אין הרבה הסברים הגיוניים לסיטואציה המוזרה בה מצאה מדינת ישראל את עצמה בשלושת השבועות האחרונים, עם פיזור הכנסת וההליכה לבחירות חוזרות. אזרחי ישראל התחילו להתרגל לרעיון של עצם ההליכה לבחירות למרות חוסר ההיגיון שבזה, אבל היתה גם תופעה אחת נוספת שמשום מה לא עוררה יותר מידי סימני שאלה למרות היותה משוללת היגיון לחלוטין.
מטבע הדברים, היה מתבקש שאחרי שכבר הוחלט על בחירות חדשות, תהיה מפלגת השלטון עסוקה בהתארגנות מחדש, בהפקת לקחים ובתחילתו של קמפיין פוליטי שיעלה את הסיכויים להקמת ממשלה בצורה מהירה יותר ובטוחה יותר אחרי הבחירות הבאות.
אבל במקום זאת, ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת ובעקבותיהם גם התקשורת, היו עסוקים כולם במשימה רבת משמעות, מורכבת ובעלת השלכות היסטוריות כנראה: מינויים חדשים לתפקידי שרים בממשלה הזמנית. זה התחיל בפיטוריהם של בנט ושקד לפני כמעט שבועיים, המשיך במינויו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים והמשיך בפגישות עם חברים בליכוד ועם פרץ וסמוטריץ' כדי לדון איזה תפקידים הם יקבלו בממשלה.
העיסוק במינויים אלו גרר סערה פוליטית ודרמה תקשורתית. בתוך הליכוד התעוררו ויכוחים ונמתחה ביקורת קשה על נתניהו שהקדים את אוחנה לפני ח"כים אחרים הממתינים לקידום עוד לפניו, ביניהם כאלה שעשו הרבה מאוד עבור נתניהו כמו מיקי זוהר, דוד ביטן, דודי אמסלם ועוד.
נתניהו הבטיח שבתוך שבוע או שבועיים הוא יקיים התייעצויות ויכריז על סבב המינויים הבא, כשהוא מפריח רמזים לפיהם המינויים הבאים יהיו בצמרת הליכוד והתיקים שיחולקו יהיו משרד התחבורה, המשרד לנושאים אסטרטגיים, המשרד לענייני ירושלים, ואפילו ביטחון הפנים היוקרתי במקום גלעד ארדן אותו מתכוון נתניהו למנות לשגריר באו"ם במקום דני דנון שיסיים בקרוב את משמרתו שם.
הוויכוחים גלשו גם לציונות הדתית שם גברה המתיחות השוררת גם כך בין פרץ לסמוטריץ', סביב התיקים שהם צריכים לקבל, במקום בנט ושקד שהחזיקו בתפקידים מטעם המפלגה ועל כן ההיגיון אומר שהם יישארו בידיהם.
זה מה שהעסיק את המערכת הפוליטית בשבועיים האחרונים, בזה החלו הפוליטיקאים לעסוק רגע אחרי פיזור הכנסת. לו היה נקלע לכאן אזרח זר ומבחין במתרחש, הוא היה מניח לעצמו שתקופה זו היא תקופת הקמת קואליציה שאמורה לתפקד בהנהגת מדינת ישראל בארבע השנים הקרובות. לא נעים היה לגלות לו את האמת, שמדובר במינויים של ממשלה זמנית שתסיים בכל מקרה את תפקידה בעוד כשלושה חודשים לכל היותר.
אין שום תועלת ותוחלת בתפקיד שר בראשות משרד בתקופה כזאת של שלושה חודשים בלבד, ועוד שלושה חודשים של בחירות בהם אין כנסת ואין באמת עבודה פרלמנטרית לעשות. גם בתפקוד המשרדים עצמם, שלושה חודשים הם לא פרק זמן שיש מה לעשות בו או להשפיע בו על עבודת המשרד. מדובר אם כן במינויים חסרי משמעות מעשית.
