על הקושיא המפורסמת, מדוע אין נזכר משה רבנו ע"ה בפרשת ״תצוה״ (כז, כ). תירץ הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע, שאחרי כל הניסים והנפלאות, נעשה משה רבנו ע"ה כל כך קרוב להשי"ת, עד שלא היה צריך לקרוא לו בשמו רק בלשון אתה, כדרך האדם, כשנעשה קרוב מאד עם חברו, שוב אינו קורא לו בשמו.

שמעתי מהאדמו"ר מלעלוב הרה"צ ר' משה מרדכי בידרמן שליט"א [זי"ע] בליל שבת קודש פרשת תצוה תש"ג: כתיב (כז, כ) ״ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד״. כתיב (יחזקאל א, יד) ״והחיות רצוא ושוב״ וכתיב (משלי כד, טז) ״שבע יפול צדיק וקם״. הנה יש ירידה לצורך עליה והעצה לזה התחברות, אם כי בוודאי יש ביניהם, שהם עכשיו בדרך עליה ובאמצעות זה נעשית הירידה עליה ולהשיג זאת היא החכמה, ו׳׳החכמה מאין תמצא״ (איוב כח, יב), החכמה באה ע"י "אין", לדעת שהוא אין. עי"ז באה התחברות ועי״ז נגרמת העליה, וזה הוא הענין ״וקם״, כי ה"שבע יפול" כדי שיהיה ״וקם״, וזהו הענין ״רצוא ושוב״.

על זה נאמר – ״ואתה תצוה״, לשון התחברות, ע"י התחברות ״ויקחו אליך שמן״, החכמה המרומזת בשמן, "כתית למאור" שהוא ה"אין", כל זה כדי "להעלות נר תמיד", שתהיה העליה תמיד.

הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי״ע אמר: מדוע לא נזכר משה רבנו בפרשת תצוה? – לפי שמסר נפשו על כלל ישראל, זכה שלא נזכר שמו בפרשת תצוה. ופירש תלמידו הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי"ע, כי לאחר מסירות נפשו על ישראל, היה גדול יותר משמו, ולכן לא נזכר בשמו, כי כבר היה גדול משמו.

וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת (כח, לא)

את' מעיל' האפוד' – סופי תיבות "דלת", כי המעיל מכפר על עוון לשון הרע (זבחים פח:), וצריך להיות דלת ובריח אל הפה שלא יהיה חץ שחוט לשונו (ערכין טו:), לשלח לשונו לכל ד' רוחות העולם . גם סופי תיבות "דלת" מרמזים לאות דל"ת הרומזת גם לד' רוחות העולם – כי אם ח"ו ישלח לשונו, אז ח"ו "כליל תכלת" – מכלה ח"ו הכל כליל כליה, כי על זה נגזר גזר דין (עיין תנחומא בראשית ס"ח).

וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת (כח, לה)

אמר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע: כתיב (כח, לה) ״ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ד׳ ובצאתו ולא ימות״. יש לפרש הענין, לפי מה שמצינו אצל גדולי עולם שהסתלקו מן העולם בתפילתם שהייתה להם כלות הנפש, וכיון שבני אדם לא הרגישו בזה בכדי שיוכלו לבלבלו בתפילתו שלא יכלה כנר אצל האבוקה, נסתלק מן העולם.

והנה עבודת הכהן הגדול היתה כעין זה, שהיה יכול להסתלק מהעולם מתוך כלות נפשו, כמו שמצינו אצל בני אהרן בהקריבם אש זרה, כלומר שגם הזרות שצריכה להיות להם, הקריבו לפני ד׳ ומתוך כך נסתלקו, כי לא היה להם שום מעצור, כי גם הזרות אשר היה להם לעצור בעצמם, לא היתה יותר. משום כך הוצרכו לכהן גדול "שישמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו", כלומר, שישמע לחוץ שלא יסתלק, ששמיעה זו לחוץ תהיה לכל הפחות מעט, שיוכל לעצור בעדו ולא ימות ע"י עבודתו בכלות נפשו לד׳. [נראה שהכוונה היא, שכאשר ישמע קולו בחוץ, תהיה לו קצת אחיזה בעולם הזה ועל ידי זה לא יגרע ח"ו].

וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת (שמות כח לו-לז).

"ציץ זהב טהור" עם הכולל (424) עולה "משיח בן דוד", ואז פתוחי חתם קדש לה' – שאז יפותח קודש לה', כי רוח הטומאה יעביר מן הארץ (עפ"י זכרי' יג ב).

ועוד פתוחי חתם, שאז יפותח מה שהתחיל בשנת חתם לאלף השלישי, שאז היה יציאת מצרים וקבלת התורה [שנת ב'תמח לבריאת העולם] , וגואל הראשון משה הוא הגואל האחרון .

ושמת אותו על פתיל – על הנפתולים שהם הגוים, תכלת – שמשיח יכלה אותם.

וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל (כט, טז)

מעשה שבא הגה"ק רבי יצחק מאיר מגור זי"ע בעל 'חידושי הרי"ם', לעיר אחת שהתגוררו בה שני שוחטים, צעיר וזקן. שלח הרבי אחרי השוחט הזקן לבדוק את סכינו למען ישחוט בעבורו עוף. והנה, כיון שהביט ה'חידושי הרי״ם' על הסכין, לא הוטבה זו בעיניו ולא שחט אצלו. עתה שלח הרבי לקרוא אליו את האברך הצעיר, והוא, כאשר שמע שהרבי לא אבה לאכול משחיטת הזקן, נשבר לבו בקרבו והלך בהכנעה ובשפלות. הראה את סכינו לבעל 'חידושי הרי״ם' ומיד ציוה עליו לשחוט בעבורו עוף.

אחר הדברים האלה מיהר ובא אותו זקן לפני האדמו"ר מגור ואמר: ״רואה אנכי שאינני יכול עוד לשחוט, שכן כבוד תורתו לא רצה לאכול משחיטתי, אם כן אפסיק לשחוט, שלא אכשיל חלילה אחרים״… השיבו בעל 'חדושי הרי״ם': ״חלילה, המשך בעבודתך כשוחט, ומה שלא רציתי לאכול משחיטה שלך, כי יותר מדי גאות ראיתי על הסכין ולא הוטב הדבר בעיני, אבל מהיום תדע זאת ולא תזרוק השחיטות״.

וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם (כט, לג)

מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין (פסחים נט:)

הרה"ק רבי ישעיה מושקאט מפראגא זי"ע אמר על עצמו: ״מה נעשה, אנחנו תלמידי הרה״ק המגיד מקאזניץ זי"ע, ששם לימדו אותנו שלא לאכול, והגה״ק רבי יצחק מאיר מגור זי"ע בעל 'חידושי הרי"ם', הוא מתלמידי הרה"ק הרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע ושם לימדו איך לאכול״…

פעם שאלו אותו: מה טעם בתפילה די ברוב מנין ששה אנשים, ואילו בסעודה צריך שבעה שאכלו? נענה הרה"ק רבי ישעיה מפראגא זי"ע ואמר: ״מה אכפת לך עם עוד איש אוכל ?!…״

פעם ישב הרה"ק רבי חיים שמואל מחנטשין זי"ע במסיבת מרעים והרגיש בשני אנשים שמשוחחים ביניהם. הקפיד ואמר להם: איתא בגמרא (תענית ה:) ״אין משיחין בסעודה״. ענה אחד מהם, שהם מדברים בדברי תורה. השיב הרבי: ״גם בדברי תורה אין משיחין״. אחר כך פתח ואמר:

יש שני מיני עבודת השם. האחד – מה שעובד את ה׳ בתורה ובתפילה. והשני – שעובד ה׳ במאכל ובמשתה. עבודה זו עוד יותר גדולה מן הראשונה, כי בתורה ותפילה אם רק אינו לומד לקנטר, טבע הדברים מחייב שתהיה יראת השם על פניו, כי התורה בעצמה שעוסק בה היא מלמדתו ללכת בדרך הישר. לא כן האוכל ושותה, שטבע הדבר להמשיך להנאות החומריות, והוא, אם מתגבר על יצרו ואוכל לכבוד שמים ולא להנאתו, זה בוודאי דבר גדול מאד.

והנה, עבודה של תורה ותפילה נקראת ״עבודת קנה״, שעל ידי הקנה שבצוואר הוא מוציא קול תורה ותפילה, ואילו עבודה של אכילה ושתיה נקראת ״עבודת וושט״, כי דרך הוושט עובר המאכל לגופו. וזהו פירוש הגמרא – ״אין משיחין בסעודה״, שום שיחה, אפילו בדברי תורה, שמא "יקדים קנה לוושט", כי אם ידבר בדברי תורה באמצע הסעודה, יוכל לשכוח שכוונה טובה באכילה ושתיה לשם ה׳, היא עבודה יותר גדולה וחשובה מתורה ותפילה.

וזה הפירוש – ״שמא יקדים קנה לוושט״, הוא ייתן דין קדימה לעבודת הקנה על פני עבודת הוושט, שיחשוב שכבר יצא ידי חובתו במעט דברי תורה שלומד, ואילו בשעת אכילה יאכל אכילה גסה בתאוות הבהמיות ויבא לידי סכנה, סכנת הנפש ולכך אין משיחין בשעת הסעודה אפילו בדברי תורה, שמלבד פשוטו של דברים, יש גם בזה כוונה פנימית כנזכר. אלו דבריו זי"ע ודפח״ח.

באדיבות "מכון באהלי צדיקים" להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל. כל הזכויות שמורות

להערות והארות [email protected]