טור של הרב שאול לרנר הבוקר בעיתון יתד נאמן על התנהלותו של רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטיימן זצוק"ל בעניין חוק הגיוס.
ערב יום השנה להסתלקותו של אביהם של ישראל וגאון עוזם זצוק"ל, הזמן מתאים להתבוננות בחותם שהותיר אחריו לברכה בכל תחומי החיים. אך המסגרת הזו אינה מתאימה לכך. זה בוודאי לא ענין של טור בעיתון. את זה משמיעים רבותינו גדולי הדור וגדולי ראשי הישיבות שליט"א בהיכלי התורה, בפני המון רבבות לומדי התורה.
טכנית גם אין שום יכולת בטור, למצות תורת חיים שלימה, של מעל מאה שנות יגיעה ועמל בלתי פוסקים בעיון והיקף שלימות התורה והרבצתה בטהרה ובתיקון המידות ודרכי היראה, של עשרות שנות עמידה בראש המחנה ועמידה בפרץ, של המון מעשים לאין תכלית והמון פעולות לאין מספר של הגדלת תורה והאדרתה ושלימות קומת האדם השלם שנברא כדי לשמש את קונו.
ובכל זאת, התייחסות מה, במבט התובעני והמחייב כלפינו, כתמרור דרך.
הדבר הראשון הוא מסירות נפש לתורה. מרן זצוק"ל באמת שבערה בקרבו, לא יכול היה כידוע להסכין לשום ביטוי שיש בו חריגה מהאמת, והיה סולד מהביטוי המליצי והמטאפורי "מסירות נפש" על כל אחד שמתאמץ מעט עבור ענין כלשהו, אבל בכל הנוגע לתורה הוא דרש מכל אחד מסירות נפש ממש.
מסירות נפש זה לחיות, לחיות עם כל הנפש בשביל תורה ומצוות. ידוע הוא הפתגם המיוחס לגדולי הדורות: "הרבה יותר קשה לחיות על קידוש השם מאשר למות על קידוש השם, והקב"ה רוצה שנחיה על קידוש השם".
כשמדברים על מסירות נפש לתורה, הכוונה היא ללכת עם כל הכוחות בלי שום שיור, ובלי שום מעצור, שבה נדרש מהאדם לעצמו מסירות נפש, למסור את כל כוחות נפשו ללימוד התורה, בעמל ויגיעה ורכישת כל קנייני התורה, אחת היא ואין זולתה.
מסירות נפש להגדלת תורה והרבצתה, הכוונה היא להעמיד תלמידים לאלפים, הכוונה היא להקים כולל ועוד כולל ועוד רשת כוללים, ולהכניס עוד עשרות ומאות אברכים, בלי לדעת מהיכן יהיה הכוח להחזיק אותם, רק בעקשנות ובכוח מסירות נפש ממשית, כדי שלא תשתכח תורה מישראל.
מסירות נפש לריבוי תורה, הכוונה להקמת עוד ישיבות ומוסדות תורה וחינוך על טהרת הקודש, ולמסעות מפרכים בכל אתר ואתר להקמת מוסדות תורה וחינוך, להקים מערך רישום וקרן הסעות לילדי ישראל, רק כדי שלקב"ה יהיה עוד בנים שישובו ללמוד תורה ולקיים מצוותיו.
אלו הם הדברים שדורנו זכה עד לפני שנה לראות דמות של שלימות במסירות כל הנפש לתורה ויראת שמים בלי שום שיור עצמי, ואלו הם התביעות שדורנו נתבע. זה מחייב ותובע כל יחיד ויחיד, איך לגשת ללימוד תורה ועבודת השם בהתרוממות הנפש, בשקיעות, בעמל, ברצינות, ולההביל ולו במשהו את ענייני העולם הזה.
*
אחד הכוחות המיוחדים שכלל ישראל נוכח לראות אצל מרן זצוק"ל, הוא כוח השתיקה וההבלגה, באופן מפליא ומעורר השתאות. אך הוא לא רק שתק בעצמו, הוא לא רק הבליג בעצמו, הוא תבע וביקש שוב ושוב, "שווייגען", ושוב "שווייגען", ושוב פעם "שווייגען". נקודה זו מרכזית במיוחד שזכינו ונוכחנו כולנו וראינו בעינינו, אף היא תובעת ומחייבת כל אחד מאיתנו.
במסירות הנפש של מרן זצוק"ל למען תורת ישראל בטהרתה, הוא דאג בכל כוחותיו, למען שלימותם ושלוותם של בני הישיבות הקדושות ואברכי הכוללים, והצלתם מיד צר. על דבר זה הוא השליך נפשו מנגד, ונתן את עצמו למרמס, ובלבד שבחור ישיבה אחד ובן תורה אחד לא תיפגע תורתו, ולא תצומצם אפשרותו לשקוד על תורת השם בהיכל בית המדרש, בלא טירדות והפרעות שונות.