אבל הנקודה התמוהה יותר היא עצם העיסוק בנושא. ישראל ידעה רק עכשיו את אחת מהתקופות הפוליטיות הקשות ביותר שהורידו אותה לתהומות חסרי תקדים של תוהו פוליטי. אז זה מה שיש להם לעשות עכשיו? להתקוטט על מינויים לשלושה חודשים? מה עם היערכות מחודשת לבחירות שאולי יחלצו את הפוליטיקה מהמבוכה שהיא נתונה בה? מה עם היערכות פוליטית לקמפיינים, לבריתות, שיתופי פעולה או לחלופין פיצולים וחישובי מסלול מחדש? או בקיצור, כל מה שמפלגות צריכות לעשות בימים כאלה של קו הזינוק למערכת בחירות?
באמת שאין הסבר הגיוני לכך, ומעניין שכולם עסקו בזה בטבעיות בלי לשאול יותר מידי שאלות, לכל היותר היו כאלה שגיחכו על כך אבל המשיכו הלאה. התמיהות הללו מובילות אם כן למסקנה מתבקשת ואף צפויה.
תרגיל הסחה למתחילים
נתניהו כמו נתניהו, שועל פוליטי ממולח ובעל ניסיון, נוקט בשיטות פעולה די קבועות ואף מעט חוזרות על עצמן. אחת משיטות הפעולה שלו בשפה הנתניהו'הית המדוברת, היא הסחת דעת ציבורית. אלה שעוקבים מעט אחריו למדו כלל אחד שכבר הוכיח את עצמו פעם אחר פעם: כשנתניהו רוצה שכולנו נדבר רק על נושא אחד, כשהוא גורר את התקשורת לעסוק בדבר מוגדר אחד, יש לבדוק היטב היטב על מה הוא לא היה רוצה שנדבר עכשיו. ממה הוא מנסה להסיח את דעתנו.
וזה בדיוק מה שהוא עשה בהצלחה רבה בשבועיים האחרונים. נתניהו ידע שנושא המינויים הוא נושא מצוין, הוא יכול להצית מחדש את כל האינטרסים החבויים אצל כל פוליטיקאי ואת כל האינטריגות בין חברי כנסת ובין מפלגות ולכן זה נושא שיכול לכבוש את סדר היום בסערה. זה מה שהוא עשה וגם הצליח.
זה ההסבר ההגיוני היחיד שיש לתופעה שראו עינינו ושכולנו נסחפנו לתוכה. כעת נותר רק לנחש ממה ניסה נתניהו להסיח את דעתנו, במה הוא לא רצה שנעסוק ומדוע. אז אחרי שלב ההיגיון הגיע העת לעבור לשלב ההערכות, הניתוחים ואף הניחושים.
מבחינת ראש הממשלה, צריך לקרות עכשיו משהו מאוד דרמטי כדי שהוא יוכל להקים את הממשלה הבאה בקלות וללא קשיים מיותרים. הוא חייב לעשות זאת בדרך הכי מהירה והכי חלקה שאפשר, הוא כבר למוד סבל ואין לו את הלוקסוס לצאת שוב לדרך של משא ומתן מפרך עם שותפות קואליציוניות דעתניות שיציבו לו דרישות גבוהות.
נתניהו מבין שהבחירות הללו עבורו זה להיות או לחדול. אם הוא לא יהיה זה שיקים את הממשלה הבאה במהירות, בצורה חלקה וללא קשיים בדרך, הוא יסיים את הקריירה שלו. ואצל נתניהו יש כלל נוסף, עקבי וחוזר על עצמו: כל הדרכים כשרות להישרדות פוליטית. המטרה מצדיקה את כל האמצעים.
