הלילה הארור ההוא • טורו השבועי של אריה ארליך

תחנה ראשונה, רחוב הקבלן 38

דרעי הולך הביתה. סמוך לשעת חצות הגיעה המכונית לסוף המסע הארוך. דרעי חוזר הביתה. כלומר, לבית המשפחתי, לא הפוליטי. זהו קִצה של העלמות חפוזה, למיקום עלום, בה בשעה שבמקומות אחרים מחפשים אחריו חכמי התנועה הדאוגים, ח"כיה המרוטים, בוחריה הנבוכים, חפֵצי טובתה הרצוצים, זוממי רעתה החוככים ידיים ענוגות, וסתם שוחרי פוליטיקה ואנשי תקשורת מכל המינים. ליל פצצת המצרר בש"ס. לילה שבא אחרי יממה של של ביזיון וחומצה מרירה בפה.

תרגיל מנהיגות או סוף הדרך הפוליטית? זו השאלה שמנסרת בחלל האוויר, ומפצלת עולם ומלואו לפשטנים ולציניקנים, לפלפלנים ולאלה הדורשים מקראות פוליטיים כפשוטם. האם תם עידן דרעי בש"ס או שמא החל עידן חדש, מתוחכם יותר, מתוחבל יותר, זוממני ומרופד באסטרטגיית 'תחזיקו אותי'? מבט חטוף אל תווי פניו המכורכמים של היו"ר שהדהים את המערכת כולה שלוש שעות קודם לכן, בהניחו על השולחן מכתב התפטרות נרגש, כתוב בכתב יד צפוף ונלחץ – רציניים מכדי להסגיר תחבולנות או עורמה. ועדיין, מתלחשים מסובבי אגודלים צעירים בהר נוף, אצל דרעי קשה לדעת. אצלו, אומרים הוותיקים, הכל יכול להיות חלק ממשחק ציני מחושב עד לפרטיו הקטנים.

אחד עשר בחורי ישיבה שקשה להם לפרוש אל ערשם בליל תמורות שכזה, עודם עומדים בחוצות בניין מגוריו של היו"ר הגולה בשנית (הפעם הראשונה היתה בקיץ תשנ"ט). הימצאות הבחורים כאן היא אות וזכר לדרמה המטלטלת, בראשות רבני התנועה, שהסתיימה כאן בלא כלום אך לפני שעה קלה. הם ממתינים במקום בסוודרים צבעוניים, בציציות מתארכות, חלקם בשקיות גל-פז טיפוסיות וכולם במבטים סקרניים, מתפלפלים בשאלה הרת הגורל: האם נותרה ש"ס ללא רועה פוליטי או שמא שוב נפלה מערכת פוליטית שלמה כשדודה לרגליו של אבי התרגילים הפוליטיים.

דלת המכונית נפתחת. דרעי מפציע. עניבתו סגלגלה. עיניו אדמדמות. קומתו כפופה מעט. הליכתו חפוזה מאי פעם. נזהר שלא לפגוש בעשרות מבטים תוהים הננעצים בגבו, לא להסגיר רגשות מיותרים המשתוללים בתוכו. "כי אורך ימים, ושנות חיים", משוררים עשתי עשר הבחורים. זֶמֶר לא קשור, תלוש באורח טראגי-קומי, אך בעל מילים שדרעי זקוק להן לנוכח מאורעות מקצרי ימים דוגמת אלה שאותם הוא חווה באחרונה. השיר עומד בניגוד משווע לתעוקת המעמד: יו"ר פורש על רקע הדלפה מעכירה ומחללת מקדש וקודשיו, תנועה פוליטית חשובה במדרון ריסוק, יום קשה ברמה האישית – ובחורים מזמרים. מעשי ידי מרן טובעים בים, ואתם אומרים שירה.

