1.
שלוש שנים לכתיבת טור הוא בהחלט זמן טוב לעצור ולעשות סיכום קטן, מה עוד שבזמן הקרוב מאד אני עומד להוציא אי"ה ספר בן למעלה מ-500 עמודים שיאגד את מבחר הטורים של "אות חיים" (כמאה מתוך 160).
כמובן שאינני כולל את הטור "מול המראה" שהתפרסם כאן כמעט מאז הצטרפותי ל"יתד נאמן" לפני 27 שנים. טור שרובו יצא אף הוא בסט הספרים "עצות מהחיים".
"אות חיים" שונה בתכלית מ"מול המראה" והוא דורש ממני למעשה הקדשת כל השבוע למחשבות, ועוד יום שלם לכתיבה (ומחיקה).
לכתוב לאנשים זה מלחיץ גם ככה, לכתוב לקוראי "יתד נאמן" שהוא בעיניי "העיתון לאנשים הכי חושבים בעולם", זו משימת חיים. וכשזה קורה כל שבוע, זה גורם לך להסתובב סביב הטור. "מה הנושא", כיצד "לתקוף אותו", איך ליצור חידוש, איך לא להיות צפוי, נדוש ומובן מאליו, ואיך לא להימאס.
לפעמים זה עול שאתה רוצה להשתחרר ממנו. אבל אתה לא.
2.
אתה לא, כי זוהי זכות גדולה שאין למעלה ממנה. וכי זו שליחות לבטא דעתם של רבים, לחדש להם, לעניין אותם, להביא בפניהם רעיונות של גדולים ממני, ובעיקר רעיונות שהם חשבו עליהם בעצמם אך לא מצאו מי שיבטא את זה באופן מוצלח. (אגב, זו התגובה שאני נתקל בה יותר מכל, שכן אינני "איפכא מסתברא", החשיבה שלי היא כרוב בני האדם ורוב הנושאים שאני כותב עליהם ככולם, מוסכמים על כלל הציבור, ועדיין אנשים רוצים לראות את מחשבותיהם באים לידי ביטוי, וזוכים להארה ולהצגה, בליווי הוכחות ונימוקים המתיישבים על הלב.)
3.
לא קל לכתוב ב"יתד נאמן". זהו עיתון עם "ועדה רוחנית" אמיתית היושבת לך על כל מילה שאתה כותב, ואני לא מגזים. כל מילה.
אני חושד שהטורים שלי עוברים ביקורת כפולה ומכופלת ויש בסיס לחשד הזה, מפני שיש בהם שנפסלים, ועוד יותר, כאלה שעוברים קיצוץ כזה או אחר, ואם אתם שומעים נימה של מרמור, לכו לרופא אוזניים. גאווה גדולה, זה מה שאני מרגיש.
אני חייב לשלוח את הטור כבר ביום שלישי, גג רביעי, וכאן הוא מתחיל לטייל אצל העורכים, אצל מזכיר הוועדה הרוחנית, אצל המבקר ומשם הוא חוזר אליי לתיקונים. עם השנים פיתחתי חוש שישי המונע ממני לכתוב על נושא שייפסל ממילא, ויודע מראש איזו שורה עלולה להיות לא מתאימה לתו התקן המחמיר של "יתד נאמן" (אם כי לפעמים אני לא מתאפק וכותב, וזה אכן נפסל).
עיתונאים ופובליציסטים בעולם אוהבים להתגאות על "התעוזה" שלהם, על כך שהם הרהיבו עוז לכתוב נגד אנשים חזקים או נושאים שהם בגדר "טאבו", אבל האמת היא שבעולם שלנו מלא החוצפה, זו בכלל לא גבורה לכתוב "מה שאתה רוצה" ובעיקר לא לכתוב "נגד" "להתחיל עם חזקים". בעולם שלנו החזקים הם הכי חלשים וכל אוחז עט, מיקרופון או מצלמה נהיה מלך מפני שהוא יכול להשפיל וגם להפיל נושאי משרות בכירות. האנשים שפעם היו חזקים ושולטים וכיום הם חלשים ונשלטים ורועדים אפילו לומר את דעתם, או לצאת נגד התקשורת או אפילו לעשן סיגר.
4.