מה שקרה אחרי פיזור הכנסת וההליכה לבחירות, זה שהזרקורים הופנו ישירות אליו, והציבור עצר את נשימתו לראות מה יעשה נתניהו עכשיו בסיטואציה המביכה שנכפתה עליו. ליברמן הסתובב מאושר וצוהל על ההצלחה שלו לכופף את נתניהו ולגרור מדינה שלמה לבחירות מיותרות, אז העם ציפה לראות מה יעשה נתניהו, כיצד הוא יחשב מסלול מחדש, מה הוא יגיב לליברמן ואיך הוא ייצא לבחירות הללו. נתניהו ראה שהעם בעצם הציב אותו ואת ליברמן על במה אחת כדי לצפות בהצגה כיצד הם מתקוטטים זה עם זה.
את הסיטואציה הזאת נתניהו היה חייב לחסוך משום שהיא עצמה כבר מהווה ניצחון לליברמן ולכן הוא ראה חובה להסיט את הדיון הציבורי לאפיק אחר, לא לגרום לכך שליברמן יהיה יריב אישי מולו. שלא יצטייר כאילו הוא וליברמן שווים ורק נשאר לראות מי משניהם ינצח. הוא חייב ובצדק לשמור על בידול ברור בתודעה הציבורית בינו כראש ממשלה ותיק לבין הפוליטיקאי הנמוך שלא גומר לזנב בו.
ובמצב הקיים אי אפשר לעשות הרבה. מרחב התמרון מצטמצם כששאתה על הבמה ולכן נקט ראש הממשלה בטקטיקה הפשוטה והמצליחה: הסחת דעת. קודם כל תדברו על משהו אחר, הנושאים בחדשות יתחלפו, אחר כך תשומת הלב הציבורית כבר תרד ואפשר יהיה להתחיל לעבוד. הסערה הפוליטית שהצית סבב המינויים בממשלה הזמנית גרמה אם כן למסך ערפל וברד סמיך וכל מה שנותר לנתניהו זה לפתוח מטריה, להסתתר תחתיה עם עצמו, לגבש דרכי פעולה ולצאת לדרך.
הולך אל הלא נודע
אז מה התרחש בעצם מתחת לאותה מטריה שנעה לה לבדה בברד הפוליטי הכבד, מה היא הסתירה מאחוריה? את זה לא נוכל באמת לדעת עכשיו. אבל כשאף אחד לא מסתכל עליך ותשומת הלב הציבורית לא עוסקת בך, קל יותר לעשות גם מהלכים, החל ממהלכים פשוטים ועד מהלכים דרמטיים ומרחיקי לכת.
התרחיש הפשוט והצפוי עליו מדברים בליכוד, זה כמובן בניית גוש ימין –חרדים גדול וחזק שייתר את הצורך בצירופו של ליברמן. לצורך כך נתניהו צריך קודם כל לחזק את חומות הליכוד עצמה ואחר כך לדאוג שרסיסי מפלגות הימין לא יאבדו קולות יקרים אלא ישמרו על גוש ימין חזק.
כדי לעזור לזה לקרות, מנסים עדיין כמה גורמים בליכוד לצרף בכל זאת את אילת שקד למפלגה. בליכוד אמנם לא אוהבים לבזבז מקומות משוריינים לאנשים מבחוץ, רק עכשיו הוצנחו עליהם ארבעה שריונים לכחלון ואנשיו ולמרבה האכזבה המהלך לא העלה את הליכוד בסקרים בכי הוא זה. לעומת זאת, שקד יכולה כן להעלות את המצב בסקרים ולכן שווה לליכוד לשקול לוותר על מקום נוסף כדי להרוויח את זה, למרות ההתנגדות הקשה שיש לשקד בליכוד בכלל ובקרב משפחת נתניהו בפרט.
מהלך כזה יעזור גם לשאר מפלגות הימין שם מתקשים לגשר על המחלוקות העזות ולהתגבש לגוש טכני. שקד מוכנה לשמוע על חזרה לימין החדש ואולי אפילו לבית היהודי אבל בתנאי שיינתן לה המקום הראשון והיא תנהיג את המפלגה. בבית היהודי אין סיכוי שזה יקרה ולכן רק בנט יכול להיות זה שיפנה את מקומו בהנהגת הימין החדש ויעניק אותו לשקד.