מקורביו טענו כי את השעות האחרונות העביר היו"ר המתפטר בהתבודדות ליד קבר הרשב"י שבהר מירון. ספר תהילים בידו ודמעות בעיניו. דמעת היו"ר שלא יכול עוד. שידע שהארץ גועשת – אך בחר להתנתק ממנה. ניתק טלפונים, ונבלע לו לעולם טמיר. אחר כך יבואו מטילי הספק ויטענו כי לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. הם יעידו כי באותן שעות דרמטיות היה היו"ר המתפטר ספון עם אנשי סודו במקום בטוח וצפה בכיוון הרוח המשתנה לטובתו.

ציניות או כנות? כמו תמיד, קשה לדעת.

שום דבר בש"ס כבר לא יהיה כפי שהיה עד לערב הזה. הכל השתנה עם התפשט המכתב שאותו הפקיד בידי נאמנו, הפעיל המתמסר יוסף חיים כלף, שדאג להעבירו במקביל הן למועצת החכמים והן לאבישי בן חיים – העיתונאי היחיד שהלך אחריו בארץ לא זרועה כלוחם עז נפש, קִידמוֹ וסִבכוֹ בו זמנית. כיכב בתשס"ח במאמר שהוקרא באותו סרט שהחשיך את עולמו של דרעי, והִכְכִיב בתשע"ה את דבר פיטוריו הפתאומיים בעקבות הפרסום בערוץ המתחרה.

על מה חשב אריה דרעי כשחמק מביתו לפני בואה של משלחת החכמים? על התדהמה שפושטת בציבור? על ההלם – אך לא הפתעה – שהתרגש על חברי מועצת החכמים? על האופן המרהיב שבו יחזור אל עמדתו כמנצח, לאחר שהמועצה 'תגזור' עליו לבטל את התפטרותו כעפר הארץ? רבים מוכנים לשלם הון כדי לקרוא את מחשבותיו. אבל מכרים רבים מדי התעקשו: אין כאן תרגיל ולא תחבולה. גם לדרעי כח סיבולת מוגבל. כשגורם פוליטי עלום, או שמא לא עלום כל כך, מבצע הוצאה תקשורתית להורג אגב שימוש בקודש הקודשים של כל הצדדים – זה הזמן לוותר, לקחת הפוגה, להחזיר את המערכת לשפיות.

שעת חצות: דלת נפתחת. רעייה עצובה. דלת נטרקת מאחורי הבית הפתוח לציבוריות הישראלית זה שלושה עשורים, על דייריו והרחבות בנייתו, ומצוי עתה בעת משבר שתושביו לא ידעו כמותו מעודם – לא בימי עלילות הג'קוזי המופרכות ולא בימי התפוח והדבש.

דרעי פורש לביתו, מותיר מאחוריו תנועה הלומה, אכולת ספקולציות, ועולם המום. לילה טוב ש"ס.

תחנה שניה, בית מרן

לפיכך נתכנסנו כאן. כמה געגועים מעורר המקום הזה. אמת מה נהדר היה הסלון רחב הידיים בשנות תפארתו של בעל הבית, שרכון היה כאן על כתביו ועל תלמודו, חותך גורלות ציבור בין הפרקים, וממגנט לעבר גלימתו ריבואות מבני עמו. ועתה שמֵם ההיכל, אין מביע אומר ואין מחווה דעת. מעשי ידיו טובעים במדמנה פוליטית שאין עכורה הימנה, יצירת כפיו מבוססת בעולם של יצרים ואגוצנטריות דוחה, הרחוקה כל כך מהחזון המקורי שהביא אותו באותו יום של תמוז תשמ"ד לפנות אל האפיק הפוליטי ולהשיב דרכו את העטרה ליושנה.

בזה אחר זה הם נכנסים, שעונים על שמשיהם, מפיקים מבע עמוק ועצוב. מרן חכם שלום מלווה בבנו רבי יעקב, הגאון הרב בעדני נתמך בנאמנו ח"כ בן צור, הגאון הרב מאיה עם מקורב, הגאון הרב דוד יוסף ואחד מבניו. את הרצינות העצובה על פניו של נשיא המועצה שטרח הנה מרחוב היהודים, קשה להחמיץ. כך גם את האימה – אין הגדרה מדויקת יותר – הניבטת מעיניו של גאון יהדות תימן שכיתת את רגליו מפינת לימודו הסגפנית ברחוב עזרא שבבני ברק. ימים קשים לש"ס.

