אל: כבוד מנהל הסמינר, אלעד.
אני משערת שברגע שהמכתב הזה ינחת בסביבתך, אתה תפטיר משהו בסגנון: "אויש. הנה עוד נודניקית ספרדייה שמעזה להתעקש ללמוד בסמינר. שתצא לי כבר מהווריד ולא תבלבל בשכל. הסברתי להם שאין מקום, ובכלל, היא לא מתאימה". אז אני מעדיפה לשגר אליך את המכתב דרך דפי העיתון. אולי ההד הציבורי, יחד עם מחאתם וכאבם של גדולי ישראל, יביא לשינוי במצבי ובמצבן של עוד מאה בנות בעיר שנמצאות במצב זהה לשלי.
אני יודעת, מנהל יקר, שאתה עסוק מאוד בימים הללו. אתה טרוד במאבקים ובמלחמות. אתה טרוד בסינון שיחות טלפון מבתי גדולי ישראל. אתה טרוד בהדיפת לחצים של בנות שלא משלימות עם רוע הגזרה. ולא בגלל שהן מתעקשות על סמינר אליטיסטי – זה לא המצב באלעד – אלא בגלל שהן מתעקשות על מקום לימודים כלשהו; בגלל שהן מתעקשות לא להישאר בבית; בגלל שקשה להן עם הגזירה שנגזרה עליהן – לדעוך בין כותלי ביתן, לבלות את ימיהן עם האח הקטן בן השנה וחצי, כמעט למות מבושה בבית, רק בגלל שמנהלי הסמינרים בעיר החליטו לנהל מלחמת יוקרה על הגב שלנו. בתוך כל זה, בטח אין לך את הראש לחשוב עליי. מי אני בכלל שתחשוב עליי.
אבל בדיוק על זה רציתי לכתוב לך, משום שנראה לי שזה עצם הבעיה: אתה לא חושב עליי. אני לא מעניינת אותך. בשבילך אני אוויר. אני זבוב טורדני. אני פגע רע שצריך להיפטר ממנו. מטרד שצריך לנפנף. מה היא חושבת לעצמה, הילדה הזו? מאיפה החוצפה לרצות ללמוד בסמינר? היא לא נולדה למשפחה אשכנזית? בעיה שלה.
אז אני רוצה לומר לך שאני לא זבוב טורדני, לא אוויר ולא פגע רע. אני בת ישראל כשרה ויראת שמים. נולדתי בבית של תורה. אבי שיחיה הוא אדם צדיק, שיושב כל היום ולומד תורה. אימא שלי היקרה למדה בסמינר איכותי. שם, וגם בבית של סבא שליט"א, שהוא ראש ישיבה חשוב, היא קנתה את אהבת התורה שלה. בזכות אותה אהבת תורה, אנחנו, כל הילדים, יודעים להעריך את לימוד התורה של אבא ומבינים מכל הלב שבדיוק כך אנחנו רוצים שגם החיים שלנו ייראו. ואל תחשוב שזה קל: אנחנו חיים בצמצום ומסתפקים במועט, הכול למען לימוד התורה של אבא.
"בדיוק כך אנחנו רוצים שגם החיים שלנו ייראו"
(אילוסטרציה: יעקב נחומי - פלאש 90)
כשהייתי בגיל רך, אבא התייעץ עם רבו שליט"א ובעצתו הכניסו אותי ההורים לבית הספר שהכי התאים להשקפה שלנו. ב'גן לאה' הזכור לטוב, הכרתי חברות חדשות שאיתן גדלתי. יחד למדנו עד כמה חשובה התורה של אבא ועד כמה חשוב שיהודי יחיה על פי רצון הקדוש ברוך הוא. בבית הספר למדתי על שרה שנירר ועל 'בית יעקב'. למדתי מושגים ביהדות ואפילו נבחנתי עליהם בהצלחה. למדתי איך להיות בת ישראל כשרה.
השנים חלפו, וכיתה ח' הגיעה. במהלך השנה היו דיבורים על גיל הסמינרים שהולך ומתקרב. כולנו, כל החברות, טווינו יחד חלומות. דמיינו יחד איך כיתה ח' עוד מעט מסתיימת וכל אחת תמשיך למקום ראוי וטוב. ואכן, נרשמתי למקום ראוי וטוב: לסמינר שאתה, כבוד המנהל, פתחת יחד עם עוד כמה עסקנים.