אבל כשזה יגיע לכדי מגעים בין המפלגות להליכה משותפת כדי לא לאבד קולות, שם כבר יתקשו החברים לשלב את שקד במקום של הנהגה, הצמרת תהיה צפופה מידי. לכן הם יכולים בהחלט להציע לנתניהו את עזרתם בכך שהם יתגבשו לגוש ויבטיחו את ממשלתו הימנית הבאה, בתנאי שהוא לוקח את שקד אליו ובכך מקל עליהם את המלאכה.
אבל נתניהו עלול לשקול גם אפיקים נוספים, אם הוא רק יתחיל לחשוש שהליכוד לא יהיה גדול מידי ושמפלגות הימין לא יצליחו להוות עבורו את הגרעין הקשה והריאלי להקמת ממשלה. בארגז הכלים של נתניהו יש דרכים נוספות בהן הוא השתמש בעבר ויתכן שהוא ישלוף אותן גם הפעם.
אחת התדמיות שנתניהו אימץ לעצמו, שהעלתה אותו לשלטון והשאירה אותו שם זמן רב כל כך, היא תדמית מר ביטחון. הוא תמיד השכיל לשלב את המצב הביטחוני והמדיני עם המצב הפוליטי וכרך אותם ביחד כדי לשמר את ניצחונותיו. כך קורה שלקראת בחירות עלול להתרחש לפתע משהו משמעותי בזירה המדינית או הביטחונית שמחזיר את הנושא לסדר היום.
בבחירות הקודמות זה היה מבצע מגן צפוני, שעזר לנתניהו להפיק קמפיין מתחת לאדמה והפעם מסתמן שהוא יבוא מתחת לאדמת עזה. בשבוע האחרון המצב בעזה נראה פחות אופטימי על רקע המגעים להסדרה המתנהלים בעקבות כל סבבי ההסלמה האחרונים.
קהיר מתאמצת לתווך בין ישראל לחמאס ולגבש הבנות שיהיו מקובלות על שני הצדדים בהן הקלות כלכליות על הרצועה, העברת כספים מקטאר ועוד. לאורך השבועות האחרונים כשהסערה הפוליטית שלטה בסדר היום, השתדלו בישראל לשמור על גובה להבות נמוך אבל בשבוע האחרון נדמה שיש למישהו אינטרס לגרור שוב להסלמה.
הנציגים הפלשתינים המנהלים את המגעים עם קהיר טענו כי קיבלו מישראל מסר קשוח ותקיף יותר, לפיו כל נושא ההקלות ו/או העברת הכסף הקטארי יתקיים אך ורק בתנאי שחמאס יתחייב להפסיק לחלוטין את צעדות השיבה בימי שישי ואת טרור הבלונים השורף בימים האחרונים את שדות הדרום ומסכן את התושבים שם.
בחמאס טענו כי ישראל מנסה למרוח זמן ולהתל בהם ולא לבצע את ההקלות על הרצועה ולפיכך אם לא יזהו ריכוך בעמדת ישראל הם יובילו את האזור להסלמה נוספת. מבחינת ירושלים, הקשחת התנאים מול ארגון הטרור היא מתבקשת. אי אפשר להמשיך ולבצע הקלות לארגון טרור שתוקף את כל אזור העוטף בטרור שקט של בלונים שגרמו עד כה לנזק כלכלי אדיר ושחקו את תחושת הביטחון של התושבים.
ישראל מן הסתם לא רוצה להיגרר למלחמה כוללת בעזה, אבל מבצע נקודתי ומוגבל בזמן יכול בהחלט להביא לכמה תוצאות טובות: השגת שקט לתקופה נוספת, החזרת מעט הרתעה מול חמאס וגם, לא נעים לומר, גם קצת תועלת פוליטית לממשלה שהצטיירה עד כה כחלשה ופחדנית מול חמאס.
