אחרי הקלפי הולכים לקימחע'ס • טורו השבועי של אריה ארליך

אני לא יודע מה אתם עשיתם בבוקר שלאחר הבחירות, רגע אחרי שסיימתם לברך את ברכות השחר, לקחת את הילדים לגן ולרוץ עם התפילין לעבר בית הכנסת הסמוך. אבל הדבר הראשון שאני ביקשתי לעשות הוא לחייג לחברי הטוב שניצב בצד השני של המתרס הפוליטי, שנלחם בכל כוחו למען רעיון אחר, שנאבק ברוב עזוז ואון על דרך שונה ותמך בהתלהבות בפוליטיקאים שאינם אהודים עליי – ולהושיט לו יד לשלום.

(צילום אילוסטרציה: יונתן זינדל – פלאש 90)

החבר הזה הוא חבר טוב, טוב מכדי שאמשיך להפנות לו כתף קרה. מערכת בחירות שלמה התווכחנו, הרמנו טונים, לעתים עלבנו זה בזה שלא במתכוון. הכל למען הדבקות ברעיון וההיאחזות בעמדה שנראתה לכל אחד משנינו כנכונה ואין בלתה.

אל דאגה – הכל בתוך המסגרת החרדית. לנו, הציבור החרדי, אין את הלוקסוס לבחור בין הליכוד למחנה הציוני. אין לנו אפשרות לעיין בעלון הבחירות של משה כחלון ואז להשוות אותו עם המצע של יש עתיד. גם ההשתעשעות לחזק את בנט או לרוץ עם הדמיון הכי רחוק ולתמוך ברשימת מרצ, לא באה בחשבון. יש לנו את הפריבילגיה החוקית להצביע לאשר נחפוץ, אך לא את הפריבילגיה המוסרית. המצפון שלנו, כחרדים, מחייב אותנו להתייצב ברגע האמת מאחורי הפרגוד, ולתת את קולנו למפלגה שבסופו של דבר – למרות כל הביקורת שיש לנו על חלק מנציגיה שלא תמיד עושים את העבודה כמו שצריך – לוחמת עבור מה שאנו מאמינים בו ועבור מה שקרוב לליבנו. ואם גדולי הדור מורים את דעתם, אז בכלל אין מה לחשוב על אופציה אחרת.

אבל בתוך הזירה הפוליטית החרדית, יש מרחב תמרון. והפעם, מרחב התמרון הזה היה רחב מתמיד. ואם זה לא אמור בקשר לעצם ההצבעה – שהרי בסוף לכל אחד הרב שלו או הרבי שאל קהילתו הוא משתייך – לפחות בכל הקשור למישור התיאורטי, חלקנו אינספור דעות בשלושת החודשים האחרונים. כל אחד והמפלגה שלמענה הוא נלחם, כל אחד והדמות הפוליטית האהודה עליו.

יש לי הרבה מאוד סימפטיה למפלגות החרדיות הסרות למרותם של גדולי הדור ונלחמות למען קיומם של עולם התורה ועמליה, המשפחות החרדיות וילדיהן. יש לי מעט מאוד סימפטיה לפוליטיקאים שהופכים הכל לעניין אישי, ושבשם הכבוד שלהם הם מוכנים לטפס על בריקדות ולקחת ציבורים שלמים להרפתקאות פוליטיות חסרות אחריות. ואם אתם מספיק נבונים, אתם מבינים את דרכם של אלו פוליטיקאים אני פחות מעריך.

הרפתקה פוליטית חסרת אחריות. מפלגת יחד (צילום: מנדי הכטמן - פלאש 90)

וסביב הנושאים הבוערים הללו, התווכחנו רבות, אני וחברי. כל אחד אגר טיעונים המצדדים בדעתו. אחת למספר שעות היינו נפגשים ומחליפים עמדות. אני מציג ראיות המוכיחות את צדקת עמדתי, והוא, החבר הנבון, אינו טומן את ידו בצלחת אלא עורם הוכחות וטיעונים כיד הדמיון הטובה. לפעמים הגיעו הדציבלים לטונים גבוהים מדי, ולפעמים אפילו השתרבבה נימה של פוגענות, ולו קלה, של חסיד המחנה האחד כלפי איש המחנה האחר.