סביב השולחן הארוך, החף מכיבוד, מכונסים הח"כים החשים כצאן ללא רועה. ניסים זאב בכובעו הרבני, דוד אזולאי במבעו הדאגני, אברהם מיכאלי במבטו הסתמי. היחיד שאיננו: דרעי, יושב ראש התנועה. גם כך, הסקרים מליטים את גורל חלק מן הח"כים בערפל כבד. ועכשיו, גם יו"ר אין. בראש השולחן – נשיא המועצת, חכם שלום. מאחוריו תמונת ענק של מרן הגר"ע יוסף, שהוצבה מבעוד מועד. זו התמונה ששניים אוחזים בה, מושכים אותה בחוזקה איש לכיוונו, עד שהיא נקרעת בחילול שם שמים.

כארבעים דקות אורכת הישיבה, שמתחילתה ועד סופה משמשת מעמד הבעת מחאה על המקום שאליו נגררה ש"ס. השאלה האם לאפשר לדרעי להתפטר, כלל אינה עומדת על הפרק. המכתב הגוזר עליו להישאר בתפקידו, נוסח עוד בטרם כונסה הישיבה.

ביום ראשון, ג' באלול תש"ס, עמד אריה דרעי מול עשרים אלף פעילים משולהבים בשערי כלא מעשיהו. זקנו היה מגודל, מבעו מיוסר, ספר תורה בידו. הרחבה שנפרסה מולו היתה ססגונית, עמוסה, משולטת כולה בכרזות מחאה אימפולסיביות שלא שוכחות ולא סולחות. לימינו ניצב חבר מועצת החכמים כתוארו אז, הגאון רבי שלום הכהן. לשמאלו ניצב רעהו משכבר הימים, הרב אורי זהר. "רבי אריה", ירה רבי אורי לחלל האוויר, "עולם התורה זקוק לך!" מערכת עתירת דציבלים הגבירה את צעקתו, שנישאה בשטח הפתוח, מול המון מחושמל ומיוזע – והחזירה עשרות הדים. הקריאה הזו הפכה לסמל המחאה לשחרורו של אריה דרעי מבין הסורגים.

ביום שני, ח' בטבת תשע"ה, החלה קריאתו של הרב אורי זהר בשערי מעשיהו לחוות רנסנס, לעבור החייאה, לקרום עור אקטואלי וגידים של התחדשות. בשיאה – שמא נכון לומר: בשפלותה – של תקופת כאוס ואנרכיה שהצלילה את מעשי ידיו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל אל קרקעית התהום של אחד האוקיינוסים העכורים ביותר ביקום – החליט דרעי ללכת בדרכו של מנחם בגין המנוח, להכריז "איני יכול עוד". אבל שלא כמו המנהיג ההוא, שחשדות על אינטריגות וחישובים לא נדבקו אליו, דרעי מייחל שהשטח הש"סי לשדרותיו ולמעגליו – אלה שנותרו נאמנים ואלה שהלכו לרעות בשדות אחרים בצוק העתים – יהדהד מחדש את הקריאה ההיא ויזעק כמקהלת ילדים עזובים, בגרון ניחר ובעיניים עורגות: "רבי אריה, חזור הביתה, עם ישראל זקוק לך". האם תיצעק הצעקה?

יחלפו ימים ארוכים עד שיובררו תוצאותיו המדויקות של הלילה הדרמטי הזה, שבו הפכו האינטימיים שברגעי חייו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל לנחלתם של מיליוני צופים. בסרט שיכנס לדברי הימים, מגש סופגניות ריחניות נח על השולחן הנמוך, למרגלות הספה שעליה ישב מרן לפוש קמעא לאחר עמל מרתוני בכתביו ובתורתו. זאטוטים חינניים קיפצו סביב גאון הדור. ואז קרבו בני הבית, והפעילו מסרטת וידאו. הקריאו מה שהקריאו, שמעו מה ששמעו, והסריטו מה שהסריטו. מרן לא מילל שיום יבוא, והמעמד המשפחתי ימוטט מוסדות עולם, יטלטל את התנועה באופן חסר תקנה, ויאיים על עתידה ברמה הקיומית ביותר.

