האם בכלל טוב לנו שנתניהו הלך? / מ. ישראלי

אז זהו, הבלתי יאומן קרה, ו'ממשלת השינוי' קמה והפכה לעובדה מוגמרת. אף אחד לא האמין ולא רצה להאמין שזה יקרה.

חשבנו הרבה דברים; חשבנו שיהיה ששים ואחד לגוש הימין, כשזה לא קרה חשבנו שתוכל לקום ממשלת ימין בהישענות על מפלגה ערבית, כשגם זה לא התאפשר חשבנו שיהיו עריקים, וכשגם זה לא קרה היה לנו ברור שיהיו בחירות חמישיות.

דבר אחד לא חשבנו ולא הסכמנו לחשוב: שתקום ממשלה אחרת. זה הרי לא יכול להיות. רוב העם בחר במפלגות ימניות, אז איך אפשר להקים ממשלת שמאל, ועוד עם ערבים בקוליציה. לא ייתכן, פשוט לא ייתכן שזה יקרה. וגם כשזה התחיל להתקדם בכיוון הזה, ריחפה הרגשה באוויר שבסוף בסוף זה לא יקרה, לא יכול להיות.
עד לרגע האחרון, אף אחד לא הסכים להמר שממשלה כזאת תקום. כולם דברו על ממשלה שתקום 'אם תקום'… מדובר הרי בתסריט כל כך שברירי ובלתי אפשרי, שכל דבר קטן, הכי קטן שבעולם, יכול למנוע אותו. אפילו הם עצמם סרבו לנשום עמוק ולהרגיש בטוח שזה קורה. והמשפט שחזר על עצמו יותר מכל היה 'עד שזה לא נגמר זה לא נגמר'…

אבל ברגע האחרון זה כן קרה. והממשלה הזאת קמה. וייחד עם הקמתה, ועוד קודם לכן – החל מהורתה שלא בקדושה, לאורך כל זמן עיבורה, ואף תוך כדי לידתה ולאחר מכן – קמה סערה גדולה בכל שכבות הממשלה והעם, מהגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים. סערה שטרם הייתה בהיסטוריה, על ממשלה מסוג שטרם היה בהיסטוריה.

על השאלה מי אשם בזה, יש תור ארוך, וכל התשובות נכונות… סמוטריץ' אשם שלא הסכים להישען על רע"מ (שבכלל לא היה אתם משא ומתן בשום שלב… נאום הליכוד), סער אשם שלא הסכים להתקפל, בנט אשם שבכלל לא היה מעוניין בממשלת ימין, והחרדים אשמים שלא הסכימו להצטרף לממשלת השינוי. ומי בכלל זוכר את ליברמן, שפעם עוד היה כתובת לתקוה ולהאשמה גם יחד.

ויש גם כמובן את האשם המרכזי, שבמשך שנים בנה בהשקעה מסורה ויומיומית רשימה של נפגעים וממורמרים, בצדק יש לומר. ובכלל לא הסמיק כשחתם על הסכמים שלא התכוון מעולם לקיים אותם, ואפילו לא חשש מהערבות שהוצמדה להם. ומעולם גם לא מצמץ כשהחליף שיטתו עשרת מונים בהגדרה מה היא ימין ומה שמאל, מה מותר ומה אסור. ופתאום, הכל התאסף בבת אחת והתפוצץ לו בפנים, והוא הפך להיות ראש האופוזיציה (לא בפעם הראשונה. מעניין למה…).

אבל כיהודים, השאלה הראשונה איננה מי 'אשם', אלא איפה 'השם' בסיפור, ודווקא הצירוף המדהים של כל רשימת האשמים לסיפור אחד, מעיד ללא מילים על מהלך שכולו שמימי. אילו היה רק אשם אחד, מילא. אבל יש כל כך הרבה, ומספיק שרק אחד מהם היה רק ממצמץ קצת, וכל הסיפור לא היה קורה.

אילו לימין היו 18,000 קולות נוספים בלבד, דיינו. אילו לרע"מ היו חסרים כמה קולות בלבד, דיינו. אילו סמוטריץ' היה טיפ-טיפה מתקפל, דיינו. אילו מישהו אחד מהרשימה הבאה: בנט-סער-גנץ-דרעי, היה מתרצה לאחת מרשימות ההצעות הנדיבות שהוגשו לפניהם, והיו הרבה, דיינו. ולפחות אילו אצבע אחת נוספת הייתה מצביעה נגד הממשלה החדשה, דיינו. כמה סיכויים יש שאף אחת מכל הרשימה הזאת לא תתרחש? אפס.

האם היה מישהו שהיה יכול לטוות מהלך כל כך מדויק, על חודו של מילימטר. עם כמויות כל כך בלתי נתפסות של חוסר הגיון, שלא דילג על אף אחד מתוך הפסיפס הרחב מהימין-מרכז-שמאל. כל אחד מהם עשה טעויות בלתי נתפסות ובלתי נסלחות? אף אחד רק אחד! והוא זה שבישל את הטשולנט הזה, שאף מתכון של טשולנט, המוצלח ביותר, לא מתחרה אתו…. והשאלה היא: למה ובשביל מה? ממשלת שינוי, זו התשובה.