בגלל כל אלה אמרתי להרים לידידי הווכחן טלפון בבוקר יום הבחירות, אחרי שהאבק החל לשקוע ושחר של יום נקי יותר החל לעלות – ולהציע לו מחדש את ידידותנו הברוכה. ידידות שיש בה הסכמות נעימות, ידידות שאין בה ויכוחים מרים, ידידות שפוליטיקאים נמוכי קומה וצרי מוחין לא יוכלו להפר אותה בגלל מאוויים כאלה ואחרים. ובעניין הזה אינני עושה הנחות לאיש: אני מדבר על פוליטיקאים מכל הצדדים.

רציתי להתקשר לחבר המתווכח ולומר לו: עד כאן סדר פוליטיקה, מכאן ואילך סדרי שפיות. ונכון שפה ושם נמשיך לעקוב אחר ההתרחשויות במערכת הפוליטית ולפרשן את מהלכי שחקניה – אבל לכלל הלכה למעשה לא נגיע. עד עכשיו חשבנו לשנות איש את דעת רעהו; עכשיו, אחרי שהשופט החביב והגמלוני סלים ג'ובראן חתם על תוצאות האמת – למי כבר משנה האם דרעי צודק או דווקא ישי, והאם ליצמן וגפני מתנהלים נכון או שהם פועלים כמו פילים בחנות חרסינה. ואחרי הניצחון המתוק, הסוחף, של נתניהו שגבר על כל הציפיות – כבר לא משנה אם בוז'י מסוגל או לא מסוגל להיות ראש ממשלה. הבוחר אמר את דברו.

האמת היא, שעד עכשיו לא הרמתי טלפון לחברי הנזכר לעיל, משום שאני חושש. אינני יודע איך הוא יקבל את הצעתי. אבל אם הוא קורא את הדברים, אני סומך עליו שיידע לחזור אליי ולהושיט לי יד לחברות שלווה ושפויה, שאף פוליטיקאי לא יוכל להפר אותה.

טוב, לא באמת דיברתי על חבר ספציפי (ישנם עשרות כאלה), ולא באמת התכוונתי לספר על עצמי (כי אם כמעט על כולנו). כי בינינו, בשלושת החודשים הארורים הללו, מי מאיתנו לא איבד חבר או שניים בצוק המחלוקת הפוליטית הבוערת? מי לא מצא את עצמו ניצב בעין ויכוח סוער ועתיר דציבלים וצעקות, כשהוא תוהה האם יהיה מישהו שיוכל לאחות את הקרעים בבוקר שאחרי? מי לא תהה האם הפוליטיקאים הללו שווים קליפת שום של יחסי ידידות בין אנשים ההופכים צהובים זה לזה רק בגללם?

אחים ורעים, שותפים לדעה ויריבים לה, בעלי השקפה זהה לשלנו או כאלה שדעתם שונה. הנה קריאה נרגשת: בואו נשכח מהבחירות הללו. הפוליטיקאים כבר לוגמים קפה וכורתים בריתות, אחרים מלקקים פצעים ומתכננים את הצעד הבא – ורק אנחנו נשארנו כך, עם הפרצוף החמוץ או ההבעה השמחה לאיד, עם שכרון הניצחון או רפיסות התבוסה. חלאס, נגמר, כלאם-פאדי. הפוליטיקאים הללו, שיהיו בריאים, אינם שווים שנריב בשבילם.

ובכלל, מי יכול לדבר על מנצחים ומפסידים – כאשר בשורה התחתונה כולנו הפסדנו. ולא רק את שפיותנו ואת שיקול דעתנו הפסדנו – כי אם אפילו ברמה הפוליטית והאלקטוראלית הפשוטה הפסדנו. הצטמקנו כמו בלון יומולדת אחרי שלושה ימים. התכווצנו כמו המכר ההוא שמשקלו היה רב ועצום בלי עין רעה עד הניתוח ההוא שהפך אותו לשלד אדם מהלך.

