אליך, בני היקר • טורו השבועי של יוסי אליטוב

שניאור זלמן האהוב,

מבעד למראה הקדמית ניבטו אליי פניך המהורהרות. חזרנו אז ממנוחה בטבריה. מולנו שקעה שמש אדומה. לצדנו נפרסה כנרת בהדרה. מחוץ לקופסת המכונית להט הקיץ הישראלי הלח, אבל בדקות הללו של הגלישה החוצה מהגליל התחתון, הייתי מרוכז רק בך ובכביש חליפות. ברקע התנגן קולו של ר' שלוימל'ה ע"ה ששופך את נפשו בקול מלא ערגה כשמפיו מתנגנות מילותיו המרטיטות של שליח הציבור המתחטא בפני קונו כשהוא עומד ברעדה מול עמוד התפילה:

אָתִיתִי לְחַנְּנָךְ בְּלֵב קָרוּעַ וּמֻרְתָּח,

בַּקֵּשׁ רַחֲמִים כְּעָנִי בַפֶּתַח,

גַּלְגֵּל רַחֲמֶיךָ וְדִין אַל תִּמְתַּח,

ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח:

והרגשתי, שניאור, שאנחנו מצויים בפלנטה אחרת מכל מה שסביבנו.

התבוננתי בפניך, וראיתי שסומק קל עלה בהן ומשדר ניגוד מוחלט לתכול הים שבהק מולנו. בין אישוניך זוהתה ציפייה לקראת הבאות: לראשונה בחייך אתה צפוי לעבור מעולם הילדים אל הזירה של הגדולים. מקץ תקופת ציפייה, אתה עומד לעלות לישיבה.

הגענו הביתה, פרקנו את המזוודות, וידענו שבעוד שני לילות החדר שלך יתפנה בימות השבוע. מיטת הנוער שלך תישאר ריקה. ספרי מ. ארבל שעל השידה יישארו נטולי דורש. משחקי החשיבה יחלו להעלות אבק. זה יהיה הרגע שבו תצא מרשותנו, ההורים שגידלו אותך שלוש עשרה שנים וליוו כל צעד בשלבי התפתחותך – ותעבור לרשות עולם התורה.

לא קלה היא הדרך. לא פשוטות התחושות. חכמינו אמרו שכל הדרכים בחזקת סכנה. והסכנה הזו אורבת בכל פינה, ניבטת בכל מקום. היא עשויה להסתנן גם אל חממה ישיבתית מוגנת. אז נכון, סבא סיפר לך פעם על הליכה לישיבה בצל פגזים ירדניים שהתעופפו סביבו ובמקרה שלך אין חשש לפגזי לגיון, אבל יש פגזים אחרים, רוחניים, שמעוררים חשש בלב כל הורה. אבל אנחנו סומכים עליך. סומכים על הערכים שרכשת בבית ובחיידר, סומכים על תומתך ואהבת התורה שבך. סומכים על סייעתא דשמיא שתלווה אותך באשר תפנה. סומכים על סבים ורועים רוחניים בשמים שבדרכם אתה צועד, שישגרו אליך מלאכי מרום לנצור את צעדיך.

חממה ישיבתית מוגנת (אילוסטרציה: אביר סולטן - פלאש 90)

אחזור לרגעים אחדים, שניאור, אל הנסיעה ההיא הביתה, בחזור מהצפון. לפי מבע פניך, זה היה הרגע שבו הבנת שהחגיגה נגמרת. שהחופשה עוד רגע קט מסתיימת. ואין הדברים אמורים לגבי חופשת הקיץ השנתית, אלא על חופשת הילדות שלך, שעומדת להסתיים לתמיד. כעת אתה נוטש את משחקי הכדור, ומתכדרר בעצמך אל העולם האמתי. עכשיו אתה נזרק אל הזירה המשמעותית מכולן. הנה אתה עושה פסיעות ראשונות בעולם התורני הגדול, ביקום של עולם התורה, במקום שבו אין חלופה אחרת מלבד לשקוד, להצליח ולעשות חיל.