שבעים שנה שהמדינה הזאת קיימת, לצערינו. זו מדינה שרק בטעות לובשת כיפה על הראש, אבל היא רפורמית לחלוטין. היא לא בטעות חילונית, אלא זו היא מטרתה, וכאמרתו הידועה של רבי חיים מבריסק, שיש הסוברים שהמדינה היא המטרה והחילוניות היא האמצעי. ולא היא. החילוניות היא התכלית, והמדינה היא האמצעי.

זה היה ברור לכולם, ובכלל לא היה צריך אף פעם לדבר על זה או לכתוב על זה. היה ברור שהמדינה היא אסון, וצריך לעשות הכל כדי להפיל אותה. השאלה הייתה רק טכנית, אם לעשות את זה מבפנים או מבחוץ. היו מגדולי ישראל שהורו להילחם דרך חוסר ההכרה וההתעלמות המוחלטת. והיו אחרים שהורו להילחם מבפנים, ולשם כך הקימו מפלגות חרדיות ושלחו נציגים.

היו גם את אלו שלא ראו את הדברים בעין כזאת, וסברו שהמדינה היא ישועה גדולה, וצריך להיות חלק ממנה. אלו הם אנשי הציונות הדתית, שמבחינתם המדינה היא כבר חצי משיח אם לא יותר, והיא תהפוך להיות משיח שלם, כשכל חברי הכנסת יהיו ימניים. אבל עמדה זו נדחתה בבירור על ידי כל גדולי ישראל, מי בחריפות ומי ביותר חריפות. אפס לגיטימציה.

זהו, שהדברים קצת התבלבלו. כבר הרבה מאד שנים שהמפלגות החרדיות הם לא רק חלק מהכנסת, אלא גם חלק מהקואליציה, ואפילו חלק מהממשלה. לנציגים שלנו יש במה, והם יכולים לבקש וגם לקבל. הם מנהלים וועדים ומשרדים, וידם על העליונה. אשרינו…

כך נוצרה אווירה שהמדינה כבר לא כל כך מסוכנת, ואפשר בהחלט לבלוע את קיומה, אפילו עם איזושהי קוביית סוכר או כמה. בסך הכל הימין ('האמתי' 'המסורתי' כמובן) הוא השולט, והעסק די נוח ואפילו מזמין, אז למה בעצם לא. נכון, זה לא משיח, ו'הכנסת' הוא עדיין לא ממש 'בית כנסת', אבל אתה יודע… 'הרע במיעוטו' כמו שאומרים, ואולי הוא אפילו בכלל לא כזה רע.

מי מדבר על מנהיג ישראל הבלתי מעורער, שהפך להיות האדם הנערץ ביותר בציבוריות הישראלית, הדתית וגם החרדית. העיניים נוצצות כשמדברים עליו, והלב אתו לגמרי אתו. הוא אמנם אינו חובש כיפה, וגם מתקשר לפעמים בשבת. לא יודע מה הוא בדיוק אוכל, ומה רמת טהרת המשפחה שלו. אבל עזוב, בינינו, אין עליו. וחוצמזה, היו צדיקים שאמרו בפירוש שהוא יהיה מנהיג ישראל עד שמשיח יגיע, והוא זה שימסור לו את המפתחות. (ובשקט או שלא, יש אומרים שהוא משיח בן יוסף. אמתי).

הצדיקים אמרו, והפעם באמת. שהמדינה הזאת לא תחזיק יותר משבעים שנה. והם צדקו. כי בדיוק אחרי שבעים שנה, הממשלה התפרקה ומאז לא הצליחה לקום מחדש. מערכת בחירות ועוד מערכת בחירות, ועוד אחת ועוד אחת, והכל תקוע. מדובר בהחלט בתקדים מזעזע שלא היה מעולם – לא במדינה הזאת, ולא בשום מדינה מתוקנת ואפילו לא מתוקנת. זו התפרקות מוחלטת, חד משמעית.

אבל זה לא הספיק. כי סוף סוף עדיין הממשלה היא ימנית, ובראשה עומד משיח בן יוסף. אז נכון שזו רק ממשלת מעבר, אבל תכל'ס העניינים בשליטה. וגם, ממש ממש תיכף, בדיוק אחרי הבחירות הבאות, הכל יהיה בסדר, ותהיה ממשלת ימין מלא מלא מלא מלא. רק קצת סבלנות והעניינים מסתדרים…

אז רק בשביל להשלים את הפאזל של התפרקות המדינה, קמה לה ממשלת השינוי. 'משיח בן יוסף' כבר לא ימסור למשיח את המפתחות, והממשלה היא כבר לא ימנית. ולא רק לא ימנית, אלא שיא השמאלנית שיכול להיות, עם מפלגה ערבית בקואליציה. בקיצור, אפילו לא לגמרי יהודית. ועולה על כולנה: ראש ממשלה עם ששה מנדטים רופפים. שיא הליצנות שאפשר לעשות ממדינה.

הם קראו לזה 'ממשלת השינוי', ואפילו לא ידעו למה. שם מוזר שמעולם לא הוצמד לשום ממשלה. ממשלת ימין, ממשלת שמאל, ממשלת אחדות, או ממשלה לאומית, וכדומה. מי המציא את המושג 'ממשלת שינוי' ו'ממשלת ריפוי'? גם זה משמים. לא כזה שינוי בשבילם, ובטח לא ריפוי, אבל בהחלט בשבילנו. נקודה למחשבה.