הלכה א'
אם אין בבית הכנסת רק מנין מצומצם, אסור לכל אחד מהם לצאת, ועל היוצא 'נאמר ועוזבי ה' יכלו', אבל אם ישארו עשרה, יכולים היתרים לצאת, אם כבר שמעו ברכו, וקדושה והקדישים עד לאחר עלינו. ובדיעבד אם לא נשארו עשרה, יכולין לגמור בלא עשרה (רק שיהיו רוב מנין) את הענין שהתחילו בעשרה, ואם התחיל השליח צבור לחזור את התפלה, גומר החזרת כל התפלה ואומרים קדושה, וגם אומר אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה וכו', אבל אין הכהנים נושאים את כפיהם, וגם אין אומרים קדיש לאחר השמונה עשרה, כי המה ענינים אחרים. ואם התחילו לקרות בתורה בעשרה, ויצאו מקצתן, גומרין את הקריאה, אבל אין מוסיפין. וגם אין קורין למפטיר, אלא האחרון שבמנין הקרואים, קורא את ההפטרה בלא ברכות.
קרא עוד:
[postim]
השליח צבור צריך שיהיה הגון, שנאמר 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה זה שליח צבור שאינו הגון ויורד לפני התיבה. ואיזה הגון, זה שהוא ריקן מעבירות, ופרקו נאה, פירוש, שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושהוא עניו ומרוצה לקהל, שיסכימו לתפלתו, ויש לו נעימה וקול ערב שמושך הלב, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, כדי שיהיו הפסוקים שבתפלה סדורים בפיו. ואם אין מוצאין מי שיהיו בו כל המדות הללו, יבחרו את הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים.
הלכה ב'
אין לאדם להתפלל לפני התיבה שלא ברצון הקהל, וכל מי שהתפלל שלא ברשות, מחמת אלמות וגיאות, אין עונין אמן אחר ברכותיו, שנאמר 'ובוצע ברך נאץ ה".
אין ממנין לשליח צבור קבוע אלא מי שנתמלא זקנו, אבל באקראי בעלמא, כל שהוא בן י"ג שנה ויום אחד, יכול לירד לפני התיבה.
