ריבלין בכנסת: "איבדנו את המצפן – מנו מפכ"ל עכשיו, העבירו תקציב עכשיו" • צפו

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין נשא היום בפתח מושב הכנסת ה-23 את נאום "המצפן", כהגדרתו, "ליציאה מהמשבר בו מצויה מדינת ישראל בו הגדיר את הצעדים ההכרחיים לביצוע בתקופה זו הן במישור המעשי והן במישור הערכי". ריבלין קרא למינוי מפכ"ל קבוע, להעברת תקציב מדינה ולחיזוק כוחם של ראשי הרשויות.

הנשיא פתח את דבריו בתפילה לעילוי נשמות הנפטרים ממגיפת הקורונה ואמר: "מגפת הקורונה וחלליה הביאו אותי להרהר בנספים, במלאך המוות השקוף, העושה מלאכתו הנוראה, בחדרי מיון מבודדים, מבלי יכולת של בני משפחתם להיפרד מהם, במגע אחרון, להחזיק בידם, ללטף את פניהם. ליקרים הללו, כמעט אלפיים חללים – אני בוחר להקדיש תפילה. "יזכור אלוהים, ויזכור עם ישראל את נשמות אזרחי ישראל, שהלכו השנה לעולמם בשל נגיף הקורונה. נזכור את אותם חלוצים ומייסדים, ניצולי שואה, עולים וותיקים, לוחמים ויוצרים, תלמידי חכמים, יהודים וערבים, נשים וגברים, קשישים וצעירים. כולם אהובות ואהובים, לכולם שמות ופנים. יסלח לנו – על חטא שחטאנו ברפיון ידיים, על שלא עשינו מספיק, ולא הצלחנו להצילָם, ובשל כך – חיים אבדו. אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך, ותנהיגנו לימים טובים. אמן וכן יהי רצון".

לאחר התפילה פתח הנשיא בתיאור תקופת פרוץ משבר הקורונה ואמר: "אני בעצמי ראיתי את הצוותים הרפואיים, את המתנדבות והמתנדבים, במד"א, בקופות החולים, ביוזמות אזרחיות, את הדואגים למבודדים ולגלמודים, את העמלים על אספקת מחשבים לתלמידים שאין ידם משגת, מצפון ועד דרום, בכל חלקי הארץ. התרגשתי והתפעלתי מהאופן שבו עמדנו זה לצד זה, יהודים וערבים, חילונים, דתיים וחרדים, שילבנו ידיים במאבק בנגיף. העם בישראל הבין את גודל השעה, התגייס ושילם מחיר אישי, כלכלי, דתי, נפשי ותרבותי כבד, ורק כדי שנעבור את התקופה הקשה הזו. ואולם לצערי ככל שהמשבר העמיק, העמיקו המחלוקות, והשסע בינינו. לא שיערתי בנפשי באילו עוצמות יפקוד אותנו הקרע הזה".

בהמשך דבריו סיפר הנשיא על זיכרונותיו מתקופות שבר לאורך כל שנות קיומה של המדינה ועוד לפני הקמתה ואמר: "בדצמבר 1944, בעיצומו של הסֶזוֹן, אמר מנחם בגין: "האוויר מלא אבק שריפה. נואמים ומנהיגים אינם חדלים לדבר על מלחמה פנימית. אחד מהם אמר – כי היא כבר פרצה". בגין קרא אז לאנשי האצ"ל שלא להיאבק בחזרה באנשי ההגנה, משום שהם אינם אויבים. "לא נלך למלחמת אחים בשום תנאי, ולמרות כל הפרובוקציות". כך אמר בגין. עבורכם זוהי אולי היסטוריה. עבורי זו ביוגרפיה. אחותי, אתי זכרה לברכה, הוסגרה לבריטים, בעיצומה של תקופת הסזון. המסגיר היה לא אחר מקרוב משפחה שלנו, בן למשפחת ריבלין. כאשר הוקמה מדינת ישראל, הייתי בן 9 וחצי. ראיתי אותה ברגעים הנשגבים ביותר שלה, והקשים ביותר שלה. חוויתי, כילד, את המצור על ירושלים, ליבי דימם עם היוודע גורלה של האלטלנה, והפגנתי מול בית הנשיא שזר, עם בואו של השגריר הגרמני הראשון. לחמתי בחטיבה הירושלמית, בששת הימים, ובמלחמת יום הכיפורים. הייתי יושב ראש הכנסת, כאשר צבי הנדל מימין, וג'ומס אורון משמאל, בכו האחד על צוואר השני, עם קבלת תוצאות ההצבעה על ההתנתקות. התגברנו על משברים קשים וכואבים. האיום הקיומי של מחדל מלחמת יום הכיפורים, תקופת הסכם אוסלו, רצח רבין, האוטובוסים שהתפוצצו ברחובותינו והתחושות הקשות שעדיין מלוות את מפונות ומפוני גוש קטיף וצפון השומרון. לכל אלה יכולנו! העם בישראל הוכיח פעם אחר פעם את יכולותיו לצאת מהקשים שבמשברים. מעולם לא התייאשנו, תמיד התקווה הייתה בתוכנו. היא שסייעה לנו לצאת משוחות הקרב".

