ושוב חוזר הניגון הלא משמח, שוב חוזרים הצלילים המוכרים והצורמים של יום בחירות ושוב מוצאים את עצמם אזרחי ישראל נדרשים ללכת לקלפי כשהפעם הולכים ונעלמים גם שביבי התקווה האחרונים שהיו – אם היו, שההצבעה הזאת תחולל שינוי כלשהו, שההליכה לקלפי תניב באמת את התוצאה המתבקשת: ארבע שנים של שקט פוליטי. מה כבר ביקשנו עוד…
מערכת הבחירות הרביעית התנהלה על קרקע רוויית ייאוש, תסכול וחוסר אכפתיות מוחלט מצד השטח. היא מתרחשת אחרי למעלה משנתיים של קיפאון פוליטי מוחלט שגם פצצות האטום שנורו והתותחים הכבדים שהופעלו לא הצליחו להזיז את מצב הגושים ולו בסנטימטר, שנה אחת עמוסה טלטלות פוליטיות של כתבי אישום נגד ראש ממשלה מכהן, טרור בדרום ועוד, ושנה שניה של מגיפה נוראה ומטלטלת כל כך, שהיתה אמורה להרעיד גם את המפה הפוליטית ולשנות אותה משמעותית.
ובכל זאת, אחרי שנתיים מטורפות וכל כך עמוסות באירועים שאיש לא היה מעלה על הדעת, אחרי שלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתוצאות כמעט זהות, הסקרים שנערכו בשבועות האחרונים הניבו את אותה תוצאה בדיוק. כל גוש שומר פחות או יותר על כוחו והתיקו המסתמן נותר על כנו. שום דבר לא יזיז את המצביע הישראלי מהעמדה שלו והמילים בחירות חמישיות שנשמעות לא מעט, כבר לא נשמעות מטרידות. התרגלנו.
אז מה הסיכוי שדווקא הפעם תסתיים המערכת הזאת עם הכרעה ומה הסיכוי שהבחירות הבאות יתקיימו אכן בטווח זמן רחוק דיו? ובכן הסיכוי לא גדול אבל בניגוד למה שהיה עד היום, אם נאמין לסקרים של הימים האחרונים, יתכן והסיכוי בכל זאת קיים.
אם נצא רגע מהפוזיציה של מפת גושים, נראה שהשטח אכן משנה את פניו. אמנם מפת הגושים היא זו שתקבע בסופו של דבר את זהות הממשלה הבאה אבל למרות התיקו בסקרים, יתכן שהשינויים האמיתיים מאחורי מפת הגושים יצליחו בכל זאת להביא להכרעה כלשהי. לכן צריך להפריד בין תיקו פוליטי של גושים לאופי ההצבעה האמיתי של אזרחי ישראל וכאן כבר מתקבלת תמונה מעניינת.
הקולות נשארו בגוש
נתניהו עושה בשבוע האחרון את מה שהוא נוהג לעשות לפני כל יום בחירות, הוא מחמם את האווירה, חורש את הארץ מדרום לצפון בהתלהבות של נער צעיר, הוא מצית בכל מקום את האש, מדליק את האנשים ומלהיב אותם על המטרה. בל נטעה: כל המתלהבים המשתתפים בכנסים הללו הם אנשי ליכוד, מי שחשוד 'חלילה' באי הערצה לנתניהו לא נכנס, אבל התמונות עושות את שלהן ומתקבל הרושם שנתניהו הוא מנהיג בלתי מעורער המתקבל בהערצה בכל מקום.
וזה פועל את פעולתו, זה הסוד הגדול שבזכותו מצליח נתניהו לשמור על כוחה של מפלגתו, אווירת הלכידות שהוא מצליח לטעת בקרב מצביעיו יכולה רק לעורר קנאה במפלגות האחרות. הפעם גם יש לנתניהו את 'נשק החיסונים', סיפור שבחסדי שמים הפך לסיפור הצלחה ולפי שעה הוא פועל את פעולתו, אם הליכוד תקבל בבחירות הללו יותר משלושים מנדטים הרי שזה כמעט אך ורק בזכות החיסונים.
