חוק ההסדרה ופרשת עמונה ממשיכים להסעיר את הארץ. הקואליציה מיטלטלת על אף שאין מי שיהמר על פירוקה בפועל והשאלה היחידה היא מי ילך שלושה צעדים לאחור. בשטח, נערכים להחזיר מלחמה שערה. הימין ורבניו מגייסים את הציבור לחסום בגופו את הפינוי. בלב רבים קיים חשש כבד משובם של המראות הקשים של עמונה המקורית. קול הלמות פרסותיהם של הסוסים שדרסו ברגליהם את המתנגדים לפינוי ושריקת האלות שהתמזגה בקולות החבטה האכזרית, שבים והולמים ברקות. לפינוי עלולות להיות השלכות כבדות גם על מקומות אחרים שבהם פלשתינאים טוענים לבעלות על קרקע וזה עלול להיות כדור שלג שיתפח בממדיו לגדלים שקשה לשער ואי אפשר לדעת היכן יעצור – אם חוק ההסדרה לא יוסדר. מנגד, ההתגרות באומות העולם והסכנה הנוראה של ההליכה נגד הגלובוס כולו, עלולים להיות מסוכנים לישראל המבודדת, בטווח המיידי ובעיקר הרחוק.
אבל גם כאשר מדובר רק בפינוי של מספר בתים ולא בפינוי ישובים שלמים כפי שהיה בעבר בסיני, זה לא באמת מאבק פוליטי במהותו, למרות השלכותיו הפוליטיות. זהו קרקור ביטנה של הארץ, המתמלאת בתחושת קבס מהמתרחש כאן – והבחילה מנערת את השולים. זה לא תהליך פוליטי, מדיני או חוקי, זהו תהליך רוחני. זה לא קשור למה שקורה בכנסת, אלא למה שקורה בבית הכנסת – למרות העובדה שהוא נתפס כפוליטי-מדיני-משפטי בעיני אלה שמנהלים אותו.
מאבק נגד פינוי אינו כדור ה"פראמין" שיכול למנוע את הבחילות. צריך לחפש את הבעייה היכן שהיא קיימת. כי המאבק על פינוי עמונה, מתרחש בתל אביב. אם חוצות קרת נראים כפי שהם נראים, הארץ חשה בחילה. אם שבת קודש נרמסת ועוד באופן ממשלתי, הארץ חשה בגועל. אם חומת הכשרות וטהרת היחוס נפגעים בזדון, הארץ אינה חשה בטוב. לא חשוב מה יצביעו נציגי היהדות החרדית בפועל, המאבק של הציבור הימני והדת"ל לא קשור אלינו כלל. הציבור הד"ל כשל במערכה על ארץ ישראל, כי הוא לא הבין את מהותה. לא יועיל לחסום כבישים, צריך לפתוח חדרי לב, ולשוב. אין טעם בהצתת צמיגים כשיבואו השוטרים – כפי שהיה בעמונה א', צריך להבעיר ניצוצות וללבות את אש היהדות. מה שקורה בעמונה, אינו הבעייה – זו התוצאה. למרות ההשתתפות בצער הכבד שכל אחד מרגיש מול עקירת אנשים מביתם וסבלם הפיזי והנפשי, אבל הבעייה האמיתית לא העובדה שזה קורה אלא למה זה קרה?