את המבחנים עברתי בהצלחה. אפילו הגשתי כמה מכתבי המלצה חמים מהמורות שלימדו אותי בשנים האחרונות. אני מניחה שאתה זוכר מתי נרשמתי, מתי קיבלתי תשובה, וכמה זמן הפריד בין שני האירועים. עכשיו יש לי את העוז לומר לך, מנהל יקר: זה היה עינוי דין. סבל אמתי. המתנה מייסרת לתשובה מאכזבת. אתם לא רוצים לקבל אותי? אני לא מתאימה לכם, רק בגלל שסבתא שלי הדליקה נרות שבת בקזבלנקה? אז מדוע לא לומר זאת מיד? למה לא לדחות אותי על הסף מיד לאחר שנרשמתי? לשם מה עינוי הדין הזה, ההתעללות המרושעת בבת ישראל שמתפללת ומייחלת בכל יום שהקדוש ברוך ייתן בלב המנהל לקבל לגביי תשובה עניינית ללא שמץ גזענות ושיקולי יוקרה מזויפים? למה כל זה מגיע לי?!
מנהל יקר, אני כותבת ודומעת, כותבת ורועדת מחוסר הצדק שנעשה עמי. אני רוצה לספר לך שאפילו העיתוי שבו בחרת להנחית עליי את הבשורה היה אומלל ונורא.
שבוע לפני תשעה באב הבנתי שמשהו מתחיל לזוז: חברה שלי, שגם היא נרשמה, פגשה אותי במהלך פעילות חברתית וסיפרה לי שהיא קיבלה סופסוף תשובה חיובית. מאוד שמחתי בשבילה. מגיע לה: היא ילדה מצטיינת. הקשתי ממנה על המקרה שלי, וסברתי שהנה גם אני אקבל בקרוב את התשובה החיובית המיוחלת. הרי עשינו יחד את אותו מסלול בדיוק, ואנחנו ידידות נפש ונמצאות באותה רמה לימודית ורוחנית.
בערב תשעה באב הגיעה התשובה. תשובה שחידדה לנו, לכל בני הבית, שהחורבן הוא לא משהו שקרה לפני אלפיים שנה. הנה הוא קורה, בגרסתו הפרטית, כאן, עכשיו, באלעד תשע"ה. לקחי החורבן ההוא וסיפורי קמצא ובר קמצא שליוו אותו, כנראה עוד לא נלמדו גם בחלוף שנות אלפיים.
הלקחים לא נלמדו גם אחרי 2000 שנה (אילוסטרציה: יונתן זינדל - פלאש 90)
"מצטערים, הילדה לא מתאימה", הייתה התשובה.
בהתחלה חשבתי שזו טעות. הייתי נאיבית. אולי המחשב פלט מכתב לא נכון. אולי הדואר שגה בכתובת. חשבתי על עוד אלף ואחד דברים – רק לא על התרחיש שהתברר לי כמציאותי עד אימה, כנכון עד דכדוכה של נפש: לא התקבלתי, כי אני ספרדייה. בנות שאני יודעת שהן ברמה פחותה ממני התקבלו, אבל אני לא. אני לא שייכת לעדה הנכונה.
אחרי זה התברר לי שאני לא לבד: כמוני יש עוד יותר ממאה תלמידות בעיר שלי לבד. רובן ספרדיות כמוני. חלקן האחר אשכנזיות, בנות לאבות יראי שמים שקובעים עתים לתורה אבל גם נאלצים לעבוד קצת כדי להביא טרף הביתה, בהסכמת רבותיהם. גם גורלן לא שפר. השיטה הפכה אותנו לקרבנות והטילה את כולנו – ספרדיות שהאבא שלהן לומד ואשכנזיות שהאבא שלהן עובד – באותה סירה רעועה, שמיטלטלת בלב ים ואיש לא יודע איפה היא תעגון, אם בכלל תעגון ולא תטבע במצולות.
ברוך השם, אני לא מתעניינת בפוליטיקה ולא מבינה בזה. הבנים הבוגרים מביאים הביתה רסיסי מידע על מלחמה של ממש שנערכת בחוץ על גבי, ועל גבן של אחיותיי לצרה. כולם מנסים לבחוש בקדרה: כאלה שרוצים ברעתי, כאלה שרוצים בטובתי, וכאלה שרוצים ברעתי אבל מנסים להראות לכולם כאילו הם רוצים בטובתי ולכן הם מדברים בשפה כפולה.
"אל תדאגי, ילדתי שלי. תותחים כבדים מעורבים בסיפור", אמר לי אבא, האופטימי הנצחי, בשפתו הציורית. אצל אבא, אף פעם אין ייאוש. גם כשאין לנו כסף לערוך קניות לשבת, הוא תמיד אופטימי. בינינו – בדרך כלל, בסוף האופטימיות שלו משתלמת: קורה נס ומגיע כסף. יש לו סייעתא דשמיא של בן תורה אמתי. גם עכשיו הוא בטוח שבמלחמה הזו – הצד הטוב והצודק ינצח. אבל למה נדמה לי שאני צריכה לשמש בתפקיד בשר התותחים?! ובכלל, גם אם הצדק ינצח בסוף, למה נגזר עליי לעבור את מסע ההשפלות הזה?!