כולנו הפסדנו, לא רק במובן הפוליטי (צילום אילוסטרציה: יונתן זינדל - פלאש 90)

ש"ס התכווצה מאחד-עשר לשבעה מנדטים. אלי ישי בכלל לא צלח את אחוז החסימה. למתפלגים הירושלמיים התברר שגם אם ימלאו את ארנה עוד שבע פעמים – אפקט החרם אינו מורגש, ויהדות התורה אפילו צמחה בשישה עשר אלף קולות. ויהדות התורה עצמה, הצטמקה במנדט שלם, וכולנו תקווה שיעקב אשר, ח"כ כשרוני באמת שידע לדבר עם אויבי היהדות החרדית בגובה העיניים – ימצא עבודה במהרה.

אז איך אומר השיר האהוב ההוא? כשאח נגד אח – המנצח תמיד מפסיד. הוא מפסיד את חבריו. הוא מפסיד את שפיותו. הוא מפסיד את אישיותו. והוא מפסיד אפילו בקלפי.

אבל אם חשבתם שהכל אצלנו גרוע וקודר, בואו איתי לצד השני של הכביש.

אני מציע למי שיש לו מעט זמן פנוי בימים אלה, שייצא אל חוצות הערים החרדיות ויבחן מקרוב תופעה מופלאה שאין לה אח ורע בשום מקום בעולם.

בכל קרן רחוב, צומת או רחבה, ניצב לו ארגון אחר לחלוקת 'קמחא דפסחא', והופך את ערך הערבות ההדדית למציאות בשטח. המוני נזקקים ברמות נזקקוּת שונות ניצבים בסך, ומתנדבים מיוזעים, אפופי אנרגיות ורצון טוב, מעמיסים לעגלותיהם שקים של תפוחי אדמה וגזר, מצות וביצים, יינות ושמנים וכל טוב יציאת מצרים. התופעה, שאפשר לדון בצורת ניהולה הפומבי ברחובה של עיר, מרנינה לכל הדעות. גם אם ירושלים הופכת בגללה לפקוקה, ואנחנו, הנהגים, מוצאים את עצמנו צופרים כל הדרך אל הפקק הבא.

שלא נזדקק לכך לעולם, אבל יש אנשים שהמענק הזה הוא עבורם המפתח היחיד לצליחת החג בשלום. אברכי כוללים שמשיגים את לחמם בדוחק, או משפחות ברוכות ילדים, או סתם אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם בצמצום, מתקשים להסתדר ללא הארגונים הללו. ובשעה שמימין ומשמאל אנו אפופים בגופים ופעילים הקוראים בגרון ניחר לצדק חברתי – הציבור החרדי הוא היחיד שמיישם את הצדק החברתי הזה הלכה למעשה. במקום שבו הממשלה והרשויות מגלות אוזלת יד, תמיד יימצא החרדי בעל הלב הרחב וכשרון היזמה.

והארגונים הללו, לשמחתנו ולצערנו, הולכים ומתרבים משנה לשנה. ה'חְלוּקֶע'ס' – כך מכנים אותן ירושלים. החלוקות. הוותיקים שבין הירושלמים והמפולפלים שבהם, יודעים היטב את הדרך לכל חלוקה וחלוקה, ומטיבים לתמרן ביניהן ולסדר לעצמם חג שכולו 'חְלוּקֶע'ס'. הנמרצים פחות מסתייעים ב'חלוּקֶע אחת או שתיים, אך כללו של דבר – הציבור החרדי נחשף בימים אלה במלוא יפעתו, בשיא יופיו, בעוצם ערבותו ההדדית ואהבת האחים שבו.

בגיליון חג הפורים שחלף, שרבטתי מעל במה זו טור המתאר בהומור את מסעו של אברך ממודיעין עילית אל בקבוק היין שבאמצעותו יקיים את מצוות ההתבסמות בהידור. הטור התיימר להציג סיפור הומוריסטי קליל על אברך שמשווה בין מחירים ונודד בין חנויות יין עד שהוא מגיע אל הבקבוק הזול ביותר. חשבתי שבכך אתרום להעלאת חיוך על שפתות האנשים כדת היום.