מחיר השלום
אפיק נוסף שנתניהו עלול לפנות אליו הוא מעניין, לא צפוי אבל הגיוני בהחלט בהתחשב בארגז הכלים של נתניהו ובמבט רחב על ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים. לנתניהו יש ידיד קרוב בבית הלבן שעשוי לעזור לו בכך.
זה יתחיל בזה שהנשיא הידידותי ייעתר לבקשתו ויתחיל להעלות לסדר היום העולמי את עסקת המאה שהוא מבשל בין ישראל לפלשתינים. הוועידה הצפויה בבחריין היא הזדמנות טובה ראשונה וגם אחריה אפשר יהיה לעסוק בנושא ולהעניק תחושה שהנה או-טו-טו, רק תקום ממשלה בישראל והתכנית תצא לדרך, שוב ישבו ישראל והפלשתינים סביב שולחן וידברו על שלום ועל סיום הסכסוך.
לנושא בעל משקל זה תהיה השפעה מכרעת גם עם הפוליטיקה המקומית. מערכת בחירות שתתנהל בצל תכנית שלום יכולה להוביל לכך שכבר במוצאי הבחירות, יכול נתניהו ללכת לנשיא ולומר לו בכובד ראש, שהנושא המרכזי שצריך לעמוד על סדר יומה של הממשלה החדשה הוא השלום במזרח התיכון וביטחונה של ישראל ולכן השעה דורשת הליכה לממשלת אחדות.
המצב במפלגת כחול לבן הוא שברירי כרגע, ולא ברור האם יהיה שם פיצול בין שלישיית הגנרלים לבין לפיד או שהם ימשיכו יחד. יתכן שמפלגת כחול לבן תלך שוב כמקשה אחת ותביא יבול של שלושים וכמה מנדטים ויתכן גם שיהיה שם פיצול, גנץ, יעלון ואשכנזי ילכו יחד, לפיד ירוץ בנפרד ומפלגת העבודה גם היא תצליח להיות רלוונטית לגוש שמאל מרכז. אבל בכל תרחיש שלא יהיה, נתניהו יוכל להושיט להם יד, כמובן אחרי תיאום מוקדם חשאי ולומר להם: בואו הצטרפו לממשלה כדי להתניע תהליך שלום עם הפלשתינים.
בגוש השמאל לא יהיה מנהיג אחד שיוכל לסרב לכך. אף אחד מהרמטכ"לים לשעבר לא הגיע לפוליטיקה כדי להשתעמם בספסלי האופוזיציה, גם לפיד לא עשה דרך ארוכה כל כך בכנסת כדי להמשיך ולהיות אופוזיציה של נתניהו, כולם שם חולמים על שלטון, תפקידים וכוח והם רק מחכים שמישהו יתן להם את ההזדמנות לעשות את זה. עסקת המאה של טראמפ היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות להם.
למרות הבוץ והרפש שהם מטיחים וימשיכו להטיח בנתניהו לאורך מערכת הבחירות, למרות כתב האישום המצפה באופק לראש הממשלה, למרות הכל הם מסוגלים לצאת במוצאי הבחירות למצלמות התקשורת ולומר במצח מקומט ובארשת מלאת חשיבות: הקשיבו נא בוחרינו היקרים, בחרתם בנו כדי להוביל שינוי ותפיסת עולם בה אתם מאמינים, ולכן יש לנו את האחריות לעשות זאת. כרגע נוצר מצב בו יונת השלום כבר משקשקת בכנפיה, אנו נמצאים בנקודת זמן היסטורית ולכן האחריות שלנו כלפיכם מחייבת אותנו להצטרף לממשלה ולפעול בה כדי לשנות מהלכים מבפנים ולעשות את השליחות שהטלתם עלינו.