בערב שבת האחרון, פרשת ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ראיתי את אימא בוכה בקצה הסלון. היא לא סתם בכתה: היא עמדה ליד הנרות, וממש התייפחה. המחזה הזה העביר בי צמרמורת. אימא לא מרבה לבכות. האמת היא שלאחרונה אני רואה את העיניים שלה דומעות אחת לכמה שעות, בעיקר אחרי עוד ניסיון כושל להבטיח עבורי בכל זאת עתיד חינוכי טוב בסמינר. אני מנסה לחמוק ממחשבה שאני זו שמצבה גורם לאימא לבכות כל הזמן. אבל בתוך הלב אני יודעת שזה בגללי. אני מתנחמת בכך שאני לא אשמה; הדמעות האלה לא נצברות לחובתי. אני מקווה, מנהל יקר, שהן לא נצברות לחובתך.
אבל הפעם, בערב השבת האחרונה, אלה לא היו דמעות. זו הייתה התייפחות ממש. מדי פעם אימא הגניבה אליי מבטים חמים, ואני הבנתי שהיא בוכה עליי. על מצבי. על הבושה שאני חווה. על מסלול הייסורים שאני עוברת. הלכתי לקצה הסלון, פתחתי ספר תהלים, והתפללתי מכל הלב שיסתיים כבר הסיוט הזה. שמישהו בעיר או מחוצה לה יקבל שכל ישר ויידע שאסור לו ללכת לישון כל עוד אני וחברותיי מתהפכות בלילות בדאגה, בחוסר ודאות ובתחושת השפלה שאני לא מאחלת אותה לאף אחד בעולם.
על מה אימא התפללה? אחר כך, לפני הקידוש, היא גילתה לי: "את ילדה טובה וצדיקה, ומגיע לך הכי טוב שבעולם. התפללתי שהשם ירכך את כל הלבבות הקשים". נדמה לי שאימא התכוונה ללב שלך, הרב המנהל. אני בסך הכול רוצה ללמוד כמו כולם.
"זו הייתה התייפחות ממש" (אילוסטרציה: נתי שוחט - פלאש 90)
אם הצלחת לקרוא עד לכאן, מנהל יקר, אני מאמינה שבכל זאת עשיתי את הלא ייאמן, את מה שתותחים גדולים וכבדים וסמכויות רוחניות ולהבדיל פוליטיות לא הצליחו לחולל בך – ומשהו קטן, אי שם בקצה התודעה, התחיל לזוז בך לכיוון החיובי. אתה אולי מתחיל להתעניין בי, אחת מתוך מאה בנות שעד לרגע זה היו עבורך מספר נעלם שלא קשור אליך. סיפור זר שאין לך מחויבות כלפיו.
אז אם כבר הגענו עד לכאן, אני רוצה להיות הכי גלויה ולספר לך שלא רק אימא בוכה. גם אבא בוכה קצת, כשלא רואים. הכול בבית נהרס. הכול מסתובב סביב הציר שלי, ילדה טובה ויראת שמים, שהשקיעה בלימודים והשיגה את הציונים הכי טובים והייתה מהראשונות להתגייס לכל משימה כיתתית – אבל מוצאה העדתי עומד לה לרועץ. אתמול בלילה, למשל, אימא נכנסה אלי לחדר בשעה מאוחרת מאוד וראתה שלא נרדמתי. סיפרתי לה שלא נרדמתי, כי לא הצלחתי לבכות בשקט.
אימא התיישבה לצדי, הרעיפה עליי חום, וניסתה לעודד. אבל האמת היא שהיא לא ממש הצליחה. התקשיתי להתעודד.
"למה?" שאלתי את אימא. "האם אני שווה פחות מהחברות שלי – אלה שגדלתי איתן יחד וששיחקתי איתן בחבל ובתופסת? כן, גם חלק מאלה שאת לא כל כך מרשה לי להתחבר אליהן בגלל שדרך החינוך בבית שלהן פחות מוקפדת משלנו, ואולי יש להם כל מיני מכשירים שאבא לא מרשה אצלנו בבית – גם הן התקבלו, כי למזלן הן לא ספרדיות. למה הן ישבו כבר לפני שבועיים או שלושה ועטפו ספרים, הדביקו מדבקות והכינו ילקוטים ואני לא? למה הן כבר רוקמות חלומות יפים ומתוקים על תחילת הלימודים ויודעות בבירור שהן ראויות לבוא בקהל ואני עומד בצד, בוכייה, דחויה ומנודה, בלי שום סיבה נראית לעין?! איפה הצדק בעולם?!
אימא ניסתה להסביר לי במילים של מבוגרים. הסבירה לי על פוליטיקה ועל עדתיות, על אקסיומות חברתיות ועל נורמות מגונות. על מקורבים לצלחת ועל בוחשים בקדרות, ועל גורמים פוליטיים שעושים את מה שאינם צריכים לעשות ולא עושים את מה שהם כן צריכים לעשות.