נכון, דרכה של היהדות הנאמנה שונה לחלוטין מדרכם. אלו הם שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. הלאומנות והלאומיות מעולם לא היו מנת חלקנו. אבל גם לשיטתם הם כשלו. כי אם הם היו רוצים להציל את חבלי ארץ הקודש לבל יקיאו את יושביהם, הם היו צריכים להלחם על קדושת שבת קודש! אם הם רצו להציל את השטחים המיושבים שבשולי הארץ, היה עליהם להלחם על חומות הכשרות, על טהרת היחוס ולא לחדש בתי מדרש פוצעי הלכה שיצאו מקהלם. היכן הם נמצאים כשנחלתנו ליד שריד מקדשנו הייתה לזרים ולזרות? היכן הם היו כשהיהדות הנאמנה נלחמה על קדושת שביעית? האם הם דגלו בהיתר מכירה של חבלי ארץ ישראל לגוי– או שמא נאבקו למען שבתה של הארץ? "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם" – והפסוק הזה מהדהד. כאשר עמדה על הפרק שאלת גיוסם של בני הישיבות, היכן התיצב נתח גדול מקהלם ומנציגיהם לפרלמנט? "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". זועקת התורה. האם אינם מבינים שהמלחמה למען ה"עמלים בתורה" היא הערובה היחידה שמבטיחה ומאבטחת את הישיבה בארץ, בכל חבליה.
אבל רובו של הציבור הד"ל לא ראה את התמונה בעין מרחיקת רואי. התבלול שכיסה את עיניהם מנע את הראיה הנכוחה. גם אלה שהתמסרו בכל נפשם ומאודם לישוב ארץ ישראל כמצווה דתית – ולא כמשימה לאומנית, לא הושפעו מה"רוח שפעמה בהם", לשאר אורחותיהם. מדוע לא הצליחה "דבקותם הדתית" להשפיע עליהם להשתתף בכל מערכותיה של היהדות הנאמנה על קודשי ישראל – מה שאולי היה עשוי להשפיע על התמונה העכשווית?
שאלה כעין זו נשאלה בטעלז אודות עשו הרשע – כיצד לא השפיעה דבקותו במצוות כיבוד אב ואם על שאר דרכי החיים והוא נשאר "עשו" בכל נימי נפשו?! ראש הישיבה דטעלז – מרן הגאון רבי יוסף ליב בלוך זצוק"ל, אמר על כך בציינו בהקשר זה את מצוות ישוב ארץ ישראל, שמצוה חשובה היא. אלא שהעיסוק המופרז והנרגש במצוה אחת ויחידה, הביא להזנחת התורה כולה – עד שבאו הללו וקבעו כי כל הפועל למען ארץ ישראל קדוש יאמר לו, ואף אם פושע ישראל בגופו הוא. ברם תרי"ג מצוות לנו מן התורה וכל אחד חייב לכוון עצמו לשמירת כולן גם יחד. ריכוז כל המרץ והכוחות לשמירת מצווה אחת בלבד, טומנת בחובה עזיבת שאר המצוות, וסכנתה מרובה. מכאן גם נבעה הסתירה הנוקבת בחייו של עשו. כיון שהקדיש את כל מרצו הרוחני ואת כל מסירות נפשו לכיבוד אב, נותר חסר כל רצון לשמירת כל שאר המצוות ולעבודת המידות.
ההימנעות מלהשתתף במאבקים הציבוריים והפרלמנטרים למען כבוד שמים, ההשתמטות ממערכות למען שמו באהבה, שחקו את הבלם המונע את התהליך שאנו עדים לו – "תקיא הארץ אתכם", ר"ל. ההתעלמות מההתנתקות של שאר חלקי העם מהיהדות, אולי היא שגרמה בעקיפין לסכנת עמונה הנוכחית ולהשלכות שיכולות להיות רחבות בהרבה ואולי להגיע גם לאזורי מגורים של ציבור חרדי.
על אלה שנערכים "להגן על עמונה" ועל הרבנים הד"ל שהוציאו לשומעי לקחם צו גיוס לחסום בגופם את הפינוי לדעת כי לא יועיל לחסום כבישים, צריך לפתוח חדרי לב. לא יהיה טעם בהצתת צמיגים ובישיבה על הקרקע ולשיר שירי עוגמה, צריך להבעיר ניצוצות וללבות את אש היהדות. הסיסמא שהם השתמשו בה בעבר "יהודי אינו מגרש יהודי", אינה רלוונטית. הוא כן יגרש, כל עוד יש יהודים שמגרשים יהדות!!!
