האדמו"ר רבי מרדכי דב טברסקי ת"ר-תרס"ג, בנו של רבי משולם זושא מטלומטש וחתנו הגדול של בעל ה"דברי חיים" מצאנז. נתייתם בילדותו מאמו ונתגדל בבית אבי-אמו, האדמו"ר רבי יעקב ישראל טברסקי מטשרקאס. היה נצר לאדמו"רי חב"ד וצ'רנוביל ומגדולי אדמו"רי רוסיה.
הצטיין מילדותו בכישרונותיו וביראתו הקודמת לחכמתו. גאון מופלג בהלכה ובקבלה. חותנו ה"דברי חיים" העיד עליו כי הוא לומד "תורה לשמה".
בשנת תרכ"ג מונה על ידי סבו, שעבר לטשרקאס, לאדמו"ר ורב בעיר הורנסטייפל, ולשם החלו נוהרים אליו אלפי חסידים. בהנהגתו השתלבו דרכי הצדיקים מרוסיה ומגליציה. בשנת תרל"ו, לאחר פטירת סבו, גדל מספר החסידים הנוהרים לבית מדרשו, ושמו נודע לאחד מגדולי האדמו"רים ברוסיה.
בין משפחות העיר וחסידי הורנסטייפל הידועים נמנית משפחת קניבסקי. הגאון רבי ישראל יעקב קניבסקי שנקרא ה"סטייפלר" על שמוצאו מהעיר הזאת נולד בשנת תרנ"ט, לאחר שהוריו נישאו על פי עצתו בקודש וברכתו של האדמו"ר. ה"סטייפלר" נתגדל בשנותיו הראשונות בין החסידים, ונשאר קשור לתורת האדמו"ר כל ימיו.
האדמו"ר היה מפורסם גם כאחד מגדולי ההוראה בדורו, ועמד בקשרי שו"ת עם גדולי הרבנים בארצו ובארצות אחרות מהרי"ל דיסקין, רבי חיים ברלין ועוד. מספריו: "תורי זהב" על דיני ריבית אשר חלק ממנו, בכתב יד קודשו, לפנינו, שו"ת "עמק שאלה", "עמק החכמה" – דרוש ופלפול בהלכה ובחסידות, "כד הזהב" – ענייני קבלה כתב יד שאבד ולא נדפס.
סבא מצד האב: ר' יחיאל מיכל מקרימא מצאצאי ר' משולם זושא מאניפאלי.
סבא מצד האם: ר' יעקב ישראל מצ'רקס. אביו: ר' משולם זוסיא אוירבך אב"ד טולמיטש.
אמו: מרת שטערנא פייגא. אשתו: מרת רייצא בתו השמינית של האדמו"ר ר' חיים הלברשטאם מצאנז בעל 'דברי חיים'. החתונה התקיימה בשנת ה'תרט"ו בהוסיאטין.
מרבותיו: סבו, ר' יעקב ישראל טברסקי. מתלמידיו: ר' פרץ קניבסקי אביו של מרן ר' יעקב ישראל, בעל ה'קהילות יעקב'.
מילדיו: מרת שטרנא פייגה נישאה לר' נחום זלמן שניאורסון מצ'רקס, מרת חיה מלכה נישאה לר' משה גיטרמן מקייב, האדמו"ר ר' אהרן אלימלך שניאור זלמן חתן ר' משה הורוביץ מרוזבדוב,
שימש כאדמו"ר באיגנטובקה שברוסיה ואח"כ בקרוסנא שבגליציה, מרת שרה מרים נישאה לר' שלום אליעזר הלברשטאם מראצפרט, האדמו"ר ר' חיים משה צבי חתן ר' מנחם נחום טברסקי מרחמסטריווקה, שימש כאדמו"ר אחר פטירת אביו, האדמו"ר ר' בן ציון יהודה לייב חתן ר' יצחק
יואל רבינוביץ' מקונטיקוזיבה, ממלא מקום אביו, מרת יוכבד רבקה נישאה לר' אלישע הלברשטאם מגורליץ, ר' ברוך דוד מקלינקוביץ' חתן ר' שלמה זלמינא מראשקוב, מרת אסתר הנדל נישאה לר' חיים ישעיה שניאורסון בנו של רבי שלום דובער שניאורסון.