הם יוסיפו כמובן בהסתייגות שכל השותפות תהיה רק עד הרגע בו יוגש נגד נתניהו כתב אישום, אבל עד שזה יקרה בפועל יש לתת הזדמנות לדרך השלום והתקווה. הם יוסיפו גם את הטיעון האמיתי שסמוטריץ', פרץ ואפילו בנט לא יאפשרו לנתניהו להוביל מהלכים שעלולים לגרור ויתורים מדיניים ולכן האחריות עכשיו היא עליהם להציל את נתניהו ולאפשר לו להקים ממשלה כדי לעשות היסטוריה שהשמאל מאמין בה.
לנתניהו לא אכפת שזה יקרה, הוא לא משנה את עורו והוא לא הולך בדרך הידועה לשמצה של אריאל שרון. נתניהו יודע היטב את מה שידידו הג'ינג'י בבית הלבן יודע גם הוא היטב בסתר ליבו, שלעסקת השלום אין כל היתכנות במציאות, אין הרבה סיכוי שזה באמת יוביל לפינוי יישובים או להחזרת שטחים בגלל הסירוב הפלשתיני העיקש. גם גנץ ולפיד מבינים זאת אבל מה זה משנה, התכנית היא טריגר פוליטי נהדר וכולם יכולים לעשות בו שימוש.
כך כולם יכולים להרוויח. ממשלת אחדות כזאת יכולה למנות קרוב לשבעים חברים מהליכוד וממפלגות המרכז – שמאל, אף אחד לא יצטרך שותפים נוספים, לא את מפלגות הימין, לא את המפלגות החרדיות, לא את ליברמן ולא את מפלגות השמאל הקיצוניות. מי שירצה בכל זאת להצטרף לממשלה היציבה הזאת יצטרך לעשות זאת במחירים הנמוכים שנתניהו ושותפיו החדשים יציבו. רוצים להצטרף? תתפשרו על מינימום. לא תתפשרו? יותר טוב, נשאיר את התפקידים למפלגות שלנו, למה לחלק את השלל סתם כך?
יתרון נוסף ענק שיהיה במהלך כזה הוא שבהכירנו את מערכת המשפט הישראלית, ברגע שנתניהו יתחיל לדבר שלום, ההליך המשפטי נגדו ייעצר בחריקת בלמים מהדהדת. הרי הרדיפה המשפטית נגדו היא פוליטית מתחילתה ועד סופה ולכן ברגע שנשמט האינטרס הפוליטי, אף אחד כבר לא ימהר להגיש כתב אישום, לאף אחד כבר לא יהיה בוער להרחיק אותו מבלפור, ממשלה כזאת יכולה להתנהל על מי מנוחות לאורך זמן.
ככל שחושבים על תרחיש כזה, הוא נראה הגיוני יותר ויותר. הרי הקמת ממשלת ימין תדרוש מנתניהו לעבור שוב תהליך מייגע של משא ומתן מול מפלגות בעלות דרישות גבוהות שיעשו לו חיים קשים וגם יעשו הכל כדי לאגף אותו מימין. נתניהו לא יכול להרשות זאת לעצמו, זהו קרב חייו והוא חייב כאמור להקים ממשלה בראשותו במהירות ובצורה הכי חלקה שאפשר.
שווה לעקוב ולראות האם בתקופה הקרובה נושא עסקת המאה צובר תאוצה בכותרות, כמו למשל הראיון המתפרסם בבוקר זה ב'ישראל היום' עם השגרירה לשעבר באו"ם היילי ועוסק כולו בעסקת המאה. המשך העיסוק בנושא מגביר בהחלט את הסיכויים שהתרחיש הזה נכון.
בליכוד מדברים וימשיכו לדבר על גוש ימין כאפשרות ריאלית והיא אכן אפשרות ריאלית, אף אחד לא פוסל עדיין שום תרחיש, בוודאי שלא בשלב מוקדם כל כך. אבל כדאי לזכור שמערכת הבחירות העומדת בפנינו יכולה לחשוף אותנו לתהפוכות דרמטיות ולא צפויות, כמו שרק מערכת בחירות יכולה לחולל.
הטור פורסם הבוקר ב'יתד נאמן'