תקופה לא קצרה תצטרך לחלוף עד שיתחוורו לחלוטין ממדי הנזק האישי והתדמיתי שנגרם לאריה דרעי בעקבות שידור הקלטות שבהן נשמע מורו ורבו, מנהיג המהפכה ורבו הגדול, כשהוא מתבטא באוזני בנו וכלתו ומשמשו הקרוב בטון ביקורתי ולא קל, לאחר שבני הבית מקריאים באוזניו קטעי עיתונות מתסיסים שנכתבו בידי עיתונאי שנלחם בחירוף נפש למען החזרתו להנהגת ש"ס בכל מחיר.

מסיבת החנוכה המשפחתית בתשס"ח, ובעיקר הצעד חסר האחריות שנעשה כשתוכן המסיבה הודלף, שמונה שנים מאוחר יותר, בידי אלמונים שזֵכר מרן הרב עובדיה שווה בעיניהם לקליפת השום – הפכה שלא בטובתה לקובעת סדר יום חדש בתנועת ש"ס. סדר יום שבו אין לתנועה מנהיג פוליטי (בינתיים, לפחות); סדר יום שבו שוררת בשורותיה אנדרלמוסיה מוחלטת עד כדי אי ודאות לגורל מערכת הבחירות, שלא לדבר על תוצאותיהן.

תחנה שלישית, בית דרעי

'גוזרים עליך להישאר'. "אולי נלך לבית של רבי אריה?" מציע רעו מנוער ובן בריתו של דרעי, חבר המועצה הגאון הרב דוד יוסף. ההצעה מתקבלת על דעתו של נשיא המועצה. מועצת החכמים יוצאת אל הרחוב הצונן. אחריהם צועדים הח"כים, אחריהם גדודי עיתונאים וסקרנים, מי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא לחוצות הר נוף החווה עתה רגעים של ספק מופע מבוים, ספק התפטרות – אך אין ספקות באשר לטיבו והשלכותיו.

"תרגיל, תרגיל, תרגיל", אומרים בתקשורת. "סרק, סרק", מתעקשים הפעילים המקומיים. "הנה, התסריט ממשיך כמתוכנן", מוסיפים פרשנים. "בטח דרעי הכין שולחן עמוס בתקרובת לכבוד האורחים שינחתו במפתיע", מצייצים ציניקנים. אבל משהו בתסריט עומד בכל זאת להשתבש.

נקישות על דלת הבית. אריה איננו, מסבירה יפה דרעי, רעיית היו"ר, חברה בפורום הנשים של ש"ס. משהיא נוכחת במשלחת, היא פורצת בבכי, היא ובנותיה. "שופכים את דמו של אריה באופן הירוד ביותר. בשביל מה הוא צריך את כל זה", דרעי מתייפחת מול דמותו של נשיא מועצת החכמים, המתאמץ, כמעט לשווא, בהרעפת מילות עידוד. "הוא נחוש בנושא של ההתפטרות", אומרת דרעי בטון מרוסק, ומספקת בעצם את הסיבה האותנטית ביותר, האנושית ביותר, להתפטרות המדהימה: מאחורי כל גבר חזק שחשב שהגרוע ביותר מאחוריו, עומדת אשה שברירית, שאינה יכולה לראות כיצד דם בעלה ניגר בראש חוצות. בצהריים שלאחר פרסום הקלטת בידי מבקשי רעתו, הודיע דרעי לרעייתו על כוונתו להתפטר. בשעה ההיא יעמדו פרשנים ויתלו תלי תלים של כוונות נסתרות ומהלכים מבריקים וחישובים ציניים מאחורי הצעד שנתפס כתרגיל בלבד.