בנקודה זו מגיע לנתניהו כל הקרדיט, הוא היה שליח טוב שזכה להביא לישראל את הבשורה ואיש לא מפחית חלילה מהכרת הטוב והתודה שמגיעה לו. וזה בדיוק הפרדוקס המעניין. הרי באופן עקרוני, מנהיג עם כריזמה כמו של נתניהו, שמנופף בהסכמי שלום על מדינות מוסלמיות, שהצליח להביא חיסונים לפני כל העולם, שמצליח להצית התלהבות גדולה כל כך בקרב תומכיו, אדם כזה היה יכול לגרוף למעלה מארבעים מנדטים בקלות ואפילו להעלות את המספר בואכה חמישים. ובכל זאת נשארת מפלגת הליכוד פחות או יותר על אותו מספר כבר ארבע מערכות בחירות.
בדיוק כפי שהיה בסבבים הקודמים כך גם עכשיו: התותחים הכבדים ביותר לא מזיזים את כוחו של נתניהו במאומה. הביקורת החריפה עליו לא מפחיתה מהתמיכה בו, וההערצה אליו מהצד השני לא מגדילה את כוחו. הייאוש והתסכול של השנה האחרונה היו יכולים לרסק את נתניהו אבל אז באו החיסונים והעלו אותו בחזרה. בשורה התחתונה החיסונים רק החזירו את ביבי לגודלו הטבעי ולא הרבה מעבר לכך.
בסקרים העדכניים עומדת מפלגת הליכוד על עשרים ושבעה עד שלושים מנדטים, אבל כמיטב המסורת נתניהו עושה הכל כדי שהמספר יגדל וסביר להניח שהוא יצליח. וכשהוא מצליח זה אומר שהמנדטים באים על חשבון מישהו אחר והשאלה היא כמובן מי.
בבחירות הקודמות לפני שנה, קיבלה הליכוד יחד עם גדעון סער 36 מנדטים, ימינה הכוללת בתוכה גם את בנט ושקד וגם את סמוטריץ' קיבלה בסך הכל 6. המפלגות החרדיות מקבלות 16 וסביר להניח שהמספר הזה יישמר גם בבחירות הללו. כך שגוש הימין הקשיח עומד על 42 מנדטים בלי המפלגות החרדיות כולל מצביעי סער.
בינתיים גדעון סער נפרד מהליכוד ולקח עמו מן הסתם חלק מסוים מהקולות. כרגע סער לא נספר בגוש הימין בסקרים המקובלים ובכל זאת עומד גוש הימין ללא החרדים על 45. בממוצע הסקרים כרגע מקבלת הליכוד 29 מנדטים, ימינה של בנט 11 והציונות הדתית של סמוטריץ' 5. אם כן משהו בחשבון לא כל כך מסתדר.
הגיוני אמנם להניח ששלושת המנדטים שבן גביר שרף בסבבים הקודמים נספרים הפעם מעל אחוז החסימה ומכאן באים שלושת המנדטים הנוספים, אבל מצד שני זה אומר שסער לוקח את כל הקולות שלו מגוש המרכז שמאל ואיש מתומכיו הקודמים לא עבר איתו לתקווה חדשה, וזה כבר פחות מסתבר.
נתניהו מדבר לא מעט על עריקים אפשריים שיבואו אליו להקמת ממשלה והוא גם יודע לנקוב בשמות מסוימים מכחול לבן ומתקווה חדשה, אבל הניסיון מלמד שעריקים לא באים בהזמנה מראש, מי שמסומן מראש כעריק בוודאי לא יעשה זאת ולכן מדובר רק בספין.
