הרב דוד סתיו כועס. כועס ופגוע. התחקיר שהוגש מעל דפי מגזין 'משפחה' בשבוע שעבר על אודות מאמציו השיטתיים של ארגון הרבנים הסרוג 'צהר' לכבוש כמה שיותר מעוזים, עד לכדי נישול הרבנות הראשית מסמכויותיה, העלה את חמתו. "מעולם", כתב בהודעה ששיגר לעמיתי לעריכת התחקיר שמעון יאיר ברייטקופף, "לא נתקלתי בכתבה מלאה בכל-כך הרבה שקרים". בזה ובבא, כך הודיע, יתקשה לסלוח על הכתבה שהשחירה, לטעמו, את פניו של ארגון שכולו נופת צופים, ובראשו עומדים אנשים שבאו לעשות רק טוב.
אבל מה לעשות, הכיבוש משחית. הניסיונות לרשת את מקומה של הרבנות הראשית בגלל הפסד בבחירות לראשותה, אינם עולים בקנה אחד עם הכוונות הטובות שלהן טוען הארגון החייכני והמתריס, העדכני והמתסיס, ארגון שבדרכו לרשום זוגות לנישואין וגויים לעם היהודי, תורם בעקיפין להשנאת מוסד הרבנות ועושה מכך הון ציבורי.
אמרנו לו: הגינותו של עיתונאי נמדדת בכך שהוא סופג נתזי בליסטראות מכל הצדדים בשווה. ובעוד אתה מלין על כתבה משחירת פנים, נתרבו התגובות דווקא מהצד החרדי, שקבלו על עצם מתן במה ופתחון פה לארגון שכזה מעל דפיו של עיתון חרדי, שדעת גדולי ישראל היא עבורו המילה הראשונה והאחרונה. לאלו הסברנו, כי אין להשוות בין מאמר שראשיתו ואחריתו וכל כולו הלם ותדהמה וזעזוע נורא בחוגים התורניים מקיר לקיר, לרשימה מקצועית המתבססת על פיהם ועל פי כתבם וראיונותיהם וציטוטיהם של הגיבורים עצמם.
כאשר מושאי התחקיר מדברים בקולם, ומתוך דברי חלקם משתמע שיש לאמץ את הרפורמים באהבה אל חיקה של מדינת ישראל, ומתוך דברי אחרים משתמע שאין צורך לעמוד על קבלת עול מצוות כשמגיירים את גריגורי ואת גרישה, ומתוך דִברֵי נוספים משמע שאין לדמוע על סגירת הרבנות הראשית על מסגר ובריח – אזי מקבלת הכתבה תפנית. כאן לא יכול איש לחשוד בנו בהטיית עובדות ובהצגת חצאי אמיתות. הנה החותמת והפתילים. זוהי התמונה כפי שהיא מצטיירת מתוך שיחות עם הנוגעים בדבר.
איש נעים הליכות הוא, הרב דוד סתיו. מאיר פנים לכל אדם, חרדי כחילוני. הליכותיו נינוחות בדרך כלל. הוא מהלך קסמים על פוגשיו. גם חילופי הדברים שניהל עמנו בעקבות פרסום הכתבה שעוררה בו אי נוחות איום, הסתיימה בקריצות ובהלצות דקיקות, משל היינו זוג שהתייצב לרישום נישואין במועצה הדתית שוהם. אלה לא ייפטרו מעִם פניו ללא שחיוך משוחרר יצטייר על פניהם מגדה לגדה. נחמדותו אמנותו. מאור פניו הוא כלי עבודתו. בכך הוא מתבדל מרבנים רבים אחרים המדברים בעברית שאיננה תמיד תקנית, רח"ל. למרות כך, פעילות ארגונו מסוכנת. דווקא משום כך, פעילות ארגונו מסוכנת. מנהיגי היהדות החרדית שעמנו ושהיו עמנו, רואים בהכרזות 'צהר' מתכון לצרות, שורש לרעות חולות, סכנה לשחרור רסנים הלכתיים. יתכן שלעיתים לא מתוך כוונה, ולעיתים אחרות – אפילו מתוך כוונה טובה.
אלכס מתקשה לשמור שבת? לא נורא. נגייר אותו, והוא יערוך קידוש בערב שבת (ראו תמליל בכתבה המדוברת). לפמיניסטית-פלונית קשה לברך 'שעשני כרצונו'? אין בעיה. שתוסיף 'ולא עשני איש' (על פי פסיקת חבר רבני צהר, הרב שלמה ריסקין). יהדות לכל דיכפין. הלכה כבקשתך, והכל תחת מטרייה אורתודוקסית.