הטלפון הסלולרי של דרעי נשאר מנותק, גם כאשר מזכיר מועצת החכמים, ח"כ יואב בן-צור, מנסה לחייג אליו כדי להודיע לו שמועצת החכמים כולה ממתינה מאחורי דלת ביתו. דרעי לא עונה. יש שיאמינו כי אולי לא ידע מי מחפש אותו ולמה.

עתה ההפתעה מושלמת. חברי המועצה נשמטים איש לדרכו. מבעם מסגיר עתה דאגה גדולה בהרבה מזו שאפפה אותם בבואם אל המפגש ברחוב הקבלן 45. דרעי איננו, משמע הוא מבקש לחמוק מהמטלה הכרוכה בהמשך העמידה בראשות ש"ס. ח"כ בן צור מתייצב מול כלי התקשורת, ופותח בהקראת המכתב. אולי דרעי ישמע זאת דרך התקשורת.

"מועצת חכמי התורה", מקריא בן צור, "דוחה בתוקף את בקשת יו"ר התנועה לפרוש מתפקידו, וקובעת שהוא ממלא את תפקידו ביד רמה ובנאמנות ועל פי דעת תורה ונועץ עמנו בכל דבר הצריך עצה. אנו מלאים הערכה מאופן ניהול התנועה. אנחנו גוזרים עליו להמשיך בתפקידו, ואנו עומדים אחריו בכל עוז.

"אנחנו מחזירים לו חזרה ומבטלים את מכתב ההתפטרות שלו. מרן יתפלל ממקומו ליד כיסא הכבוד והשם הטוב יסיר חרפת עמו". הכרזות "דרעי! דרעי! דרעי!" היוצאות מפי פעילים מיוזעים, הופכות את המעמד כולו לסוריאליסטי מאין כמותו.

תחנה רביעית, קבר מרן

רסיסים מחלומות ביעותים. בתחילה הגיעה הרבנית עדינה, זו שוויתרה לפני שבועיים באבירות על מגוון הצעות פוליטיות – מכחלון ועד 'יש עתיד' – כדי להציל את מפעל חייו של אביה ולעמוד מאחורי קלעיו של המפעל הש"סי. דמעתה על לחיה. היא המומה, הרבנית בר שלום. מתקשה לעכל את הדלפת החומרים האינטימיים לתקשורת, רואה בכך מעשה נפשע. "איך הם מסוגלים?!" היא ממלמלת, דמעות כנות מלוות את אמירתה, בעודה מדליקה נר על קבר אביה.

אחר כך מגיע אחיה הצעיר ממנה, חבר מועצת החכמים הגר"ד יוסף, המתקשה לעצור בעד רוגזו: "הוא חצוף! נאחז בקרנות המזבח לאחר שנזרק בבושת פנים!" אומר הגר"ד יוסף למצלמות כלפי מי שחשוד על ידו במעורבות במעשה התקשורתי העכור. עודו מדבר, ואחותו מפצירה בו: "אחי היקר, אני חושבת שלמען זכרו של אבא – עדיף בלי פוליטיקה. זה מספיק עוצמתי שבאנו לבקש מחילה על הפגיעה בכבודו". הגר"ד יוסף נעתר.

הראשון לציון, הגאון רבי יצחק יוסף, מופיע בגלימתו ובהדרו. אחריו צעיר הבנים, רבי משה. פרקי תהילים, הדלקת נרות, אמירת קדיש, בקשת מחילה. עשרות כלי תקשורת מעבירים את האירוע בשידור חי. האחים רוכנים אל קבר אביהם. זהו רגע אישי-משפחתי נוגע ללב. מזל שאין כאן פוליטיקאים. חבל שיש כאן תקשורתנים.

