"הנני מוצא לחובה לחזור על הגלוי ועל הידוע כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, אינו מסיח דעתו ממנה ואינו משים ליבו לדברים אחרים – תלמיד ישיבה המסיח עצמו מדברי תורה ולו לשעה קלה, אינו יכול להשיג קדושת התורה ולהתקדש בקדושתה ובטהרתה", כתב הרבי במכתב לתלמידי הישיבה. בדברי התורה בשולחנו נשמעו לא פעם המשפטים הבאים: "העצה היעוצה למחות החטאים על ידי עשה טוב, ללמוד בהתמדה והתלהבות תורת ד'". "להאיר את הלילות באור התורה, כי הלימוד בלילה מסוגל להשיג דעת ובינה בתורה הקדושה".
ותיקי תושבי שיכון ויז'ניץ בבני ברק זוכרים את תחילת ימי השיכון כשהיו מסתופפים על יד ביתו של הרבי ושמעו את קולו הערב כשהוא לומד גמרא במתיקות. היו לו כריות מיוחדות שהוזמנו לפי בקשתו אותן הניח על רקתו כדי להקל קצת על מאמצי מוחו.
בצעירותו למד עם אחיו הדמשק אליעזר במשך שנתיים חברותא ובאותם שנתיים לא הורידו את בגדיהם משבת לשבת, גם כשהעייפות גברה עליהם אחד היה הולך לישון שעתיים וכשקם חברו היה הולך לישון לימוד ללא הפסק רגע. אחר כך עוד בהיותו נער למד עם אחיו מווישווא תקופה שאחריה קבלו היתר הוראה ובמשך כל החורף לא חלצו מגפיהם מעליהם בימות החול מרוב התמדה.
עוד לפני היותו בן עשרים נסע עם אחיו לבערז'אן לשר התורה המהרש"ם ובחנם והעניק לשני האחים כתב סמיכה נלהב, ובתאריך רשם לסדר "ובני ישראל יוצאים ביד רמ"ה" רמז שינהיגו ביד רמה רבי מנחם הגר ורבי מאיר הגר. המהרש"ם הציע לרבי רבנות באחת העיירות בגליציה והוא סירב כי רצה להיות סמוך לאביו. הוא קיבל גם סמיכה מהגאון המפורסם רבי מאיר אריק זצ"ל ומהגאון המפורסם רבי שמואל ענגיל זצ"ל.
הגאון רבי גדליה שארר זצ"ל ראש ישיבת תורה ודעת סיפר כי בראש השנה תש"ז בשהותו בגולה, שהה במלון חדר ליד הרבי וכל ליל יום הדין לא נדם קולו הערב של הרבי בלימודו. לפנות בקר השתרר שקט ואחרי שעה קלה שוב נשמע קולו של הרבי (אחרי טבילת שחרית) לומד.
לילות רבים…
בחור ששמע שהרבי לא ישן בליל שבת החליט לעקוב אחריו. בסביבות השעה שתיים בלילה ראה שהרבי נכנס לחדרו ומיד אחרי שהקהל התפזר שב לבית המדרש וישב עם כמה עשרות יהודים ושוחח בדברי תורה עד שעה מאוחרת. אחר כך נכנס לחדרו ונעמד ליד הסטנדר והתחיל ללמוד גמרא במתיקות. בשש בבקר הבחור כבר התעייף והרבי נשאר ללמוד. אח"כ נודע לו כי בשבע כבר טבל הרבי במקוה ולמד כהכנה לתפילה…
לאחר פטירתו ביקש אחד החסידים מהרבנית את הסטנדר של הרבי שהובא מגרוסוורדיין, והיא מאנה לתתו באמרה: לילות רבים הלא היה עומד ולומד על ידו!
כל רגע פנוי ניצל ללימוד. שעון היה לו שצלצל כל רבע שעה להזכיר לו כי חלפה רבע שעה… פעם הלך ברחובה של ויליאמסבורג ועברה לידו קבוצת נכרים משועממת, ואמרו לו הגבאים שהם מעבירים את הזמן – "פארטרייבין די צייט". אמר הרבי: הלוואי שיביאו אותו אלי, אין לי רגע פנוי, נחוץ לי הזמן…
בשנת תשכ"ג שכב במצב קשה בבית החולים וביקש שיאמרו לפניו פרקי משניות וקטעי "מנחת חינוך" – ספר בו היה הרבי בקי בעל פה, לעתים שינו בכוונה מלשון המנחת חינוך והרבי תיקן את השגיאות.
בהיותו בן כ"ב ישב על כס רבנות ווילחוב והגליל, רבנות שכללה עשרים ישובים בחבל מרמרוש, ובהזדמנות נפלט מפיו כי הוא שינן את ארבעת חלקי השולחן ערוך ונושאי כליו בכל שנה! בספרי השו"תים של גדולי אותו דור מצויות תשובות רבות לרבי.