בנסיעה ההיא מטבריה, יכולתי לשמוע את אוושת השתיקה שעמדה בחלל האוויר. זו הייתה שתיקה בווליום גבוה. שתיקה שלך; שתיקה שלנו. שתיקה שאמרה הכול: זר לא יבין את הרגע שבו הופך עולל לנער, ובן מצוות לתלמיד ישיבה.

לפתע חלפו בראשינו שלוש עשרה שנותיך הראשונות, לאורך ימים, כמו בסרט נע: ההגחה שלך לאוויר העולם, התרגשות של בראשית, מסלול גדילה איטי. פאות, חיידר, בר מצווה. חיי ילדות שלמים וראשיתה של תקופת נערוּת – שבבת אחת נעצרת על מפתן הבית, עם המזוודה ביד האחת, התפילין ביד השנייה, והמבט הזה, הסמוק, החושש מעט, המלא בתקוות ומשאלות ותכניות. הכול חלף על פנינו ביעף, ויצר מארג חיים שבו מתערבלים עבר נעים, הווה נרגש ועתיד מיוחל.

והנה אתה כאן, עומד בבסיס הקליטה והמיון, לקראת החיול לחיל התורה, החייִל האמתי, המקום שבו נערכת המערכה הגדולה מכולן. הנה אתה כאן, על מפתנו של עולם חדש. בפתחה של בריאה שבה תצטרך להתנהל לבד, באוקיינוס שבו יהיה עליך לשחות בכוחות עצמך. הנה אנחנו מוציאים אותך מרשותנו ומוסרים אותך בידיים אמונות.

עמדת בפתח הבית, וראינו לפנינו פני עולל שמגבעת עולה על ראשו, חליפה ישיבתית עוטפת את גופו, נושא מזוודה ענקית, עמוסת חלומות. חמיצות של פרידה התמזגה בהתרגשות של סגירת מעגל. זה היה הרגע שבו יצאת מבית שבו שהית על תקן דייר קבע על מנת לחזור אליו כאורח לשבתות בלבד; זה גם היה הרגע שבו ידענו שחוליה נוספת מתחברת לשרשרת של דורות.

אחרי שגווך התרחק, המשכתי לעקוב אחריך מבעד לחלון. הבטתי בך מרחוק. ראיתי את המזוודה הגדולה הנשרכת מאחוריך, את החלומות המאופסנים בה בקפידה, אך בעיקר ראיתי את עוצמת הפרידה מילדות ארוכה ועמוסת חוויות, בואכה החיים האמתיים. רגע אחד עוד הייתי ילד בשלהי תקופת ילדותו, וברגע שלאחריו כבר הייתי ישיבע-בוחר מתחיל, בן תורה שכרת ברית עם חיי הישיבה.

שניאור היקר,

היום זה אתה צועד בדרכם של שני סביך, שאף הם יצאו לעולמה של תורה בדיוק בגיל הזה. נכון, לא היה להם כובע מהודר כמו שיש לך – היה להם בסך הכול ברט מהוה שירשו כנראה מאחיהם הגדול – ולא חליפה הדורה ונעליים מצוחצחות, ואני משוכנע שאת מזוודת הגלגלים הנוצצת שלך החליף צקלון מצוי שנישא על הכתף. אבל מדוע לשים לב לתפאורה חיצונית, כשיש את הרובד הפנימי, שלגביו מאום לא השתנה: היה שם אותו תום, אותה חשקת תורה, אותם היסוסים וחרדת קודש, ובעיקר: אותה דמעה של אימא יהודייה המביטה בבנה המתרחק ממנה אך יודעת שהוא עומד להימסר אל הידיים האמונות בעולם במקום החמים והטוב מכולם.