בערב יתברר, שהשיא עוד לפנינו. עתה שוקד דרעי על המכתב שבו ייכתב, בין היתר: "החלטתי בלב שלם ובנפש חפצה לבוא לפני מעלת תורתכם ולהחזיר את התפקיד שהטלתם עלי. תפקיד קשה, אכזרי וכפוי טובה, עם הרבה עוגמת נפש וביזיונות, אך עשיתי אותו בשמחה בכל כוחי כדי להמשיך את מסורת ומורשת מרן וכדי להיות שליח נאמן ומסור של כבוד תורתכם. אך כעת, במקום שיש חילול השם ומחלוקת אין חולקים… זו חובתי, כך אני בטוח שאני עושה רצון בוראי. אין ספק שפרידתי מהתפקיד של יו"ר ועזיבתי את החיים הפוליטיים תפסיק את המחלוקת ואת חילול השם הנורא ובפרט כבודו של מרן".

ש"ס מתכנסת לקראת אחד העידנים הלא ברורים בתולדותיה – כאשר לצד הקרע שנפער בה, הפלגנות שהתפשטה מקרבה ומצמרתה, ומצבה הבעייתי בסקרים – עתה נוספה צרת היו"ר הכריזמטי שאולי כשל כח סבלו ואולי, מי יודע, העלה לנגד עינינו את אחד המופעים הפוליטיים הגדולים ביותר בכל הזמנים. כמה רצינית ההתפטרות? עד כמה מתכוון דרעי למתוח את החבל? כמה ימים יחלפו עד שיכריז שהוא מקבל את דין מועצת החכמים, אם בכלל יכריז זאת?

אל הכל התכוננו דרעי ושותפי הסוד שעדכנו את חברי מועצת החכמים בטיבו של הצעד המתגבש: הם התכוננו למכתב הפיטורין ההולך ונכתב, התכוננו אל מכתב הדחייה של מועצת החכמים שחובר והודפס עוד בטרם התכנסה הפגישה הפורמלית הכאובה, בנוסח ליל תשעה באב, בסלון ביתו המיותם והשומם של מנהיג התנועה זצ"ל. מועצת החכמים ידעה שדרעי יבקש להתפטר. דרעי ידע שמועצת החכמים תלחץ עליו להישאר. הכל היה מתוכנן מראש לפרטי פרטים על ידי צוות האסטרטגים המובחר שמלווה אותו. מה שהם לא תכננו היה שדרעי ימשיך עם התרגיל, אולי יתאהב בו ויפגין רצינות. מה שהחל מבחינתם כתרגיל, התברר ככזה שאולי יוצא מכלל שליטה.

עמוק לתוך הערב, פתאום נחתה על דרעי שלווה מבורכת, שאין בה ביעותי לילה מפני התוצר הבא שינפק מפעל ההקלטות שמישהו פתח מתחת לאפם של מקורבי מרן ובניו ומשחרר קלטת אחר קלטת בשיטת העינוי הסיני; אין בה חרדות מפני דין הסוקר המצליף בתחזיות אימים, אין בה צורך לפזול בכל רגע נתון לרדיוס של 360 מעלות כדי לאתר את הכיוון שממנו תישלף הסכין הבאה, אין בה את כאב הראש הכרוך בשיבוץ רשימת התנועה לכנסת שתחייב החלטות מכאיבות ומעוררות תסיסה, אין בה את הפחד הקיומי, המצמית, מפני התוצאה בליל כ"ו לחודש אדר הקרוב, אין בה צורך להתאכזב בכל עת מעוד מעוז שנפל, מעוד נאמן שהכזיב, מעוד משמש שפתח דלת בפני אלי ישי "רק כדי להתברך", מעוד מנדט שנגרע מהמפלגה שכוכבה נופל בואכה גבולות אחוז החסימה.

דרעי עצמו החל לנשום אוויר של חופש, התאהב בפוזיציית היו"ר שהתפטר ולפיכך העדיף להשתהות עם הסטטוס. שלוש עשרה שנים נלחם על חזרתו להנהגת ש"ס – רק כדי לגלות שאין כמו חיי האזרחות המבורכים. אח, לו ניתן היה לסובב את הגלגל לאחור.