הנשיא עמד על הקושי הייחודי במשבר הנוכחי ואמר: "המשבר הנוכחי הוא מהקשים שחווינו, מכיוון שבשונה ממשברים אחרים, הוא גוזל מאיתנו את חירויות היסוד שלנו ומערער את יסודות חיינו כמדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו מבינים את הצורך להיאבק במחלה, אך מתקשים להשלים עם אבדן החירויות האישיות. עם הפגיעה הבלתי נתפסת בחופש הפולחן, בחופש ההתקהלות והמחאה, בחופש התנועה, ובחופש העיסוק. הקמנו מדינה יהודית כדי שבה נוכל לצעוד לבית כנסת, תמיד, ללא מורא, וללא חשש, והנה אנו עצמנו סוגרים בתי כנסיות. הקמנו מדינה דמוקרטית, כדי שנוכל, תמיד, לתת ביטוי לעמדותינו, וגם להיותנו עם דעתן וקשה עורף, והנה אנחנו, במו ידינו, מגבילים הפגנות והתקהלויות".

עוד הרחיב באשר להבדל בין תקופה זו לתקופות שבר אחרות ואמר: "המאבק בנגיף הקורונה הוא מבלבל, אחר, שונה מכל מה שהכרנו. במלחמת יום הכיפורים הייתה חזית והיה עורף, ואילו היום העורף הוא חזית. אי אפשר לברוח מהנגיף גם לא במקומות המאובטחים ביותר, ואנחנו מתקשים להבין כיצד אנחנו, בהתנהגות היומיומית שלנו, יכולים להוות "פצצות מתקתקות", סכנה להורינו, לסבינו, לסובבים אותנו".

הנשיא הצביע על הסכנה הגדולה הטמונה באווירה הציבורית וקרא להכיל כל זעקה ולהאזין לה ואמר: "חברים, אני חש את האוויר מלא באבק שריפה, אני מרגיש את הזעם המציף את הרחובות. אולם, לא יעלה על הדעת כי ערב ערב, מפגינים מכים מפגינים. שוטרים מכים מפגינים. מפגינים זורקים אבנים על שוטרים. השבטיות הישראלית פורצת מבין הסדקים, ואצבעות מאשימות מופנות ממגזר למגזר, משבט לשבט. חידלו! אנא חידלו! זו לא הדרך. יש לתת מקום לכאב. אין זעקה שאינה ראויה להישמע. רק מתוך הכרה והקשבה האחד לשני, נוכל להתמודד עם המשבר הפוקד אותנו. יש בישראל ים של אהבה, התגייסות למען הכלל, עשיה ציבורית, הון אנושי מופלא, יחידים וקהילות – עם ערכים ושאיפות ללא סוף. הקשיבו להם, הכירו אותם, אל תלחמו האחד בשני".

