה לצ'אנס נוסף כדי לסובב את הגלגל אחורה. ההתעקשות שלו, בינתיים, היא על חמצן ומים.

נתניהו יצטרך לעמול קשה כדי לזכות באמונם. דרעי וליברמן (פלאש 90)

דרעי יודע לקרוא מספרים: ישי נכשל, אבל למעלה ממאה אלף לא חרדים שהצביעו לישי, רותחים עליו. הם הצביעו נגדו, הטענות כלפיו הן מימין. לא רואים בו אוליגרך שהעניק להם את ש"ס, אלא מתנשא. מצליחן שקשה להם להכיל. מאה ספי שקד לא הצליחו להנגיש אותו לעם. מי שיצליח בכך, יפרק את המטען שלא פורק בבחירות.

בינתיים, לפחות הוא פועל בחכמה: מרגי איש השטח האהוב על העם, יכול להזניק את ש"ס במשרד הדתות; כהן איש המספרים יכול לקצור הצלחות במשרד באוצר, ומר-חינוך-חרדי, משולם נהרי, יתאים לסגנות במשרד החינוך. דרעי ישייט בין המשרדים, ידפוק על השולחן, יקיץ נרדמים, ויפעל כנדרש.

ליברמן, עומד להיכנס לתנומת קיץ: לוי-אבוקסיס תקבל מקסימום ראשות ועדה זניחה כלשהי; לנדבר שהביאה לו את מירב הקולות תזכה במשרה לא בכירה במיוחד, ואילן שוחט שעשה לו טובה שרץ עמו – יישאר ככל הנראה מחוסר תפקיד.

וכשנתניהו פוחד מתבשיל שרוקחים לו השניים בעליית גג אי שם במבשרת ציון, כדאי גם שיידע את מניעיו של כל אחד מהם. את דרעי אפשר לנטרל בקלות, באמצעות עשייה מעל הראש. את ליברמן, קצת פחות.

שימו גבול

מערכת הבחירות האחרונה הובילה לעימותים לא פשוטים בין קבוצות שמוגדרות חרדיות. אין טעם ללעוס ולגולל את כל מה שהתחולל כאן, יען הפצעים עדיין פתוחים. אך אקסיומה אחת התמוטטה בבחירות הללו: מי שמבקש ליצור מציאות של רמיסת כבוד חברך, למסור אותו ולהשמיצו תוך הפרת כל כללי ההלכה ולצאת בסדר עם קונך – טועה. זו מציאות בלתי קיימת. אלו הנוהגים בדרכי טרור, השפלה וביזוי וחציית כל קו אדום, 'זוכים' שבסופו של דבר מתברר כי גם בעיני קונם אינם נושאים חן.

לעיתים, פושה נגע בציבור שלנו, ולפיו, קנאות ותמיכה באדם מסוים מתירה כביכול את כל הדרכים להשגת המטרה. אך האם העובדה שתחקירנים וחוקרים סבבו במערכת הבחירות הזו, אחרי שקיבלו מידע מאנשים מתוכנו, כדי להפליל פר-אקסלנס אנשים אחרים חרדים – מותרת בדרך כלשהי?

עלינו, כלקח מן הבחירות האחרונות, לשרטט מחדש את גבולות השיח. העובדה שאדם קשור עם רב מסוים, או דרך מסוימת; העובדה שיהודי פועל למען מפלגה אחת – או לחילופין מתנגד למפלגה אחרת, לא מתירה לו לפגוע באדם אחר, ללעוג לאמונתו, לסחוט אותו ולפשוע כנגדו, כשכל זה נעשה, במשיחת שמן משחת קודש של ציות כביכול לגדולי ישראל. כי אין גדול בתורה שיכול לרמוס את השולחן ערוך.

ושיהיה ברור: כן, גם בחירות כפופות לשולחן ערוך. פה זה לא סיציליה או קבוצות איטלקיות אלימות בניו יורק שהכל מותר להן. בסופו של דבר, מי שהולך בדרכים עקלקלות אלו, אינו רואה סייעתא דשמיא. קבוצות שבוחרות באלימות כדרך, מזיקות פעם אחר פעם ליהדות החרדית ומעולם לא קצרו הצלחה, למעט חילול השם אינסופי.

ומי שנוקט בקנאות מזויפת בנשיאת שם שמים בפיו, מן השמים מתנהגים עמו בדין קנאי, באותה מידה.

שימו גבול, למען השם.