כולם מעריכים שבסוף יחזור דרעי, בשיאו של קמפיין אגרסיבי, מתבכיין ומתוזמר, כשהוא נישא על גל ציבורי של הפצרות ותחנונים למען יואיל בטובו להציל את מפעל החיים הציבורי של מרן הצולל לתהומות. איש אינו יודע באיזה שלב זה יקרה. כרוחב המשבר כך היקף הסיכוי. כעומק הכאוס כך גודל התקווה.

כעת טוב לה לש"ס שתדעך בסקרים, שתתרסק בדעת הקהל, שתצלול לתהומות הנשיה ותרעה עד שתסתאב. הכל ינודו לה, יראו בה מותג חבול ופצוע – ואז, כך התקווה, יתעורר הניצוץ, שיהפוך שוב ללהבה גדולה. ואם לא גדולה – לפחות בינונית. מסעודה משדרות, שפעם הצביעה ש"ס אך בפטירת מרן נדדה לכחלון; איציק מאשקלון, שבכל ערב בחירות היה רואה את תחנוני מרן במוצ"ש האחרון לפני הבחירות ומחליט ברגע האחרון להצביע ש"ס; טרבלסי מאשדוד שפעם נשא את שם מרן והפעם שוקל לערוק לבן עדתו ישי – אלה יתעוררו פתאום, יבינו מה התחולל באשמתם לתנועה הישנה והטובה שבמיטב שנותיה היתה קמע בפתחו של כל בית מזרחי-מסורתי עממי ומאמין, ויחזרו כבנים תועים הביתה. למשבר כה עמוק אין להיכן להתדרדר עוד; ניתן רק לצמוח.

התסריט המתואר אינו מדע מדויק: אלה רסיסי חלומות שנטווים בסביבת דרעי מתוך המשבר החריף בתולדות ש"ס. זו רק תקווה שנוצרה מתהומות הנפילה המהדהדת שלה אי פעם. בעבר הוכח, שש"ס צמחה דווקא מתוך משברים נטולי תקומה לכאורה. אם שליחת היו"ר למעשיהו תורגמה לשבעה עשר מנדטים לאחר קמפיין 'אני מאשים' אדיר אחד – שליחת היו"ר למדבר והחזרתו ברגע הנכון והשפל ביותר לא עשויה להפוך לתכנית שיקומית מציתת דמיון עבור תנועה שנראית בשלבי התפוררותה הכמעט אחרונים? אולי יש תקווה.

תחנה חמישית, השטח הש"סי

כמו חיה פצועה. על דבר אחד אין חולק: השטח הש"סי התעורר מאדישותו. חוסר העניין שהתגלה בשדרות הציבור מול מערכת המאבקים הבלתי נגמרים בגזרת דרעי-ישי, התחלף בבערה ענקית שמוקדם לדעת להיכן תוביל. האופציות – נרחבות: משחזור ימי 'שאגת אריה' ודרומה. הגיבור הפוליטי הבלתי מנוצח, שאישיותו מעמידה את כולם בצל מציק של חוסר כריזמה, האיש שקל להתגולל עליו שהוא רומס אחרים ללא שימת לב, החליף פאזה: הוא הפך נרדף. נרדפות, המתחם שהיה מעוזם הנעים של יריביו לאורך השנים, היה לדירת הארעי שלו עצמו. האם הנוסחה תעבוד? זה עשוי להיות ניסוי מדעי מעניין.