כעת כשנתניהו יערוך את משתה הקולות הגדול ויגדיל את כולה של הליכוד, הוא יעשה זאת כמעט אך ורק על חשבון בנט. ואם נהיה אופטימיים לחושב שכל מנדט שיירד מבנט יילך לליכוד, ואם נהיה אופטימיים לחשוב שבנט אכן ייכנס לממשלתו של נתניהו, אז לפי המספרים העולים בסקרים כרגע יש גוש של 61 לממשלת ימין וחרדים, על חודו של קול כשבשורה התחתונה תזוזת המנדטים היא בתוך הגוש.
תהיה זו ממשלה צרה אמנם שחייה יהיו קשים מאוד, אבל התקווה תהיה שתסריט תשע"ה יחזור על עצמו וככל שהממשלה תשדר יציבות יצטרפו אליה מפלגות נוספות כמו סער ואולי אף ליברמן שלא ירצו להתייבש בשממון האופוזיציוני לאורך זמן ואם הם יבינו שהבחירות הבאות רחוקות מאוד, הם יחשבו את דרכם מחדש.
כך שלמרות התיקו הגדול בסקרים, אם נאמין למספרים ואם ניצמד לתרחיש הכי אופטימי למרות סימני השאלה סביבו, הפעם יש סיכוי מסוים שאכן תוכל לקום ממשלה ולפחות להתחיל את דרכה באופן יציב והבחירות הבאות יידחו לכמה שיותר זמן.
לשרוד ולא לצמוח
ועל רקע האופטימיות הזהירה הזאת נחזור לשאלה מדוע בעצם מפת הגושים בישראל לא משתנה ואיך זה שלמרות האופטימיות, הסבב החמישי נראה סביר והגיוני בהחלט והניצחון תלוי על חודו של קול ומנדט.
הסכמי שלום היסטוריים עם מדינות ערב, מבצע חיסונים שיכול להיכנס לספרי ההיסטוריה, כריזמה צעקנית וכישורי מנהיגות, כל זה היה יכול להציב את נתניהו במקום הרבה יותר גבוה, להזניק אותו להצלחה מטאורית למרות כל כתבי האישום והרדיפה התקשורתית נגדו. אז מדוע זה לא קורה ואיך זה שהתיקו הפוליטי הקשיח נשמר?
הטקטיקה הוותיקה והקבועה של נתניהו היא לשרטט בעצמו את גבולות הגיזרה ולהציב את השחקנים כרצונו בחלוקה ברורה של ימין ושמאל. ברגע שסער, ליברמן ואפילו בנט כבר לא מגלים נאמנות מוחלטת הם הופכים מיד לשמאל ולמשתפי פעולה של השמאל שלא יכולים בלי השמאל, כשהקונוטציה ברורה והופכת אותם למסוכנים, לאלה שנמצאים בצד של הרעים.
התמונה הפוליטית מראה לנו שיש תיקו של 60 מול 60 פחות או יותר, ומשני הצדדים יש גוש בגודל דומה כשגוש אחד מוגדר כגוש ימין והגוש השני מוגדר כגוש שמאל. אבל באופן אמיתי ומהותי, רוב אזרחי ישראל הם בעלי תפיסת עולם ימנית, בעיקר בכל הנוגע לעמדות פוליטיות ומדיניות. רוב אזרחי ישראל רוצים מדינה בעלת צביון יהודי ורוב אזרחי ישראל תומכים בפתרון לפלשתינים שלא ידרוש שום מחיר מישראל.
בנושאי כלכלה יתכן אמנם שיהיו יותר מצדדים בכלכלה הסוציאל דמוקרטית אבל מגדיר הזהות הכללי בישראל לימין או שמאל הוא בעיקר במישור הפוליטי והמדיני ואפילו הדתי, ורוב אזרחי ישראל מגדירים את עצמם כימניים. רוב עוד יותר גדול גם מגדיר את עצמו כמאמין בקב"ה, כולל כאלה המזוהים עם מפלגות שמאל. מאידך, השמאל הישראלי הוותיק כבר לא ממש קיים והוא נמצא במחוזות מרצ וסביבותיה בלבד. כך שאת הגוש הזה צריך להגדיר בשמו הנכון והוא גוש רק לא ביבי. הוא לא גוש שמאל.