אותה חשקת תורה, אותם היסוסים וחרדת קודש. ישיבת חכמי לובלין בפולין

שניאור, אתה זוכר שסבא סיפר לך פעם איך הוברח מהקן החמים בירושלים המופגזת בדרכו למקום תורה בחדרה? אתה זוכר שהסבא השני, אבי אמך, תיאר לך את הערבים שבהם הייתה אמו עוצרת בפאתי כפר חב"ד לאחר צעדה בת ארבעים דקות, כדי להביא לו משקה קר שינעים לו את לימודו הרחק מהבית? אז ירושלים כבר לא מופגזת וכדי להגיע אליך בישיבה לא צריך לפסוע לצד מסילות רכבת. ואתה לא גולה ממקום של עוני, ובני ישיבות הם כבר לא בשפל המדרגה המעמדית כפי שהיה כשסביך הלכו לישיבה; אלה היו ימים אחרים – ימים של מחסור, ימים של קושי, ימי עלבונה של תורה.

גם אתה הולך עתה בדרכם, עם יותר אמצעים מאלה שליוו אותם, נישא על גלי אהדה נרחבים הרבה יותר מאלה שהיו בני לוויתם. גם אצלך, כמותם, העצב של הימים הראשונים יתחלף עד מהרה בכמיהה גדולה, שתהפוך ללבת אש לוהטת של תורה בטהרתה, שנלמדת על ידי בחור ישיבה שאין לו שום דאגות על הראש. גם אתה, כמותם, עובר מן הילדות אל החיים האמתיים. ובחיים האמתיים כמו בחיים האמתיים, אין מקום להתפארות חיצונית, ואין מקום לקיצורי דרך.

ואולי, שניאור, בוא נדבר באמת על אמיתות החיים. אנחנו, המבוגרים, עוסקים לרוב בחיים של דמיון, באקלים של הבל, בדברים שהיום הם כאן ומחר הם פורחים באוויר. חיי האמת נמצאים אצלך, במקום שבו אתה חי ופועל החל מהיום. גם אנחנו, בחיים הבוגרים שלנו, יונקים את הכח ממך. עיניהם של אבא ואימא תולות בך מבט מייחל; עיניים של דורות תולות בך ציפייה שהחוליה שלך תהיה זוהרת לא פחות מהחוליות הקודמות לך בשרשרת.

זכית, שניאור, ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים'. כל הדרכים מובילות לבית האלוקים, אבל מייסדה של הישיבה המיוחדת שזכית לבוא בשעריה, כ"ק האדמו"ר רבי שלום דב בער מליובאוויטש זי"ע, התווה עבורה דרך וסלל לתלמידיה עד סוף כל הדורות נתיבים של תורה וחסידות מוקפדים. אל הלגיון הייחודי הזה, שניאור, הצטרפת השבוע.

בט"ו באלול תרנ"ט, היום שבו יסד את ישיבת 'תומכי תמימים', אמר רבי שלום דוב זי"ע: "אני מייסד ישיבה בציווי ובברכת הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, ישיבה שתוציא תלמידים בעלי מסירות נפש על תורה ועבודה". אחר כך פירט את דרישותיו מהתלמידים ואמר: "אני לוקח מכם את הכול (כלומר, דורש התמסרות טוטאלית) אבל נותן להם את הכול (כלומר, מעניק לכם את כל הכוחות).

בשנת תרס"א, שלוש שנים אחרי היווסדה של הישיבה, ציווה הרבי המייסד להביא לפניו את התלמידים יחד עם ראשי הישיבה, משפיעיה ומשגיחיה, ופנה אליהם בדברים אלה:

"אני כורת ברית עמכם, עם תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' הלומדים כיום בכל מערכות (כיתות) הישיבה ועם כל התלמידים אשר ילמדו בה במשך הזמן הזה והזמנים הבאים. את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה אני כורת ברית השתתפות לעבודה במסירת נפש לתורה ביראת שמים ועבודה שבלב, ללא ויתורים ופשרות – ייקוב הדין את ההר".