אחד מאנשי שלומו של רבינו היתה לו שותפות עם יהודי: היה להם בית מסחר עם הרבה פועלים. אירע פעם, שגוי אחד מהפועלים השתכר והתחיל לצעוק ולהשתולל. ניגש אליו אחד משני הבעה"ב ונתן לו סטירה על לחיו, והלה נפל ומת. כמובן ששני היהודים פחדו עד מאוד. הם תפסו את המת וזרקוהו לתוך התנור בבית מסחרם ושרפוהו ולא נשאר ממנו זכר. אך משפחת הגוי בראותם בערב, שאין אביהם שב לביתו רצו למקום עבודתו ומשלא מצאו אותו החליטו שהבעה"ב היהודים הרגו אותו ותבעו אותם למשפט, וכמובן חיכה להם משפט קשה. השותף, שהיה חסיד של רבינו אמר לשותפו, שהוא נוסע לרבו לשפוך את פחד ליבו. כשבא והזכיר לפני רבינו את מר גורלו אמר לו, שיסעו
לעיר קיוב לרחוב מסויים בשעה מסויימת ושם תבוא להם הישועה.
השותף, שהיה מתנגד, צחק מחבירו ואמר לו: "הרי שנינו יודעים בבירור, שהגוי נשרף, ואפרו מונח בתוך תנור בית המסחר ומה לנו לחפש ישועה בקיוב", אך לעומתו טען חבירו החסיד: "הלא אנו מצפים לישועה, ואין לנו שום תקווה אנא ננסה לקיים דברי חכמים". והנה אך הגיעו לקיוב לרחוב ההוא, שהרה״ק ציווה להם, וראו את הגוי חי וקיים ומתהלך שם, מיד ניגשו אליו ושאלו מה שמו, וכשהשיב להם וראו שאכן זה הוא, שאלו אותו: "מדוע הנחת את כל משפחתך, הם בבית, דואגים ומחכים לך". הגוי צעק, שאינו רוצה לידע יותר מהם, כי סבל הרבה מאשתו ואינו רוצה לחזור אליה, אמרו לו השניים, שילכו עימו למשטרה ויצהיר בפניהם בכתב, שאינו רוצה לחזור לביתו ויכתוב את הסיבה לכך. הסכים הגוי ופנו עימו לתחנת המשטרה וכתב וחתם שאינו רוצה לשוב למשפחתו כי רעות שבעה נפשו מהם, מובן מאליו שאחרי שהיהודים הגיעו אל בית המשפט, והמכתב של הגוי בידם, פטרו אותם לשלום, ויהי לפלא.
את כל הכסף, שהביאו החסידים לפניו, פדיונות נפש ודורונות, נהג לחלק לעניים בני טובים, שנתן להם דין קדימה ביחס לצרכי הבית והילדים שלו. יתירה מזו, גם מצאצאיו דרש להתנהג ככה, וכאשר השיא את אחד מנכדיו, תבע מבני הזוג, שיפרישו מעשר מהדורונות שקיבלו לכבוד החתונה. לעתים היה ממשכן את כלי הכסף שבביתו, גביעים או פמוטי שבת וחנוכה, כדי לעזור לאביונים, שמשיאים את צאצאיהם מתוך הדחק. פעם אחת, כשלא היו מעות בידו, חתך את כפתורי הכסף שבאפודתו ונתנם לאיש עני, שביקש את עזרתו. מבוא לספר שושנת העמקים.
אמר טעם נאה למנהג החסידים שממעטים מלומר תחנון, כי לפי החשבון של החת“ס הרי משנת ת“ק לאלף השישי הוא כיום שישי לאחר חצות בימיו של הקב“ה, והוא זמן גילוי מרן הבעש“ט זי“ע, כי כל יום כאלף שנה, ומחשבים את י“ב שעות היום בחשבון אלף שנה, הרי שמשנת ת“ק הוא חצות היום השישי אך להרמב“ן מחשבים גם שעות הלילה ובערב שבת אחר חצות אין אומרים תחנון.
רבי מרדכי דב היה עמוד הצדקה בדורו, היה מחלק הון רב לצרכי צדקה. פעם אחת היה צריך סכום גדול לצרכי צדקה והלך לבקר אצל עשיר גדול בקייב, בביתו היו רהיטים יקרים עד מאד למעלה מכל השערה, והיו הקירות מקושטים בציורים יקרים ונפלאים. בעל הבית לקח את הרבי לטייל בארמונו והראה לו כל הרהיטים היקרים והציורים ושאר הדמיונות, והרבי עשה עצמו כרציני ושאל אותו בכל רהיט, מאיזה סוג עץ בנו את הארון הזה? ובאיזה מדינה ייצרו את זה? ובכל ציור שאל מה שם הצייר, וכמה עלה הציור הזה. וכן התעניין בכל חפץ וחפץ שבבית. וכן בכל כלי הכסף, כל גביע וכל בקבוק היכן ייצרו וכמה זה עלה וכו‘.
בעל הבית שמח שלראשונה הוא מצא רבי שמתעניין בענייני עולם הזה כמוהו ממש, והשתעשע איתו בכל חפץ וחפץ. והדבר היה לפלא בעיניו, כי רבי מרדכי דב היה ידוע למתמיד באופן נעלה ביותר, אמרו עליו שעסק בתורה עשרים שעות במעת לעת, אפי‘ באמצע קריאת הקוויטלאך היה עוסק בתוה“ק.