היכולת של נתניהו לשרוד היא בדיוק בגלל זה. הוא הצליח ליצור את ההילה סביבו וקרא לה בשם 'ימין' כשהוא מוציא מן הכלל את כל מי שלא מיישר איתו קו. נתניהו הצליח לשרוד את כל הסערות הפוליטיות רק בגלל הדבר הזה. ראשי מפלגות רבים מצהירים שלא יישבו עם נתניהו בממשלה ושהמטרה שלהם היא להפיל אותו, ואחרי כל סבב בחירות עלתה נגדם הטענה מדוע הם לא מתפשרים ומצטרפים לממשלתו של נתניהו. אבל לא הם בהכרח אלה שגורמים לחוסר ההכרעה. זה מתחיל הרבה קודם, זה מתחיל בזה שכשהם העזו לחשוב על קריירה עצמאית הם מיד נבעטו החוצה על ידי נתניהו, לצד של הרעים. כעת הסירוב שלהם הוא רק תגובה.
אם התופעה הזאת לא היתה מתרחשת, יתכן שגם סער וגם ליברמן ושלא לומר בנט, היו חלק טבעי מממשלה רחבה הכוללת בתוכה גם את החרדים וגם את הציונות הדתית. ליברמן היה מבין שלא נותרה לו ברירה והוא חייב לכלוא את השנאה וההסתה שבקרבו כדי לשרוד ולהישאר רלוונטי. הגוש המכונה גוש הימין היה יכול להיות הרבה יותר גדול ורחב אם הוא היה באמת מוגדר על פי גבולות אמיתיים של ימין ושמאל.
מצד שני, נתניהו עם כל מעלותיו והישגיו, היה יכול להתרסק ולהפסיד בדיוק כמו שקורה לכל פוליטיקאי בארץ ובעולם. הוא לא היה מצליח לשרוד כל כך הרבה זמן מול יריביו אם הוא לא היה בונה סביבו את מבצר הנאמנות שהוא הצליח לבנות. כך שלמעשה השיטה שבזכותה הוא מצליח לשרוד היא בדיוק גם השיטה שמונעת ממנו לגדול ולהצליח. ההצלחה שלו היא הכישלון שלו.
המשמעות במילים אחרות היא שמי שמונע מגוש הימין לגדול הוא לא אחר מאשר נתניהו עצמו. נתניהו לא מוותר והוא משכנע את תומכיו פעם אחר פעם שחייבים ללכת לבחירות והפעם, הפעם זה יצליח, הפעם תהיה ממשלה בדיוק כמו שהוא רוצה. על פי הסקרים כאמור יתכן שהפעם זה אכן יקרה אבל עדיין נתניהו שורד על חודו של קול ועל חודו של מנדט והוא נלחם על ניצחון גבולי מאוד. נתניהו שורד בגלל הגוש שבנה סביבו אבל זו בדיוק הסיבה שהוא לא מנצח: הגוש הזה לא גדל מעצם הסיבה שהוא בכלל קיים.
הכריזמה שמצילה אותו מהתרסקות היא בדיוק זו שמונעת ממנו לגדול, לכבוש ולהשיג ניצחון מהדהד. ההתעקשות של נתניהו לשרוד היא בדיוק זו שמשאירה אותו על קו ההישרדות ולא מקדמת אותו לקו הניצחון.
חוץ מהמפלגות החרדיות וחלק גדול מתוך הליכוד שנחשב לגרעין הקשה של תומכי נתניהו, אופי ההצבעה של אזרחי ישראל משתנה כל הזמן. מפלגות גוש המרכז שמאל מתפרקות כל הזמן ונבנות מחדש, מפלגות חדשות כמו של סער קמות ונופלות, מצביעי הציונות הדתית נעים בין הליכוד, בנט, סמוטריץ' והמפלגות החרדיות, כך שאם נביט על נתוני ההצבעה עצמם עוד לפני הגושים נבין שיש כל הזמן שינויים ואף שינויים מרחקי לכת. כל זה היה יכול להכריע כבר מזמן את הבחירות ולהביא למציאות של ממשלה יציבה ושונה.