"אני כורת ברית עמכם...". הרבי מהרש"ב מליובאוויטש

היום הזה, שניאור, אתה מצטרף לאלה שצדיקים וקדושי עליון כרתו עמהם ברית נצח, ברית דמים של לימוד תורה ביגיעה, של התמסרות לדרך החסידות במסירות נפש. יותר ממה שיש לחדש בתורה – התורה צריכה לחדש בלומדיה.

זכית, שניאור, להימנות עם עדת ה'תמימים', עם הנשמות שנבחרו בקפידה. זו גאווה וזכות שאין שניה להן. אתה זוכה שצלם אלוקים יהיה נסוך על פניך, ובכל מקום שאליו תיקלע יוכר בהליכותיך בית הגידול שבו תעוצב נשמתך, וכור ההיתוך שבו תורכב קומתך.

הישיבה, שניאור, כמוה כמבצר: מבצר להגנה וללחימה, מבצר שמעמיד דורות של לוחמים, גיבורי רוח, חדורי התמסרות בלי מצרים ומעצורים, מבצר של חיילים בעלי כוננות להקרבה. תלמיד בישיבה צריך להיות לא רק מלומד בתורה, לא רק מחונך באמונה, אלא גם דרוך למלחמה למען תורה ואמונה, ערוך להתגוננות מפני סכנה, ונכון להציף את העולם כולו בקדושת לימודו ובעוצמת אמונתו.

עליך לדעת, שניאור, שמי שקושר את עצמו לקדוש ברוך הוא – לעולם אינו מתאכזב. נכון, יש קשיים ומהמורות בדרך; נכון, לא תמיד הכול הולך חלק. אבל את הכלים להתמודד מקבלים ממוּקדי המטרה השואפים אל על. זה הוכח מדעית: מי שקשור למעלה אינו נופל למטה. מי שקשור למעלה רואה בהגשמת חלומותיו ובסייעתא דשמיא המלווה את צעדיו. כפירים רשו ורעבו ודורשי השם לא יחסרו כל טוב.

אז אל תהיה, שניאור, אחד מאלה שבחצי לבבם הם קשורים למעלה, אבל במחצית הלב השנייה הם מביטים אחורה. חומדים תענוגות עולם. חולמים להיות רגל פה רגל שם. הגשמת הייעוד הישיבתי באמת מצריכה טוטאליות. התמסרות. שלמות. היקף מלא והרמטי שאין בו פרצות ופזילות ועיגולי פינות.

שניאור היקר,

כל חייך חונכת על ברכי האמונה שאין שום מקרה בעולם, שהכול בהשגחה פרטית. אז בהשגחה פרטית מופלאה אתה יוצא אל עולם הישיבות בדיוק בשבוע שבו אנו קוראים בתורה את הפסוק 'כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב, עם רב ממך; לא תירא מהם, כי השם אלוקיך עמך'.

בלילות שבת, שניאור, אנחנו נוהגים ללמוד יחד מתוך פירושו הקדוש, המאיר, המתוק מדבש, של רבנו חיים בן עטר זי"ע. בשבתות שבהן תשהה בישיבה ייבצר מאתנו לעשות זאת יחד, אבל הנה צידה לדרך, מתורתו של רבנו בעל אור החיים על הפסוק האמור. ובכן, הסוס והרכב המתוארים הם היצר הרע וחילותיו שמראים לך הכול בצבעים ססגוניים. הסוס – הוא היצר המיומן במלאכתו ומורגל בהסטת יהודים מדרך הישר. לא סתם סוס; סוס קרבות אביר, גיבור ועתיר מלחמות, שריבואות נפלו שדודים למרגלותיו; ה'רכב' – אלו תכונותיו של האדם, המורכבות מטוב ורע, ונוטעות בו נטייה לגשמיות, למותרות, לכל מה שמנוגד לאורחות חיי בית המדרש.