לאחר הטיול הארוך בארמונו של העשיר, שאל את הרבי, מה ראה רבי לבקר בביתי. ואז סיפר לו שהוא צריך סכום גדול לצרכי צדקה. העשיר הוציא מכיסו תיכף את כל הסכום ונתן לרבי בחפץ לב. לאחר מכן שאל את הרבי, מה זאת ראה הרבי להתעניין בכל החפצים והרהיטים היקרים שיש לי בביתי? אמר לו הרבי, פעמים שאני מבקש מאדם סכום הגון לצדקה, ותיכף מתעורר צמצום במוחו וחושב בדעתו שאין לו כלום, כך דרכו של יצר הרע שבקיום המצוה הוא נכנס להרגשה של צמצום. לכן רציתי לתת לך הרגשה בטוחה שאתה עשיר מופלג, שהרי שילמת כ“כ הרבה בשביל הציורים והארונות, דברנו בשעה אחרונה מסכומים גדולים מאד, רציתי שבשעת ההתרמה יהיו כל האוצרות חקוקים על לבך ותוכל לתת כראוי לעשיר מופלג כזה, בנדבת לב.
ואמר רבי מרדכי דב שלמד עצה זאת מדברי חז“ל בבכורות דף נח, באופן של מצות מעשר בהמה, שבתחילה מכניס כל הבהמות לדיר, ועושים פתח צר שיצאו רק אחד אחד, והמנין הוא דאוריתא לספור א‘ ב‘ ג‘ וגו‘, ובעשירי סוקרו בסיקרא ואומר שזהו מעשר. ולא מספיק אם יודע בעצמו כמה בהמות יש לו, ויקח מעשר מהם. ולא עוד אלא שאם יצאו שנים מפתח הדיר, לא יצא ידי חובה, אע“פ שכלפי המעשר אין חילוק אם מונה ג‘ ואח“כ ד‘ או מונה ג‘ וד‘ ביחד, כי צריך שיהיה ברור על כל אחת ואחת אם הוא ג‘ או ד‘. וטעם דבר כי הקב“ה מכיר את נפש העשירים, ואם יאמרו לעשיר שיש לו מאה בהמות, תוריד עשר בהמות ותתן מעשר בהמה, הוא ירגיש צער נורא ממש כתולש אבר מן החי, ואם יתן, יקיים המצוה בלי שמחה, ואיזה פנים יש למצוה כזאת. ורצה הקב“ה לזכות את ישראל שיקיימו המצוה בשמחה וטוב לבב ובעין יפה, לכן צוה להכניס כל הבהמות לדיר, ולעשות פתח קטן אחד, וימנה בעל הבית א‘ ב‘ ג‘ ד‘, וכך יראה כמה בהמות יפות ושמנות יש לו, הנה עוד אחת ועוד אחת, וכולה שלי, אין לאף אחד חלק בה רק השי“ת נתן אותה לי לבדי, וממילא כשיגיע לתשע ספורים, יהיה לו יותר בקל לתת את העשירי קודש לה‘ בשמחה. וכך עשה עם העשיר הנ“ל שלאחר שמנה וספר את פרטי כל הרהיטים היקרים שבביתו, היה יותר קל להוציא ממנו סכום הגון בשמחה.
נזכיר עוד מה שכתב רבי מרדכי דב בספרו פלא יועץ על התורה בפרשת ויגש שבכל פעם שאדם מתאוה לדבר מה, ומתגבר ומושך ידו מהתאוה, נחשב לו הדבר כתענית ממש, ובכל התגברות והתגברות, נחשב לו כמי שהתענה עוד יום ועוד יום.
וביאר כי כמו שיש מסירות נפש ממש שאדם מפיל עצמו לכבשן האש על קידוש השם, כך הנפש הוא לשון רצון, כמו שכתוב ’אם יש את נפשכם‘. נפש לשון רצון, כשאדם מוסר נפשו היינו רצונותיו, זהו ממש כעקדת יצחק, כלשון הגמ‘ ’מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא‘, ממילא כשאדם שובר תאוותו וממעט איזה הנאה גשמית בדברי הרשות, נחשב לו כאילו מסר נפשו לגמרי, כאילו הרג את עצמו לגמרי.
מסופר על הגה"ק רבינו שהיה שותה בפורים משקה חריף ביותר, ספירט ממש, בכמויות עצומות שאין כל בריה יכולה לעמוד בהם. והנה כל כמה שהוסיף שתיה כדת, כך היה מוסיף גאונות על גאונותו ומחדש חידושי תורה נפלאים יותר ויותר כמעיין המתגבר בדעה צלולה. עד שהעידו השומעים כי אשרי עין ראתה זאת!
תודה רבה