"ואנשי קודש תהיון לי" (שמות כב, ל). פירש רש"י: "אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי".
כאן לימדה אותנו התורה שרק בהיותנו "אנשי קודש" אנחנו שייכים לה', אך אם איננו ח"ו "אנשי קודש" איננו שייכים אליו.
לקראת שיאם וסופם של ימי השובבים, שמסורת בידנו שמסוגלים הם לעבודה רוחנית בנושאי הקדושה, מצאנו לנכון לברר לעצמנו מהי הקדושה ההכרחית כל כך שעושה את היהודי שייך לה?
בספר ויקרא, בתחילת פרשת קדושים, מצווה התורה על הקדושה ואומרת "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם", וכתב רש"י: "קדושים תהיו" – "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה".
הבה ונבחן מדוע דווקא הגדרות ששם לעצמו היהודי בעניין הערווה וההימנעות של הנאות הגוף ממאכלות אסורות, מזכות אותו בתואר "קדוש", ולא הגדרות ששם לעצמו היהודי שלא לעבור את שאר העבירות כדוגמת חילול שבת או לשון הרע, שגם אם יפרוש אדם מעבירות אלו, עדיין לא זוכה הוא לתואר "קדוש"?
מהי קדושה?
עלינו להבין שמשמעות המושג קדושה בכל מקום היא "התייחדות" של האדם אל העניין שבו הוא החליט לייחד אליו את כל כולו. לדוגמא, אנו מוצאים את לשון הקדושה במעשה הקידושין של בני זוג מישראל שבו אומר החתן לכלתו "הרי את מקודשת לי", ומשמעות דבריו היא שהאישה ה"מקודשת" פורשת מכל אנשי העולם ומתייחדת אך ורק לבעלה.
נמצא שכאשר אנו אומרים על פלוני הצדיק שהוא קדוש, אנחנו מתכוונים לכך שהיהודי הזה מייחד את כל כולו לעבודת ה', הוא פרש מכל ענייני העולם והוא ייחד והקדיש את עצמו לאלוקיו.
איזון בין גוף לנשמה
וכאן, ידידי, שימו נא לב. היהודי כידוע, מורכב מתרכובת מדהימה ומופלאה של גוף חומרי ונשמה רוחנית. טבעו החומרי של האדם מכווין את הגוף להנאה חסרת גבולות, תאוות של אוכל, שינה ופריקת עול, וטבעה הרוחני של הנשמה מאיר את מחשכי הגוף, ומגביל את תאוותיו והנאותיו.
וגזרה החכמה האלוקית שבין שני צדדים אלו של גוף ונשמה תהיה תמיד מלחמה, שבה יצטרך היהודי לבחור בין הטוב הנשמתי שיקדש את הגוף ויאיר את מחשכיו ובין הגוף החומרי והחשוך שלא נותן לנשמה להאיר. המלחמה בין שני צדדים אלו, צריכה להיות מאוזנת בכדי שיוכל היהודי לבחור בצורה שווה בין הטוב לבין הרע, ולזכות לעוה"ב בגלל שבחר בבחירה אישית בצד הטוב – צד החיים.
אך כאן ניצבת בעיה. איזה כוח, גדול ככל שיהיה, יכול לעמוד מול האמת המוחלטת הבוקעת מהנשמה הקדושה החבויה בכל יהודי, והרי הנשמה היא חלק אלו-ה ממעל ומי יעמוד מול האמת האלוקית? כאן, ניתנה לגוף האדם הנאת "יסוד" חזקה מאוד, הממלאת את כל גופו והאדם מתאווה לה כמעט בכל זמן. הנאת גוף זו, שבנויה ברובה על דמיון חולף, עומדת כאילו מול ההנאות הרוחניות שהנשמה היהודית שואפת אליהן כל הזמן ויוצרת כביכול איזון בין הגוף לנשמה.
וכשיהודי בוחר באלוקיו ומשליט את נשמתו – שהיא כאמור חלק מאלוקיו – על גופו, הוא מייחד את עצמו ואת הנאותיו היסודיות לאלוקים ויוצר אצלו קדושה. הוא מתגבר על הנאת הגוף העמוקה ביותר, מקדש אותה, ומייחד אותה רק לצורכי יצירה ובנין של דורות עתידיים. הוא שומר על עיניו, על תנועותיו, ומייחד את עצמו רק אל מה שהאלוקים נתן לו. בכך, ורק בכך, הוא נהיה קדוש, מפני שבהתגברות זו, הוא נתן את יסוד עצמיותו למטרה האלוקית.
ברית מילה – היסוד לחיים מאושרים
"ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז, יא).
אבל זה האות הוא חזק שבכולם, שהוא בגוף האדם שלא יהיה זולתו, ולפיכך ציווהו הא-ל באותו אבר לפי שרוב העבירות ייעשו ע"י אותו אבר, לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות וכשיבוא האדם לעשות עבירה באותו האבר יראה האות אשר בו ויזכור מה שציווהו הא-ל וימנע מלעשות העבירה ההיא ולא יהיה כבהמה". עד כאן לשון הרד"ק בפירושו על התורה.
ברית המילה, אינה מאורע חד פעמי שנחתם בגופו של היהודי, אלא היא ברית מתמשכת שבה אנחנו מייחדים את עצמנו ואת הנאותינו הבסיסיות והגבוהות ביותר, לחיים על פי רצון ה', הם החיים המאושרים כאן בעולם הזה.
וכבר נשנה יסוד זה בבית מדרשנו פעמים רבות ושמע זאת כל בן "דרך ה'", שמטרת המצוות כולן וההימנעות מהעבירות היא לגרום לנו חיים מאושרים ושמחים יותר, מלאי הנאה וסיפוק כאן בעוה"ז, וברית המילה המתמשכת בגופנו היא התמרור והסימן שלנו ל"יסוד" חיינו המאושרים.
בשר בשדה? טריפה!
"ואנשי קודש תהיון לי – ובשר בשדה טריפה, לכלב תשליכון אותו"
סוד הקדושה, אלו החיים הפנימיים שאדם בונה בתוך ביתו, עם עצמו מול אלוקיו, וכל יצריו והנאותיו מכוונים אל וכלפי ה'.
ועל פי הדרש אנו אומרים, סימן לדבר, אם יהודי שייך באורחות חייו "לי" – דהיינו לאלוקים, והוא חי חיים פנימיים בתוך משפחתו ועם עצמו, אזי הוא איש קדוש, אך אם "בשרו" נמצא ומופנה כלפי ה"שדה", לכיוון חוץ, כדי להרשים אחרים, והוא חי מדבר ומתלבש בשביל אחרים אזי הוא "טריפה", ולכלב תשליכון אותו… וד"ל.
[המאמר מתפרסם בביטאון תלמידי הישיבה 'זו דרכנו']