הסוס והרכב הללו, שניאור, יבקשו לקחת אותך לדרך אחרת, רחוקה שנות אור מדרך של תורה וחסידות. ובמלחמה הזו מסתייע היצר בעם רב ממך. משתית את מלחמתו על יסודות גשמיים שכולנו מורכבים מהם, שמביאים אותנו לחשוק בדברים שמנוגדים לעולמה של תורה.

עם כל אלה יוצא היצר למלחמת רבים מול היחיד, מול בחור הישיבה הצעיר, שרק עתה עושה את צעדיו הראשונים. 'וכי יש לי סיכוי מולו?' אתה בטח מהרהר. אתה חושש, שניאור, בצדק. כיצד תוכל, נער קט שזה עתה העמיס על שכמו את עול החיים, לגבור על כל אלו?!

על כך אומר לך הקדוש ברוך הוא: בני, לא תירא מהם; לא אתה הוא זה שנלחם מולם, כי 'השם אלוקיך עמך' – אני עומד לצדך להצילך, ממך נדרש רק לשעבד אליי את כוחותיך. כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך. מימינך ומשמאלך חופפים עליך מלאכי מרום שישוגרו משמים, אם רק תגלה נכונות ללחום. אתה, הבחור הצעיר והמהוסס, תנחל ניצחון אחר ניצחון, תכבוש מעוז אחר מעוז. במלחמה הזו ילוו אותך רועים רוחניים, נשיאי החסידות, אלה שבמשענתם כרו לפני מאות שנים את הישיבה שבצלה אתה הולך לחסות. אז במטותא, אל ירך לבבך מול הסוס הדמיוני והרכב המסנוור וחילות היצר המבקשים לקום עליך. רק תלחם נכון, ותגלה כוחות עצומים שננסכים בך, שיהפכו את כל החיל המאיים הזה לחיזיון חולף, לפאטה מורגנה שבין רגע הייתה ובין רגע התאדתה.

כשאתה יוצא למלחמה הזו, עליך לדעת שאתה מלווה על ידי האבות הקדושים, שמסרו את נפשם במזרח ובמערב כדי שצאצאיהם יתמידו בחיי תורה ויהיו דבוקים באלוקיהם. ידך אחוזה בידיהם של קדושי עליון שהטמיעו בך את כוחותיהם על מנת שאתה וחבריך תהיו נרות להאיר – אנשים פנימיים, מלאים באהבת השם, עוסקים בתורה ויראת שמים בבחינת טופח על מנת להטפיח. אז מה לך להתפעל מהגרנדיוזיות ומהפומפוזיות של העולם. אין אלה אלא אריות של נייר מול הסיוע השמימי שתקבל בדרכך לשעבד את כל חושיך וכוחותיך אל שאיפת נשמתך. כל אלה יהיו לך למס ועבדוך.

ואם תשאל, שניאור, איך באמת אפשר להתמודד? בספרים הכול נראה טוב, בפירוש האור החיים הכול נראה בר השגה, אבל העולם הזה חזק ובשטח הכול מסנוור וקשה לכיבוש. הסוס הוא סוס, הרכב הוא רכב, העם הרב הוא עם רב. אז איך אממש את הניצחון ברמה הפרקטית?

אז בוא, שניאור, ואחזיר אותך לפירוש אחר שלמדנו לפני מספר שבתות, על הפסוק 'נקום את נקמת בני ישראל במדיין'. זכור את מה שלמדנו, שהדרך הנכונה להינצל מחומרנות העולם היא לנקום את נקמת מדיין, לתעב לא רק את החומר והתאווה והשלילה עצמם – אלא לנהל מלחמה חורמה מול כל מה שקשור אליהם, מול כל נתיב שמוביל לעברם. אם תגדר את עצמך גם מול דברי היתר שאינם מזוהים באופן מוחלט עם דרכה של תורה, אם תצרוב בתודעתך שכל מה שאינו מהווה כוח עזר בשירות הקדושה הוא מושלל מעולם מושגיך, אם תתרחק לא רק מהכיעור אלא גם מהדומה לדומה לו – או אז מובטח ניצחונך. הרבה לפני המלחמה הפיזית, שניאור, תצטרך לנהל במיומנות את המלחמה הפנימית – המלחמה על התודעה שלך עצמך.