הנשיא פנה אל ההנהגה ודרש שיבה אל המצפן הערכי והמעשי אשר בהכוונתו הוקמה מדינת ישראל ואשר סייע לנו להיחלץ מכל משבר. "דומה כי איבדנו את המצפן אשר ליווה אותנו מקום המדינה עד היום. מצפן העקרונות וערכי היסוד, שאנו מחויבים לקיימם. עלינו להביט קדימה. קדימה לטווח הקצר וקדימה לטווח הארוך. המגפה כאן איתנו כדי להישאר, ואיננו יכולים להתמודד איתה כשידינו קשורות מאחור".

הנשיא פרט את שורת הצעדים המתחייבת בעת הנוכחית ואמר: "כבר יותר משנתיים שהמשטרה מתנהלת כאשר בראשה עומד ממלא מקום, (הוא מקצועי, יסודי, ללא ספק השוטר מס' אחת), אך המשטרה מנהלת, ברגעים אלו ממש, את אחת המערכות המורכבות בתולדותיה. מנו מפכ"ל עכשיו!"

"כבר שנתיים, מתנהלת מדינת ישראל, ללא תקציב, מערכת החינוך אינה מצליחה לגבש כיוון ברור להתמודדות עם אתגר הלמידה מרחוק, ותלמידים רבים נותרים מאחור, הפער הדיגיטלי מתרחב, ואנו עלולים לאבד את דור העתיד. אל תתנו למערכות הרווחה לקרוס, מול נוער בסיכון חסר מסגרת, מול קשישים גלמודים, מול העוני הגדל. טפלו בהם כבר היום! דאגו להם עכשיו! עסקים קורסים, שיעור האבטלה גבוה, הגרעון גדל, והמערכת הרפואית – כורעת תחת נטל התחלואה. העבירו תקציב עכשיו, ואפשרו למשק הישראלי – את היציבות הבסיסית – לה הוא זקוק!"

הנשיא הדגיש את כוחם של ראשי הרשויות, ביקש מההנהגה לחזקם ואמר: "פגשתי את ראשי הרשויות שלנו, מנהיגים בעירם, שאורם זוהר, ושהם משרים ביטחון ואמון בקהילה סביבם. תנו להם כח, סמכות ואחריות לטפל במחלה! תנו בהם אמון, אל תהססו, יש על מי לסמוך! התמקדו במערכה האחת והיחידה, שבה אנו חייבים לנצח. זו המשימה שלכם, זו ואין בלתה. הקימו עכשיו, את המנגנונים – שיאפשרו את החיים לצד המגפה. עשו הכל, הכל, כדי להשיב לנו את חירויות היסוד השייכות לנו."

הנשיא ביקש כי כבר כעת תעסוק ההנהגה בחיינו לצד המגיפה בעתיד הקרוב והרחוק ואמר: "חִשבו כבר עכשיו – כיצד נזכה לחבוק שוב את נכדינו, כיצד לא נשאיר בני משפחה מבוגרים לבדידות איומה, כיצד נאפשר הגעה של משפחות שכולות אל קבר יקיריהן ביום הזיכרון, ואיך נחוג את יום העצמאות תשפ"א – הבא עלינו לטובה."

לאחר הפרק שהתמקד בשורת הצעדים המעשיים בשטח, הקדיש הנשיא דברים נוקבים למצפן הערכי שעלינו לשוב אליו כאומה ואמר: "כאומה, עלינו לשוב אל המצפן שלנו, עלינו להביט קדימה, ולהתחיל תהליך של תיקון – ארוך, עמוק ותשתיתי. כפי שלמדנו בצה"ל, כשמתברברים בניווט עלינו לחזור לנקודת ההתחלה. תהליך שאינו מוגבל תחת מצב החירום. תהליך שדורש הכרעות קשות. זהו הזמן למנהיגות קשובה, שרק האמת והעובדות נר לרגליה, אמיצה, אחראית, ערכית, העובדת למען האזרחים כולם. מנהיגות שמבינה שחיבור ושותפות, בין האוכלוסיות השונות במדינה, הם הערובה להצלחה במשימה הלאומית שלנו כיום."

"אני מאמין בעם הזה, אני מאמין ביכולת שלנו לנצח. האמינו בו גם אתם," חתם הנשיא את דבריו.