אבל אז מגיע נתניהו, אוסף את כל הכלים שהתפזרו ומחזיר את כולם שוב לגבולות שהוא הציב בדמות שני גושים קשיחים שהוא קרא להם בשמות ימין ושמאל. וכך שוב אנו מגיעים לאותו מצב, שההכרעה תגיע רק במשחק של אחוזי הצבעה כלליים העשויים אולי להטות את הכף מעט לכאן או מעט לכאן והיא תקרה רק אם המספרים יגיעו לסנטימטר הנכון של 61 מנדטים לאחד הגושים.
מה אנחנו לא יודעים?
המצב הזה גם יצר את המציאות הבלתי אפשרית בה היכולת של המפלגות האחרות לנצח את נתניהו היא רק בחיבור של פוליטיקאים מימין ומשמאל בעלי דעות שונות ותפיסות עולם שונות שהמכנה המשותף להם הוא רק לא ביבי.
כפי שזה נראה כעת אין לזה הרבה סיכויים לקרות אלא אם כן קורה שם משהו שאנחנו לא יודעים עליו. ליברמן ממשיך בהתנהלות שלא ניתן להסביר אותה בשום היגיון אנושי, הוא פוסל כל ממשלה שתהיה בנויה על רוטציה, כשהוא מבין שהוא מחזק בכך דווקא את נתניהו כשמצד שני הוא מצהיר שלא תהיה שום ממשלה עם נתניהו.
לפיד ממשיך לשמור על שתיקה, לא עונה לקמפיין של נתניהו ולא מגיע לעימות, סער ובנט ממשיכים להתקוטט ביניהם ובני גנץ נלחם נגד כל אלה הדורשים ממנו לפרוש ולא לשרוף קולות בגוש.
על פי הסקרים כרגע, יש אפשרות תיאורטית לממשלה של לפיד, סער, ליברמן, העבודה, מרצ, כחול לבן ובנט. אולם נכון להיום כל הרשימה הזאת עסוקה בחילופי מהלומות ובמריבות קולניות. האפשרות היחידה שלהם לנצח ולהקים ממשלה היא רק אם יש כרגע מאחורי הקלעים מגמה שאנחנו לא יודעים עליה, המתנהלת בהכוונת יועצים אסטרטגיים מחו"ל ולפיה הם מרדימים את נתניהו בשמירה, יוצרים אשליה שהם מפוררים ומפורדים וביום שאחרי הבחירות כולם ימליצו על לפיד, או סער או בנט לראשות ממשלה שתקום ברוטציה כלשהי.
לא מסתבר שזה באמת קורה אבל במציאות הבלתי הגיונית לחלוטין הנוכחית הכל יכול לקרות. השתיקה של לפיד מחשידה, ההשתוללות של ליברמן תמוהה ויתכן שבאמת קורה שם משהו שיצוץ ויתפוצץ רק אחרי סגירת הקלפיות.
ייאוש פוליטי של שנתיים רצופות לא הזיז עד כה שום לוח טקטוני ולא גרם לתזוזה למרות שהלבה הרותחת זורמת ומחוללת שינויים לא קטנים. ביום שלישי הקרוב ישראל תלך לקלפיות בידיעה שיתכן מאוד שלהצבעה לא תהיה שום תוצאה והכל יישאר תקוע כפי שהיה. וגם אם תהיה הכרעה כלשהי היא תהיה כמובן על חודו של קול משום שלמרות כל הסערות, הדרמות והתהפוכות, בסופו של דבר נתניהו מצליח להחזיק את כולם בגבולות הגזרה של שני הגושים שיצר. כל עוד המעגל הזה לא נפרץ, נמשיך להסתובב סביב עצמנו בתקווה שאולי מנדט אחד או שניים לפה או לשם יעצרו את הסחרחורת הבלתי נגמרת הזאת.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