"בכפוף לשיקולי עריכה". יהדות בסגנון 'צהר' (צילום אילוסטרציה)
בציבוריות הישראלית, הרב סתיו נחשב פופולארי. פופולארי הרבה יותר מהרבנים הראשיים, מניח אותם בכיסו הקטן, כמאמר הסלנג. בבחירה בין ראשון לציון הדורש לעמוד על קוצו של יו"ד מול תופעות הנוגדות את ההלכה, לבין רב עדכני, סטייל 2014, המתקשה להפטיר משפט גינוי מפורש כשהוא נדרש לסיפורו של מניין משותף לגברים ולנשים – האחרון תמיד ינצח בתקשורת.
ובתקשורת, הרב סתיו תמיד מנצח. רב כלבבה, סמכות דתית תפורה למידותיה. הוא אהוב על החילונים. יקיר שונאי הממסד הרבני. לו היה הגוף הבוחר מורכב מתושבי צפון תל-אביב ומשדרני נווה אילן, הרב סתיו היה לוקח בגדול. בקרב על הרבנות הראשית היה מנצח בשיעורים שמוכרים רק מהבחירות לנשיאות סוריה ולוב, להבדיל אלפי הבדלות. אבל מה לעשות והגוף הבוחר מורכב גם מאנשים שרוח של אחריות מנחה את צעדיהם. הללו בחרו ברבנות ממותגת פחות ואחראית יותר, נאמנה פחות לרוח המגישים בתקשורת ומתיישרת עם צו ההלכה הצרופה שאינה יודעת עיגולי פינות. רבנים ישנים כאלה. גלותיים להחריד. גם ראשי ערים שאינם שומרים מצוות ביום-יום נמנו עם הגוף הבוחר. מרן הרב עובדיה זצ"ל קרא להם. דיבר מדם לבו. הסביר להם, בשפתם, כמה גדולה הסכנה הנשקפת לרבנות אם ייבחרו פלונים ואלמונים, והם נשמעו לבקשה שהפכה לצוואתו האחרונה.
מתי כן יטרחו רבני צהר להשמיע גינוי מפורש? רק כאשר מאות אלפי חרדים וחרד"לים יתכנסו בשערי ירושלים ויזעקו נוכח הגזרה להמיט כליה על עולם הישיבות, והרבנים הראשיים הטריים יירדו מלשכתם בבית יהב לשם אמירת שלושה פרקי תהילים יחד עם שישים ריבוא מישראל – או אז יוסרו הכפפות ב'צהר', ישוחררו הרסנים ויישמעו ההשתלחויות. חוצפה של רבנים ראשיים.
ידען גדול הרב סתיו. איש לא ייקח ממנו זאת. בבחרותו למד ב'נתיב מאיר' התיכונית, אחר כך בישיבת מרכז הרב. בהופעות תקשורתיות הוא מרבה לנופף בעובדה שתעודות ההסמכה התלויות על קיר משרדו מרובות משל הרבנים הראשיים המכהנים. להם אין תעודת דיינות. לו יש. פעילות ארגונו היא הוכחה לכך שאין די בתעודת הסמכה. אי אימוץ ההלכה כפי שזו נמסרה מידיהם של גדולי ישראל מבטל תעודות הסמכה כעפר הארץ, כחמץ לאחר זמן הביעור, כקליפת בננה מיבול נוכרי שהושלכה למנוחת עולמים בפח שמיטה בני ברקי מצוי.
הוא נכדו של הרבי מזוועהיל, כ"ק האדמו"ר רבי גדליה משה גולדמן זצ"ל, הקבור בבית העלמין הזמני-נצחי בשייח' באדר, מאחורי בניין הכנסת. בשנים האחרונות הפך קבר הסב מוקד המוני לעלייה לרגל, בעיקר בימים שני וחמישי, על שום סיפורי מופתים וישועות שהתפרסמו משם. השבוע ימלאו שישים וחמש שנים לפטירתו, בכ"ו במרחשוון תש"י. שלא כמו הנכד משוהם, הרבי מזוועהיל גלותי היה, מדבר יידיש רוסית וכבדה ועברית בסיסית ורצוצה, שומר הלכה עקשן, מתנגד לתפילות מעורבות ולריקודי נשים בשמחת תורה.