ההיסטוריה הרחוקה של דרעי לימדה, שכל אימת שפעל מהבטן – הוא הצליח בממדים החורגים מן המשוער. דרעי אינו איש של קמפיינים מסותתים. הוא חלש בניהול מסעות בחירות דיגיטליים, עם הארץ בניהול מערכת מסרים מצועצעת ומתוכננת בקפידה. לפיכך כשלה ש"ס בקמפיין 'כוכבית גיור' שהריצה בבחירות הקודמות והפך לפארסה בין עדתית מזיקה; לפיכך נתפס קמפיין 'סל אחד לעם אחד' שניסתה התנועה להריץ אך לפני שבועיים, כאחת הבדיחות הפחות מוצלחות שניפקה הפוליטיקה הישראלית אי פעם. דווקא קמפיין דומע בסגנון 'מה עשו לך, אבא', שכולו בכיינות מראשו לסופו, הוא בעל פוטנציאל להפיכת מגמה. זאת בתנאי שיבוצע כהלכה, וייסחט עד תום, וישכיל לפרוט על נימי הרגש החבויים של המצביע הש"סי לשעבר, שלבו כבר מזמן עם כחלון ועם בנט. עתה, בשעת החירום שהתרגשה, כשדמעת מרן על רקע נר נשמה עמום זולגת ממכון שבתו בשמים הישר אל חדר משכבו של המצביע העריק. הלב המזרחי החם, היודע להעריץ תורה, יתקשה לעמוד מנגד כשדמותו של מרן נפצעת בראש חוצות. כך יהפכו מופעי הפורענות לתכנית הצלה.

ואולי, מקווים בש"ס, גם לבבות נוספים יתעוררו: השותף לשעבר שיצא לדרך משלו, הפטרון הרוחני שהעניק את ברכת הדרך – יראו כיצד הצעד שלהם מוביל לקריסת מערכות, יבינו שהניצוץ העצמאי שהציתו במטרה להשיג מפלגה עם כוונות טובות מידרדרת לכדי מפולת שאף אחד מהצדדים אינו חפץ בה – ויחליטו החלטה אחרת.

כשהתפטר, דרעי פעל מהבטן. מיעט לחשוב על המהלכים קדימה. פעל מכוח גוש ענק שישב בגרונו ואיים להתפרץ. עשה את מה שעשה מתוך תחושת ריסוק ושבירה. תתפלאו, גם דרעי הוא אדם עם רגשות ותחושות – ואלה נפצעו קשה השבוע.

האריה ששרד בגבורה מערכת הכפשות תקשורתית, התמודד בעוצמה עם מסע צלב משפטי ונותר שפוי במשך שנתיים שבהן נשא מספר של אסיר במעשיהו – נשבר הפעם כפי שלא נשבר מעולם. אז, בימים הקשים ההם, עמדו לימינו חיקו החמים של מרן שאליו השתפך והאהדה הציבורית העזה שבה התעטף. הפעם נזרק לבדו אל שולי הכביש: מרן איננו – רק הסרטונים המודלפים מלמדים עליו קטגוריה היוצאת מפורשת מפי הרב ומשודרת בגניבה מתוך חייו הפרטיים; והציבור איננו – הלך למקומות אחרים, מגלה אדישות מוחלטת. דרעי רצה להיות יו"ר? שדרעי יתמודד לבד.

דווקא הלב הפצוע של דרעי, בדיוק כמו לבו הפצוע בשלהי שנות התשעים, טומן בחובו זיק קטן של תקווה גדולה עבורו. במהלך של תחכום בדיעבד, ניסה דרעי לגזול מידי מי שבכל קונסטלציה עתידית כבר ניתן לסמנו כיריבו הנצחי, את תווית הנרדף שריחפה מעליו כהילת מגן בשנתיים האחרונות והדהירה אותו לעבר יעדיו הנוכחיים.

עתה, השחקנים החליפו תפקידים. ימים יגידו האם צלח מהלך ההתמסכנות-מדעת והאם השיגה הנרדפוּת את מטרתה. בינתיים תיאלץ ש"ס לשלם את מחיר ההתנהלות הסכינאית ששלטה בצמרתה הפוליטית לאורך השנתיים האומללות בתולדותיה. השאלה האם ישחק אריה דרעי במגרש הפוליטי לאחר הבחירות שהוא היה בין המובילים העיקריים להקדמתן – תישאר פתוחה בינתיים, עד שנדע האם תחושת המיאוס והשבר האישי שמשדר דרעי לאחר האירועים האחרונים אמיתיים וכנים, או שהן שיאו של מופע מרהיב של ספינים חסרי אותנטיות.