במחצית הראשונה של שנת 2018 בוצעו עשרים פיגועי טרור עממי, רובם פיגועי דריסה ודקירה. האחרון שבהם היה פיגוע דקירה בו נפצעה באורח קשה צעירה בעפולה מידי שוהה בלתי חוקי מג'נין. מרבית הפיגועים בוצעו ביהודה ושומרון, שניים בשטח ישראל ואחד במזרח בירושלים. בפיגועים הללו נהרגו חמישה בני אדם, שלושה מהם חיילים.
מומחי מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית כותבים כי נתונים אלו מסמנים ירידה בולטת בהיקף "הטרור העממי" וברמת הקטלניות שלו בהשוואה לשנת 2017, המשך למגמה מתמשכת של ירידה בהיקף פיגועי הטרור העממי מאז מרץ 2016. במקביל התקיימו הפגנות והפרות הסדר ברחבי יהודה ושומרון בעצימות נמוכה.
הירידה בהיקף הטרור העממי ובקטלניות שלו, והעצימות הנמוכה יחסית של ההפגנות והפרות הסדר, בולטים דווקא לנוכח "צעדות השיבה" האלימות ברצועת עזה, העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, וימי אזכור וזיכרון למיניהם ("יום הנכבה", "יום הנכסה", "יום האדמה", "יום האסיר הפלסטיני"). חמאס וארגוני הטרור האחרים קיוו שהאירועים ברצועה, טקס העברת שגרירות ארה"ב לירושלים ואירועים נוספים יבעירו את השטח ברחבי יהודה ושומרון, וייתנו ממד כלל-פלסטיני לצעדות ברצועת עזה, אך תקוותם נכזבה.
מדוע לא הצליחה חמאס להעתיק את הצעדות, האלימות והטרור המלווים אותם, ליהודה ושומרון? מדוע מתנהל הציבור הפלסטיני ביהודה ושומרון באדישות יחסית ואין הוא יוצא להפגין בהמוניו לנוכח האירועים ברצועה, שהביאו למספר גדול של נפגעים? מדוע לא הביאה העברת השגרירות האמריקאית למחאה עממית רחבת היקף, בירושלים וברחבי יהודה ושומרון? מדוע לא הצליחו האירועים ברצועה ובירושלים להניע צעירים פלסטינים, מבצעי "הטרור העממי", לבצע פיגועים ולתת תנופה הטרור העממי?
הם כותבים כי אין להם הסבר חד-משמעי לשאלות שהמצב ביהודה ושומרון מציב בפנינו. יעילות שירותי הביטחון הישראלים ופעילותם המוצלחת של שירותי הביטחון הפלסטינים יכולים לספק מענה חלקי בלבד לשאלות הללו. מעבר להסברים בתחום הביטחוני והסיכולי אפשר גם, שהתשובה היא בתחום תחושת הציבור הפלסטיני כי הסלמה ביהודה ושומרון עלולה לגבות ממנו מחירים כבדים, ובעיקר בתחום הכלכלי, שאין לו כל עניין (לפחות בעיתוי הנוכחי) לשלם אותם.
יתכן גם, כי קיימת רתיעה, לפחות בקרב חלק מהציבור, מפעולות מחאה ומפיגועי טרור עממי, העלולים להתפרש כתמיכה בחמאס, בעוינות שהיא מפגינה כלפי הרשות, ובאסטרטגיה החדשה, שחמאס אימצה לעצמה ברצועת עזה. זאת ועוד, סקרי דעת קהל מעידים, כי קיימת עויינות מתמשכת כלפי אבו מאזן ומנהיגותו, דבר הפוגע במוטיבציה של הציבור הרחב ליטול חלק במחאות הנתפסות כהזדהות עם הרשות במדיניותה כלפי ארה"ב וישראל.