משיבת נפש!
באלול תרצ"ט הוא פתח את הישיבה בגרוסוורדיין. למרות ששמי אירופה התקדרו בעבים ובי"ז באלול פרצה המלחמה, פתח הרבי את הישיבה ובה למדו כמאה בחורים והחיה את נפשם. הרבי נתן פעם משל לאדם החש חולשה בליבו, כי לוקח לימון וטועם ממנו. כששוב לא חש בטוב יקח עוד כמה טיפות לימון ויחיה את נפשו, אבל אחרי פעמים רבות, יאזל מיץ הלימון ולא יהיה לו במה לחזק את חולשתו. אבל דוד המלך מעיד "תורת ד' תמימה משיבת נפש" תמיד היא משיבה את נפש הלומד בה.
במכתב לתלמיד כותב הרבי: "קראתי בחדווה סדר הלימוד שלך, אבל אינך כותב אם אתה לומד ספרי מוסר – דבר זה נחוץ מאד להשיג יראת שמים. לדעתי תלמד מסילת ישרים בכל יום זמן מה". סדר מיוחד ללימוד ספרי יראה קבע הרבי בישיבה. פעם בשבוע מסר שיעור בשל"ה, שיעור שנוסד עוד בגרוסוורדיין ונאמר אף בערב בו נכנסו הנאצים ימ"ש לעיר, אך ספר המוסר המרכזי היה "מסילת ישרים", הוא ידעו בעל פה ודרבן רבים ללמוד אותו, באמרו כי המסילת ישרים הבין איך יהודי צריך לחיות.
תרעדו מפרוטה לא שלכם…
עוד בימי שהותו בגרוסוורדיין לפני המלחמה, כשהתעוררה פעם מחלוקת, כתב הרבי מכתב ובו זעק מתוך ליבו: "הפירוד כואב ומעגם את נפשי עד למאד ונוגע עד הנקודה הפנימית שבלב. אליכם אקרא מעומק לבי ונפשי: אנא תתאגדו ותתאחדו יחדיו. חוסו נא על כבוד שמים, על כבוד ישראל על כבוד החסידות, בשום זמן מסוכן ומשחית הפירוד בין יראים, ומכל שכן בזמן הזה אשר הכלל ישראל כולו שרוי בצער נורא ואיום. סלחו האחד לחברו על העוול שעשה נגדו, בקשו שלום ורעות".
הרבי השקיע מאמצים בקרב החסידים להיות ישרים, גם מי שיוצא לפרנסתו למלאכתו, הן שיקבע עתים לתורה והן שיהיה נקי כפיים ובכך יקדש שם שמים. הוא חזר על כך כמעט בכל פעם שנשא מדברותיו לפני החסידים. באחת משיחותיו לפני תלמידי הישיבה סיפר שבכה מאושר כשסיפרו לו על אחד מתלמידיו שהיה בבית המרקחת והרוקח נתן לו בטעות עודף יותר מהמגיע לו והבחור החזיר את שאר העודף. הרוקח שאל אותו היכן הוא לומד, והוא השיב בויז'ניץ, והרוקח אמר שהוא מבחין כי הסמל שמאפיין את ויז'ניץ זה יושר! ואז תבע הרבי מהתלמידים: "שתרעדו מפרוטה שלא שלכם, מכסף שלא בא בכשרות – אם רוצים לחתום חותמת על מישהו "קודש לד'" צריך להתחקות אחרי מעשיו ולראות אם כספו כסף נקי, אם לא מעורבים בו סימני ערמומיות, ורק אז ופתחת עליו פיתוחי חותם קדש לד'!".
כך גם כשהקים הרבי את "שיכון ויז'ניץ" בבני ברק התבטא, כי כל אחד מתושבי ה'שיכון' צריך להיות מפורסם בנקיות כפיים שלו עד שאם אדם יתייעץ עם חברו אם כדאי לו לעשות שותפות עם יהודי מה'שיכון', יאמרו לו, 'זה לא בשבילך, יהודי מה'שיכון' הוא נקי כפיים ולא מוכן לרמות ולהונות, זה לא השותף המתאים בשבילך'.
זאת ועוד חינך הרבי את תלמידיו לעבודת המידות, שמידותיו והתנהגותו של בן ישיבה יהיו לסמל שיוכלו לומר כי התורה עידנה אותו והטביעה בו חותם של מידות טובות. פעם קרה בבני ברק שכמה בעלי חזות חרדית פרצו לחנויות והדבר גרם להשמצה על הציבור החרדי. הרבי לא שתק על כך. ובשבת שלאחר מכן בסעודה שלישית דיבר: "אפשר ומר שרוב רובם של בחורי הישיבות הם אכן בני תורה ופוחדים ורועדים שח"ו לא להיכשל בפרוטה של איסור, בפרוטה השייכת לזולת. ומה שהם צועקים ברחוב 'היתכן? בבני ברק?' הרי בדבריהם אלו הם מחשיבים את בני ברק, אלא שרח"ל קרה מקרה…".