הראיתי לאימא שאני קצת מפויסת. הפסקתי לבכות, משום שזיהיתי שגם היא מתחילה לבכות מכל הלב. היא מנסה להסביר לי על העולם המעוות של המבוגרים, אבל היא בעצמה לא מבינה את מה שהיא מנסה להסביר לי. הנחתי לה. כיביתי את האור והלכתי לישון.
לפני שבועיים, כבוד המנהל, היינו עם כל המשפחה בטיול בצפון הארץ. אבא מקפיד לנצל את השבועיים של 'בין הזמנים' כדי להשקיע בנו הילדים. הוא מברר מראש על נסיעות מסובסדות באוטובוס מהדרין לבני תורה למקומות בצפון, ומקפיד שזה לא יעלה יותר מדי כסף, משום שאין לו יותר מדי כסף. אבל על חווית ההתרעננות שלנו הוא לא מוותר, והוא אפילו חוסך לשם כך עד כמה שהוא מסוגל.
"על חווית ההתרעננות שלנו אבא לא מוותר" (אילוסטרציה: נתי שוחט - פלאש 90)
באחד מהאתרים בצפון פגשתי שתי חברות שנסעו עם המשפחות שלהן. אחת נמצאת איתי באותה עגלה ארורה, והאחרת היא אחיינית של אחד מהחברים שלך, כבוד המנהל. ראיתי מרחוק את האחת שמחה וצוהלת, ואת השנייה כבויה ומדוכדכת. לפתע הבחנתי שגם אני, בדיוק כמו החברה שהייתה כבויה ומדוכדכת – לא מצליחה ליהנות מכלום. הלב, כבוד המנהל, יודע לכאוב כבר בגילי. והוא כואב. הוא כואב מאוד. הטיול הזה היה לי לזרא. גוש ענק ישב לי בגרון והתערבל עם החול שצרב בעיניים הלחות שלי.
כבוד המנהל, אני לא יודעת איך לחתום את המכתב הזה. אני לא דורשת כלום; אין לי זכות לדרוש. ובכלל, איזה ערך יהיה לדרישה שלי, לאחר שדרישות עוצמתיות יותר ואולטימטיביות יותר של סמכויות רוחניות גבוהות הועילו כמו שמועיל פלסטר לפצוע קשה.
אז אני רק מבקשת שתקדיש לי חמש דקות של מחשבה. תחשוב עליי, ד' מעיר מגוריך, ילדה טובה שהתאמצה עד בלי דיי, שעשתה הכול כדי להתאמץ, שהתרחקה מחברות בעייתיות והשתיתה את החיים שלה על אדנים של יראת שמים, ועכשיו חווה את הרמיסה הכי גדולה בעולם. תחשוב עליי קצת, ואולי תגיע למסקנה אחרת לגביי ולגבי חברותיי.
חברה אמרה לי שהיא קראה בעיתון המקומי, שבין הסמינרים בעיר נערכות מלחמות סביב השאלה מי מהם יצטייר ככזה שקיבל את הבנות המוצלחות יותר. לזה התכוונתי בתחילת המכתב: בעוד אצלכם, המנהלים, עסוקים במאבקי יוקרה, אצלי מדובר במלחמה על החיים. על העתיד. על שאזכה לעמוד בעוד כמה שנים תחת החופה עם חתן בן תורה, ואשא בדמעות את תפילת 'וזכני לגדל בנים ובני בנים עובדי השם באמת ובתמים'.
רק רציתי לבקש, שבתוך כל המלחמות תחשוב גם עליי. תחשוב על ילדה בת ארבע עשרה וחצי, שעוד לא התחילה את החיים וכבר משמשת בעל כורחה כלי משחק במגרש זר ומוזר הזה שאתה, הרב מהסמינר השני, פרנסים בעיר ועוד כמה אנשים טובים ויקרים מנהלים על גבנו.
בכיתי מספיק. אימא בכתה מספיק. השערות של אבא הלבינו מספיק. אולי די?!
כדי שלעם ישראל תהיינה פחות סיבות לבכות בימי הדין הקרבים ובאים – נא קבל אותי לשורות הסמינר שבניהולך. בעת נעילת שער אני מתחננת בפניך מלב נרגש: פתח לי שער. ותר על שיקולי היוקרה והעבר על מידותיך. בזכות זה הקדוש ברוך יעביר לך על מידותיו ויפתח לך שערי ברכה.
בתחינה,
תלמידתך לעתיד
בבקשה תמנע תגובות נזעמות כאן, ותגיב במעשים חיוביים!
אני מזדהה עם כל מילה . אני עברתי את זה בעצמי.(ועוד רבות)