ואם תשאל, שניאור, איך מתעבים את הרע? הכיצד מצופה מנער שזה עתה החל את פסיעותיו הראשונות לנטוע בעצמו בוז תהומי לכל מה שאינו נודף ריח של תורה? לשם כך, שניאור, אמונים אנו על דרכו של הבעל שם טוב זי"ע, שלימד אותנו שמעט אור דוחה הרבה מן החושך. את החושך לא מגרשים, את החושך מעלימים באמצעות הרביית אור. אל המלחמה הזו בכוחות החושך יהיה עליך להביא שלל גדול של אורות קטנים, של נרות שייחצבו מנשמתך הטהורה, של נצנוצי קודש מאישיותך העדינה. עוד נר ועוד נר, והחושך ייעלם, והסוס והרכב יתנדפו כלא היו. ככל שתכניס בעצמך את התיעוב כלפי כל נוגדני הטוב והקדושה – כך תשעבד את רוחך ואת נפשך ואת כל חושיך לאבינו שבשמים.

והכי חשוב, שניאור: אומללים הם אלה שלומדים תורה מבלי לעסוק בה. כמה עלובים הם חדלי האישים שתורתם היא חומר לימוד ולא עסק. ואם תשאלני, בני, מהו עסק התורה, אומר לך שזה נמדדת בתוצאה: תורה שאינה משנה את הישות הפנימית שלנו, תורה שאינה חודרת אל חביוני האישיות, תורה שאינה משנה אותנו מכף רגל עד קדקוד – היא תורה מוחמצת, היא תורה שלא השיגה את מטרתה.

כשיהודי לומד תורה בקדושה ובטהרה, לשם נותן התורה ולא לשם שום דבר אחר, שום כוח בעולם אינו יכול לו. כשיהודי לומד כך תורה, לא רק את עצמו הוא משנה, כי אם את סביבתו הקרובה והרחוקה ואת העולם כולו.

אח, שניאור, איזה כוח בעולם יוכל לך אם תיישם את זאת.

שניאור, לא קלה הדרך העולה בית א-ל. ההתמסרות הטוטאלית לחיים שאין בהם אלא תורה אינה דבר של מה בכך. כל חשיבה אחרת היא בגדר אוטופיה. אבל כדאי מאד שתדע, שדורשי השם האמתיים שזכו לשעבד את ליבם לקדוש ברוך הוא, זוכים לדלג מעל לכל אבן נגף ומתברכים במתנה החיונית מכולם – מתנת צלילות הדעת. וכדי להצליח בישיבה, שניאור, תזדקק להרבה מהמצרך ששמו צלילות הדעת.

ועוד משהו רציתי להגיד לך, שניאור היקר, על מפתנם של החיים האמתיים: חיי ישיבה הם לא מה שהכרת עד כה. אין בהם פסק זמן, אין בהם 'שוברים את הכלים ולא משחקים', אין בהם צלצול הפסקה ומשובת נעורים. חיי ישיבה הם כור ההיתוך של החיים; חיי ישיבה הם מסלול שצריך לרוץ בו כל הזמן. מי שעוצר – נופל; ומי שנופל – עלול למצוא את עצמו מחוץ למסלול. אז התאם לעצמך מסלול סביר, הדרגתי, אבל אל תרפה מהריצה ולו לרגע. תמיד תהיה בתנועה מתמדת של עלייה, של נסיקה, של זינוק תדיר לעבר היעד הבא שאותו תסמן לעצמך. מומלץ שתהפוך את פסוקו של נעים זמירות ישראל – 'מי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קודשו' – למוטו בחיי הישיבה. תמיד תעלה, תקום, תתקדם ותצליח.