הרבי מאד הקפיד על חזותם החיצונית של בני הישיבה שילבשו מלבוש מכובד, נקי מלכלוך, וח"ו שבן ישיבה ילבש מלבוש מוזנח ומלוכלך. וכפי שהתבטא "זה מכאיב לי מאד. מבן ישיבה נדרש שיהיה זהב טהור מבית ומחוץ. מישיבה צריכים לצאת בחורים שיגרמו קידוש שם שמים ושלא ילבשו לבוש שיגרום שנאת בני תורה על הבריות, אנחנו רוצים תלמידים בעלי נימוס, בעלי דרך ארץ, עדיני נפש שיתרבה על ידם כבוד שמים".
"יושבת וממתנת…"
צמאונו לחג הפסח היה מובע בכל זמן במשך השנה. בכל פרשה מפרשיות השנה היה מוצא רמז ומשלבו בקשר לחג הפסח. ופעם בשבת תולדות התבטא הרבי: אני מתגעגע למצה הקדושה! בעיקר שהגיעו פרשיות חומש שמות, לעתים היה פורץ בבכי "מיין הייליגע מצה". כל השנה היתה עסוקה מחשבתו בליל הסדר. בכל חג היה מקשר את החג עם פסח. ופעם בנעילת שמחת תורה אמר כי אביו התגעגע בשמחת תורה לחגים שחלפו, ואותו חסיד אמר לו: אבל מאידך אנחנו קרובים לפסח יותר מלפני חודש, והרבי מצא נוחם בתשובתו.
כשהגיע חדש אדר כבר היה סופר את השבועות הימים והשעות עד אכילת כזית המצה. שבועיים קודם החג כבר הודיע פעם לרבנית כי הסדר 'טלפן' שהוא מגיע… והיה מוכיח את תלמידיו כי כמו שמפנים את הבית ואת חדריו לקראת פסח ומקרצפים כל פינה מלכלוך ומשפשפים את הכלים, כך כל אחד צריך לקרצף את עצמו ולנקות מחמץ – שאור שבעיסה ואחר כך לחמם את עצמו במצה.
ככל שקרבו השעות, כך גאתה ההתרגשות. בשנים שחל ערב פסח בשבת בו מתפללים ואוכלים מוקדם ושאר היום פנוי להכנה, היה מרוגש כולו, ופעם פירש את ההושענות "יושבת וממתנת עד כלות שבת", וכי יתכן שיהודי מצפה לסיומה של שבת קודש?! שהכוונה לשבת כזאת שבצאתה יגיע ליל הסדר וממתינים שיגמר כבר שבת ויגיע ליל הסדר.
לא רק לחג הפסח המתין הרבי. הגאון רבי חיים יעקב גולדויכט זצ"ל בבחרותו בישיבת סלבודקה, היה נוהג לצעוד מידי ליל שבת מגבעת רוקח לשיכון ויז'ניץ לשולחנו של הרבי. באחת משבתות הקיץ הצליח לשכנע כמה מידידיו לבוא עמו לשולחנו של הרבי. הרבי דיבר ואמר: שני סוגי תנורים אנחנו מכירים. תנור חשמלי המתחמם מיד ותנור הסקה הבנוי על גזרי עצים שאותו יש להכין זמן רב לפני לילות החורף. צריך לרכוש עצים, לתקן את הארובה מהחלודה, לנקות את שביבי הגחלים ולהסיק זמן ממושך כדי שיתפשט החום בחלל.
ואז התלהט הרבי ואמר: מי שהתנור שבקרבו מוכן, די לו בפרוש יום הדין ללחוץ על מתג החשמל הפנימי והחום יזרום באברים… אבל אנחנו שהקפדנו לטנף כל אבר בחלודה, אנחנו זקוקים להתחיל בהכנות, להזרים לתוכנו מהרגשי התשובה וההזדככות כבר בחדשי הקיץ, שאז יש חלודה יותר מכל ימות השנה, ובמקום לחפש עינוגים בים ובנהרות עלינו להתחיל בהסקת התנורים…
והרבי פצח בדבקות עצומה בשיר: "ותמלוך אתה ד' לבדך" בניגון הויז'ניצאי של ראש השנה, כשהציבור מתלהט יחד איתו, כשסיים הרבי את הניגון פניו היו רחוצות מדמעות הסקת התנור…