"אחרים העתירו לאי הצלחתו". ציון הרה"ק מזוועהיל זיע"א
ביום הבחירות עלה הנכד, הרב דוד שלמה סתיו, לקבר סבו, רבי גדליה משה גולדמן. העתיר להצלחה. אחר כך סופר לנו כי באותו היום עלו אחרים לאותו הקבר, והעתירו לאי הצלחתו. אך גדול המעתירים לאי הצלחתו היה מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. הימים – ימי הבחירות לרבנות, לפני כשנה וחצי. מקורבי הגאון רבי שלמה משה עמאר, הראשון לציון וכיום רבה של ירושלים, עמלו על חקיקת חוק שיאפשר לו כהונה שניה. היוזמה זכתה תחילה לתמיכת מרן הגר"ע יוסף, אולם כאשר התעורר בו החשש כי בצידה השני של החקיקה טמון סיכוי לניצחון של הרב סתיו בצד האשכנזי, הוא החליט החלטה כואבת, שליוותה אותו עד יומו האחרון בעלמא הדין. עם כל אהבתו הנצחית והעצומה לגדול נושאי מורשתו וממשיכי דרכו. מכאן נפערו קרעים שטרם אוחו לחלוטין. בהמשך המרוץ השמיע אמירות חריפות, שעוררו אי נוחות מסוימת אפילו במחנה החרדי, על הסכנה הגלומה בבחירה זו. במקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לאיש.
האם מישהו מרבני צהר מסוגל לומר על מרן הגר"ע יוסף שמחמיר היה יתר על המידה? האם יש מי שמסוגל להרהר אחר אהבת-ישראל האינסופית שפיעמה על לוח לבו של אביר הפוסקים ששנתו נדדה בתום מלחמת יום הכיפורים תשל"ג ולא נתן מנוחה לכף ידו עד שלא התיר את אחרונת עגונות המלחמה הארורה ההיא? האם הרב סתיו או מי מידידיו מרהיב לקרוא תיגר על משענתן של אלמנות, שסיכן את חייו כשדחה צנתור לבבי בהול על מנת לסיים כתיבת פסק הלכה שישחרר אשה יהודייה בודדה מכבלי עגינותה? ("אני לא יודע אם אמשיך לחיות אחרי הצנתור", נימק לאוזני מקורביו, כשנפשם יוצאת מחרדה.)
והאם ניתן לערער על כוח ההיתר שהיה המוטו ההלכתי של הרב שלבו ולב העם היו כרוכים זה בזה, מי שבשארית כוחותיו ההולכים ואוזלים, בימיו האחרונים עלי אדמות, לחש לאוזני בנו הנרגש, שנבחר זה עתה לממשיכו בראשוניות לציון: "תעזור לאלמנות ולמסכנים"? ועוד אמר לו, בקול חלוש אך איתן: "עליך לרחם על העשוקים, על המסכנים. אישה שבאה, דמעתה על לחייה, יש לה בעל לא טוב. מצער אותה. תעמוד לימין אביון. תשתדל לעזור בכל מה שאתה יכול לעזור לה. אתה יודע בספרים שלי כמה טרחתי, טיפחתי וריביתי דעות של פוסקים, למצוא דרכים להתיר את הנשים האלה. אתה צריך לעמוד לימינה כל מה שאתה יכול".
"תעזור לאלמנות ולמסכנים". הגר"ע יוסף במעמד מינוי בנו הגר"י לראשל"צ
ואותו מרן הרב עובדיה, שראה את פרסומי 'צהר' והתוודע לפעילותם מתוך כתביהם והצהרותיהם, עשה שימוש במילים שאין דומה להן בחריפותן בערב הבחירות האחרונות לרבנות הראשית. בבחירה בין כאבו הנורא של הרב עובדיה לפניהם המחייכות של רבני צהר, כולנו אנשי מרן.
הרב סתיו הוא יהודי כשרוני ורב השפעה. יכול היה לסייע לרבנים הראשיים, לעמוד לימינם כצינה וכסוחרה, להקל עליהם במלאכתם, לסייע להם לחתור אל הלבבות. תחת זאת, ארגון צהר הוא חשוד סדרתי בעמידה מאחורי שורת חוקים שמקדמת הממשלה הנוכחית להצרת צעדי הרבנות הראשית וריקונה מסמכויותיה. זהו אחד הסודות הגלויים במערכת הפוליטית.
הרב סתיו וחבריו מתפרצים לדלת פתוחה: אכן, שֵם הרבנות הראשית אינו הולך לפניה בשדרות העם. שנים של השחרת פנים תקשורתית חוללו בה שמות, והפכוה למוסד ארכאי תדמיתית, לכלי אין בו חפץ. שנוא על ההמון, מיותר בעיני רבים מעמי הארץ. דמויות שונות שבחשו בקדרות שונות סייעו לתקשורת להפוך את המוסד החיוני לשק חבטות. אשמנו, בגדנו. האם בשל כך ראוי לשפוך את האמבטיה עם התינוק?