שניאור, לפני שנה עמדתי מעליך בבימת העלייה לתורה בבית הכנסת, ובירכתי ברכת 'ברוך שפטרני', כפי שמחייבת ההלכה. זה היה השלב שבו לקחת אחריות על מעשיך ונהיית לאיש. אבל הרגע שבו המעמד החדש הזה מקבל משמעות אבסולוטית, הוא הרגע הזה שבו חצית את מפתן הקן שבו גדלת כשמזוודת החלומות בידיך. זה הרגע שבו הפכת אחראי למעשיך.

אז נכון שדורות מלווים אותך ועיניים נישאות אליך – אבל איש לא יוכל להחליף אותך. אתה מקבל תמיכה מכל הצדדים, אתה זוכה לידיים תומכות מימינך ומשמאלך, אבל בסוף בסוף, אתה הלוחם. אתה החייל. עליך מוטלת המשימה. אתה החוליה שתמשיך את שרשרת הדורות. כל מי שסייע לך עד כה יכול היה להוביל אותך עד למפתן. משם תצטרך לצעוד לבד.

אל תתהלך בגדולות. תזכור את אמירתו של רבי זושא, תהיה מה שאתה. תהיה תמים ושלם עם הוריך וחבריך. אל תעפיל למדרגות דמיוניות.

תהיה כולך במה שאתה עושה. כשאתה לומד, כשאתה מתפלל, כשאתה מונח בסוגיה,  כשאתה לומד חסידות, תיזהר מהרעה החולה של חיים בסתירה, כשהלב במקום אחד, הראש במקום אחר וההרגלים והנטיות במקום שלישי. בן ישיבה תמים עושה הכול בפנימיות, ללא בליטות, לא לצורך עשיית רושם. תהיה מזוהה כולך עם מה שאתה עושה. וגם אם ארוכה הדרך ותצטרך לעלות ולהתקדם לאט לאט.

(אילוסטרציה: יונתן זינדל - פלאש 90)

אתה הולך לבית יוצר של אהבת התורה ואהבת השם. בבית היוצר הזה, תיבחן בעיקר על עומק והיקף ההזדהות שלך עם חיי תורה. אתה נמצא במקום שממנו תשאב כוחות ואוצרות לחיים. היכולת להביט ממעל בצלילות דעת, בראייה של תורה על כל דבר בעולם. נצל את השנים הללו; מה שלא תרכוש בישיבה, לא תצליח לרכוש בשום מקום אחר.

שניאור היקר, כשתתחיל לעצב את אישיותך, תלמד שאין דרך אחת העולה בית ק-ל – אלא ישנן דרכים הרבה. בטח אתה זוכר איך פסענו לפני שבוע ימים בין ציוניהם הקדושים של האריז"ל, מגלה סודות התורה ורזי החסידות, ומרן ה'בית יוסף', עמוד ההלכה בכל הדורות. שניהם חיו יחד בצפת לפני 445 שנים והאירו לארץ ולדרים עליה, ומאז, כל בתי המדרש בעולם יונקים מהם עד סוף כל הדורות. אמרת לי אז: 'אבא, תראה איך כל הפזורות בעם ישראל יונקות את דרכן משני קדושי עולם אלה'.

ואמרתי לך: 'בסוף כל השבילים והנתיבים יוצאים ממקום אחד וחוזרים אל אותו מקור ואותו שורש. הדבקות בדרך שלנו אינה צריכה לבוא על חשבון התנשאות או שמץ יוהרה וזלזול בדרכם של אחרים'. שניאור יקירי, זוהי מידה מגונה שכולנו נדבקים בה. בצאתך אל עולמה של תורה, אני ממליץ לך שתאמץ דרך של הענקת כבוד לכל נוטרי דרך השולחן הערוך ולכל תלמידיו של האר"י החי ממזרח וממערב.