שיא יופיו של הציבור החרדי. חלוקת קמחא דפסחא (צילום: יעקב נחומי - פלאש 90)

אין לי מושג אם הצלחתי בכך או שאולי כדאי לי לפנות בדחיפות לקבלת שיעורי סאטירה אצל אבא טורצקי או יענק'ל מיללער – אבל אני כן יודע שבבוקר הפורים, רגע לאחר שסיימתי לקרוא במגילה כשליח ציבור בבית כנסת רב תרבותי בעיר מגוריי, פנה אליי אברך משי עדין למראה, שילדים רכים נתלים על מעילו בעיניים שואלות – והעיר לי על הטור הזה, ללא גרם של חיוך והנאה: "קראתי את הטור שלך, ואני רוצה לומר לך שזה בכלל לא מצחיק. שלא תדע דקדוקי עניות מהם, אבל יש אנשים שעבורם המציאות שתיארת היא בכלל לא נושא להומור".

באווירת גילוי הלב שפתחתי בה, אודה ואבוש: זה היה עבורי כמו אגרוף חד הישר לבטן הרכה. סנוקרת מצלצלת הישר לפרצוף. חומר נוקב למחשבה. אני רגיל לקבל הערות והארות בונות והורסות, שהרי לעולם אין אפשרות לקלוע לטעמם של כל האנשים בעולם, וכשם שאין פרצופיהם דומים כך אין דעותיהם דומות. פיתחתי לכך חסינות מסוימת במידה. פלוני ביקר? האט ער גיזאגט, אז הוא אמר.

הפעם הזו, היתה הפעם הראשונה שבה הסמקתי מבושה בעקבות הערה כלשהי. הוא צודק, פשוט צודק. יש אנשים שזו מציאות החיים שלהם. איך אפשר לצחוק עליהם? האם אווירת השחרור של פורים מצדיקה זאת? הייתי ממשיך לשקוע כך במחשבות נוגות של פורים בבוקר, אלמלא עצר אותי ברחוב שיכור עליז מתנדנד, ושאב אותי לתוך עולמו העליז.

אז קודם כל, הנה ההתנצלות. ושנית, הנה התשובה האמיתית: הימים האלה הם דוגמה חיה לייחודיות המאפיינת את החברה החרדית שאנשיה דואגים שאף אחד לא יישאר רעב, שאף משפחה לא תחוש מחסור, לפחות לא בחג. שאיש לא יישאר ללא מצות ויין לחג הבא עלינו לטובה. "ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין" – אומרת המשנה בתחילת פרק ערבי פסחים. נדמה לי שהציבור החרדי דהאידנא מקיים זאת בהידור, עד היכן שידו משגת.

אז למרות כל המגרעות המנויות בראשית הדברים – זוהי התשובה. זהו משקל הנגד. זו הסיבה לכך שחרף כל השסעים והפילוגים והמחלוקות המכווצות את כוחנו ופוערות בתוכנו קרעים וטלאים – אנחנו עדיין החברה המופלאה והמעורבת בתבל. נעים להיזכר עד כמה עדיין לא אפסה מקרבנו הערבות ההדדית. מלבב לראות כיצד עם ישראל, רחמנים בני רחמנים, נתבעים ונותנים, לא מותירים בצד את הגר והיתום והאלמנה.

התכונה החרדית הזו בולטת במיוחד בימים שבהם ארגוני שמאל שפעיליהם ממורמרים מתוצאות הבחירות מעלים קמפיין תחת הכותרת "לא לתת", שמטרתו – להעניש את האזרחים המוחלשים מהפריפריה שהעזו להצביע מחל.

מי ייתן שנקודות הזכות הצחורות יגברו על החורים השחורים במחננו, ובמהרה יחדל אביון מקרב הארץ בביאת גוא"צ בב"א.