"אתם צבועים", הטיח בנו הרב סתיו. "אתם הראשונים לבוז לרבנות הראשית. לא סומכים על כשרותה ולא צורכים את שירותיה. לכם אכפת ממעמדה של הרבנות?" התשובה, כמובן, פשוטה: גדולי ישראל חרדים לגורל הרבנות הראשית לא בשל מעמדה המקודש ולא בגין היותה יסוד לכסא השם בעולם. הם חרדים לה בגלל אחריותה למוסד הנישואין והגרות, לטיב הגירושין והכשרות. באין רבנות ראשית ירבו גיורי ליצנות ונישואי התבוללות.
לפני מספר ימים הכריז גוף רפורמי כלשהו על הקמת 'מניין שוויוני' בשם 'נחת רוח'. הנשים שימשו כ'חזניות' ו'קראו בתורה' לפי מיטב הרוח הרפורמית, הגברים והנשים שוררו יחד והעלו מופע של קרקס ממסורת ישראל, והכל במסווה אורתודוקסי. "כיום משמשות נשים דתיות כמנכ"ליות של חברות ובנקים, ורק בבית הכנסת אינן מוצאות את מקומן", הסבירו המארגנים.
עיתון מקומי פנה לרב היישוב וראש רבני צהר, הרב דוד סתיו, על מנת לשמוע את תגובתו. וכך צוטט הרב סתיו במקומון: "אני לא אצית אש ביישוב. לכל אחד במדינה עומדת הזכות לחופש פולחן, וזכויות חופש הדת אינן זקוקות לאישור ממני". במקום אחר צוטט כשהוא מסתפק בהודעה לקונית ש"זה נוגד את ההלכה". נו נו. האם קריעת ההלכה לגזרים אינה נחשבת ל'הצתת אש ביישוב' המחייבת את הרב לצאת למאבק חסר פשרות?!
לא תמיכה היתה כאן, חלילה. גם לא גינוי. סתם רבנות מתנחמדת עד זרא.
רבנות מתנחמדת. רבני צהר 'מגבים' את נתניהו בעניין חוק הגיור
השבוע ציינו רבים מלאות עשרים שנה לפטירתה של אישיות מוסיקלית נודעת ואהודה. בשנת תשי"ד פנתה אותה אישיות, עליה השלום, לכ"ק הרבי מליובאוויטש זי"ע, רבהּ באותם ימים, והתלוננה: "היו לי מאה אנשים שבאו ללמוד ולשיר איתי. כשאמרתי להם שנשים וגברים חייבים לשבת בנפרד, איבדתי תשעים אנשים. וכשאמרתי להם שנשים אינן יכולות לשיר, איבדתי עוד תשעה. האדם האחד שנשאר הרגיש אידיוט. אז במקום לבלות שעתיים עם מאה אנשים שרצו לדעת משהו על היהדות, בזבזתי את הזמן שלי על אידיוט אחד. ככה אני לא יכול לקרב יהודים. אני מבקש את רשותך, רבי, לאפשר ישיבה מעורבת".
פני הרבי הצעיר, ששלוש שנים קודם לכן נקרא להנהיג את עדת חסידי חב"ד, עטו רצינות איומה: "למדנו על אהרן שהיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – ולא מקרב את התורה אל הבריות. אי אפשר לכרות חלקים מן התורה, על מנת לקרבה אל הבריות. אין לך שום היתר לעשות זאת!". החסיד לשעבר ניסה את כוחו: "יש אנשים שהם במצב של התקף לב. חולה שיש לו התקף לב, צריך טיפול נמרץ. אין די במניקור". אבל הרבי בשלו: "אם אתה מתעקש לנהוג כך", אמר לו, "אינך רשאי לשאת את שמה ליובאוויטש".
הרבי מלובאוויטש. ומימינו יושב ר' שלמה קרליבך הצעיר. (צילום: העמותה למען הנצחת הרב שלמה קרליבך)
ככל הידוע, זו היתה השיחה האחרונה בין הרבי מליובאוויטש זי"ע לאישיות מנעימת הזמר. "הבנתי", העיד לימים, "שדרכינו שונות, והגיע הזמן שלי לעזוב את ליובאוויטש. הדבר הכי קשה היה, לא הייתי בליקווד, לא הייתי בליובאוויטש, לא הייתי בשום מקום בעולם".
לתשומת לבך, הרב סתיו.