שניאור, בלכתך אל הישיבה אל נא תתפעל מקסמי השווא של העולם בחוץ. החיים האמתיים מתחילים ונגמרים שם, החוכמה, כוח האמונה, עבודת השם, היכולת להעפיל לפסגות, היכולת להפוך את כל כולך לרשות היחיד עבור יחידו של עולם, לא להתפעל מזוטות, לדעת לאמץ מינון נכון בין עיקר לתפל. לפתח חוש שמבחין בין ריח של תורה לכל מה שאינו חי עמה בכפיפה אחת.

בלב שלנו, שניאור, אין מקום לשתי אהבות. לכן, הריצה אחר מותרות תמיד תבוא על חשבון המסע לעבר חיי הרוח. אז דע לך בני, שאין אדם שמאושר יותר מאדם שחי עם הקדוש ברוך הוא בכל צעד מצעדי חייו; אין סיפוק גדול יותר ממי שקם עם תנאים ואמוראים והולך לישון כשהוא חולם לחדש וקושר את עצמו לחיי רודפי תורה ומבקשיה.

עליך לדעת, בני, שמעבר לפינה אורבים לך ימים לא קלים של געגועים אל משובת הנעורים, אל חיים ללא אחריות וללא קבלת עול. אבל מהר מאוד תגלה שהשמחה האמתית אינה מושגת בחיי ההפקרות הילדותיים; חדוות האושר וטוב מנעמי החיים גלומה דווקא בחיים של אחריות, של בגרות, חיים של 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. כדי להגיע לזה יהיה עליך להעמיק, לחדש, לשנן, להתייגע ולצרוב את תורתך על לוח לבך.

כשתתבגר תגלה שהיהודים השמחים והמאושרים ביותר באנושות הם לא החברה'מנים עם הרעש והצלצולים, לא אלה שיש להם מה לומר על כל דבר ולא הפרצופים הניבטים אליך מבין עמודי העיתון. האנשים השמחים והמאושרים באמת הם אלה שכרתו ברית דמים עם דפי הגמרא ומאמרי החסידות והתמסרו אליהם ללא תנאים ובלי פשרות. בטוב וברע, בימי הארת פנים כבימי מלחמה פנימית עיקשת ומלאת תסכולים ומהמורות. אלה הם היהודים של הקב"ה. שידעו ש'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע'. בסוף, שניאור, הם ניצחו תמיד.

געגועים אל משובת הנעורים (אילוסטרציה: נתי שוחט - פלאש 90)

לסיום, הנה פיסת הווי מהבית שאותו עזבת השבוע: בזמן שאתה עושה צעדים ראשונים בישיבה, לוי'ק הקטן בן השנתיים עובר מחדר לחדר עם ה'בימבה' הרועשת ומחפש איפה אתה מסתתר. בשכלו הקט הוא אינו מבין לאן נעלמת לו פתאום. לך תסביר לעולל החינני הזה מה זו ישיבה, מהי התמסרות לחיי תורה. נו, יום יבוא וגם הוא יבין.

שניאור אהובי,

עם צאתך לעולם הישיבות התרחקת מאתנו פיזית, ולכן נתקשה לעזור לך בכל בעיה קטנה, אבל התפילות שלנו מלוות אותך. ולא רק התפילות שלנו – אלא תפילות של סבים וסבתות לאורך דורות. מעמסה אדירה והיסטורית מוטלת על כתפיך הצנומות. הלפיד בעל השלהבת העתיקה בעולם נישא בידיך הענוגות. תן דעתך להמשיך ולשאתו בעוז ובגאווה. אל תאכזב, שניאור יקירי.

לך בכוחך זה והושעת את ישראל, וחזקת והיית לאיש.

צילום התמונה הראשית (אילוסטרציה): אביר סולטן – פלאש 90)