על כך הוא בכה ושפך תחנונים ושיח בלא הרף לפני הקב"ה, וזה היה "כמעט" הדבר היחיד שעליו הוא בכה והזיל דמעות ברבים מספר פעמים בכאב נורא על כבוד שמים המחולל בפגיעה בבני הישיבות. "כמעט", כי כשהיה מדבר על האפשרות לזכות להביא עוד ועוד בנים לקרבם ללימוד התורה, לעשות שלא תשתכח תורה מישראל, גם בכה בדמעות ברבים. אך על שלומם של בני הישיבות, הגיר דמעות בפרהסיא, לא אחת ולא שתים, וגם תבע להרגיש את הכאב.
בכינוס לכלל בני הישיבות הקדושות בר"ח ניסן תשע"ג לקראת ימי בין הזמנים התבטא מרן זצוק"ל בדבריו בנוגע לגזירה שריחפה בחלל האוויר: "אנחנו צריכים להשתדל להוסיף בלימוד התורה, ואז הקב"ה יעזור שזכות התורה תעמוד לנו, וכל זמן שיש אנשים שמצטערים על החילול השם הגדול הזה שיוצא ממה שח"ו מתמעט תורה מישראל, כשכואב על חילול השם הגדול הזה לא יקרה הדבר הזה".
על יסודם של הדברים חזר מרן זצוק"ל בפעמים רבות, כי הדבר היחיד הנדרש מאיתנו באופן מעשי לעמוד מול הניסיונות הבלתי פוסקים לפגוע בישיבות הקדושות, הוא להתחזק בתורה ולימודה בכל הכוח האפשרי. לא רק סגולי, זו ההשתדלות המעשית היחידה הנכונה, היה חוזר ומבהיר.
בדברים שנשא בחורף תשע"ד בעיצומם של ימי הגזירה הקשים, בהיכל ישיבתו הקדושה ישיבת "ארחות תורה", אמר מרן זצוק"ל בין הדברים:
"אנחנו צריכים מאוד להתחזק במה שבכוחנו לעשות, והקב"ה יעזור שנינצל מהרשעים האלה כמו שנושענו אז מהיוונים, היום יש ג"כ רשעים כאלו, הקב"ה יצילנו, ומה שאנחנו יותר נתחזק בתורה, זה המאמצים שלנו".
בחדר משכיתו, בבתי גוואי, עמל ופעל בהשתדלויות ענק, חובקי זרועות עולם, לבטל את הגזירה ולדחותה. הוא היה מוכן לסבול על זה צרות ומרורות, ובלבד שבני הישיבות ואברכי הכוללים יוכלו להוסיף ולשקוד תורה באין מפריע, ויוכלו להוסיף ולהקים עוד ועוד ישיבות קדושות וכוללי אברכים באופן חסר תקדים.
מרן זצוק"ל התעסק בכך עם אלו הממונים על כך, ועמם בלבד. הוא לא עמד וליקט את הבריות למסירת נאומים ולא תלה מודעות רחוב להסביר בפרטים ובפרטי פרטים מה משמעותו של סעיף זה וסעיף אחר בחוק הישראלי. זה אינו ענין לבריות וליושבי שער לשוח בהם.
הפרסומים המכים לאחרונה ברחובות ובכרוזים, בדישה בפרטי הפרטים, המלובים בנתונים שבחלקם כוזבים ובחלקם מוטים, אינם כלל ענין לציבור. אין בזה שום מטרה חיובית. רק רצון לנגח ולבלבל את הציבור, עומד מאחורי זה.
לפתע כל עומד בקרן זווית נהיה שר בטחון וראש ממשלה, מנהל קואליציות ומפרקם, והוא גם מתכנן תכניות ארוכות טווח וקצרות טווח. האם זה תפקידנו? האם דעת התורה עומדת לבחירת דעת יושבי הקרנות? ממתי כל פרט ופרט נהיה נחלת הכלל לדוש בו? איך לקינו בכזה מין ליקוי חדש?
רק עוד חיזוק בתורה, עוד לימוד שעות רצופות, עוד יגיעה, ועוד עמל. שווייגען ושוב שווייגען, זהו. זה כל מה שדורשים מכל אחד ואחד מאיתנו.
מי שעליו מוטל לשמור ולדאוג ל"תן לי יבנה וחכמיה", הוא רבן יוחנן בן זכאי של הדור, הוא כבר יש לו את הדרכים שלו לדאוג לכך, בהשקט, בצינעה, הרחק מעיני כל, ואפילו בהערמה על הני בריוני שומרי הסף, שהיו גם צריכים לדאוג "שלא יאמרו רבם דקרו".
החלק של כל אחד מכלל ישראל בסיפור ההיסטורי של הצלת התורה, הוא במסירות נפש לתורה, כפשוטו. בכל מאמצי הכוח.
זכותו תגן עלינו.
אמן!
צדיק אמיתי כמו מלאך