אבל האמת היא שהחכמה הכי קטנה זה לכתוב מה שעולה על דעתך. למעשה, הדבר הכי קל בעולם.
זה כמו ההבדל בין לבנות מבנה מרשים עם מאות יחידות "קפלה", לבין להרוס אותו בבעיטה (תודו שזה כיף). חלומו של כל כותב הוא לבעוט ולהפר מוסכמות ולצאת נגד כל העולם. ובימינו אנו זה קל ופשוט ואתה לא משלם על זה כלום, פרט למחיאות כפיים מצד האספסוף שגם הוא נהנה לראות איך "הולכים נגד" ואיך "נכנסים במישהו".
לעומת זאת, בנייה של מסר, המעוגנת בכללים ובחוקים של שיווי משקל השקפתי, מוסרי וחברתי, היא אתגר אמיתי משום שקשה יותר הוא לרסן את עצמך, לעמוד בחוקים ובהוראות. לכתוב כתיבה שהיא גם טובה וגם מועילה, ובתנאים מגבילים.
ביני לבינכם, "יתד נאמן" על שלל עורכיו, מבקריו ואנשי הוועדה הרוחנית שומר עליי. בעיקר מפני עצמי. זו הסיבה שאני כאן ולא במקומות אחרים שבוודאות היו נותנים לי חירות כתיבה מוחלטת.
5.
הנה סיפור שאני נוהג לספר מפעם לפעם לאנשים חילוניים או מסורתיים שמנסים לברר "למה בחורי ישיבה לומדים עד שעה כל כך מאוחרת ולמה לא נותנים להם קצת לבלות, כדורגל וכאלה…"
מסופר על אחד ממגידי המישרים של ירושלים, שנהג לומר שיעורים לאנשים "מסורתיים" בכל שבת.
שבת אחת, קם אחד המאזינים ופנה ללכת. הרב הפסיק את שיעורו ושאל "לאן אתה הולך?" והוא אמר לו "יש משחק כדורגל" ונקב בשמה של קבוצה מאד אהודה על ירושלמים מסוימים.
הרב שאל אותו, "תסביר לי מה זה כדורגל".
האיש נבוך "הרב לא יבין, חבל שאני אסביר".
"מה אכפת לך לנסות?" אמר הרב.
"טוב, אנסה: יש כדור אחד, מגרש של 120 מטר אורך ו-90 מטר רוחב, וישנם 11 אנשים שאני מאד מעריץ והתפקיד שלהם זה להעביר את הכדור לצד השני של המגרש ולהכניס אותו לשער ברוחב שבעה וחצי מטרים וגובה שניים וחצי".
"ולמה צריך 11 אנשים? בנאדם אחד יכול…" מקשה הרב.
"בגלל שמולם יש עוד 11 אנשים שאני ממש שונא ומתעב והם כל הזמן מנסים לחבל במאמצים שלהם, לחסום אותם, ואפילו להביא את הכדור לשער של החברים שלי".
"אה…" אמר הרב, "ולמה זה צריך להיות על חשבון השיעור שלך?"
"כי זה מתקיים עכשיו המשחק, כבוד הרב. אחר כך זה ייגמר".
"מתי ייגמר המשחק?" שואל הרב.
"בעוד שלוש שעות גג", אומר האוהד.
"יש לי הצעה", אומר הרב, "אני אלך אתך במוצאי שבת, אתה תביא כדור, ואנחנו ניכנס למגרש שבטוח יהיה ריק לגמרי, בלי אותם 11 שאתה שונא, ונרוץ עם הכדור ונכניס אותו לשער מאה פעמים…"
כולם שאגו מצחוק. "כבוד הרב, אמרתי לך שאתה לא תבין. זה לא הולך ככה".
"למה באמת?" תמה הרב.
"כי זה לא חכמה להכניס את הכדור לשער הריק. כל החכמה ש-11 אנשים מפריעים לך…"
"יפה מאד", אמר הרב, "זה בדיוק מה שרציתי לשמוע. וכעת תגיד לי מה החכמה לשמוע שיעור שאף אחד לא מפריע לך? כל החכמה היא לשמוע שיעור כאשר יש יצר הרע בדמות איזה משחק שמפריע לך ועדיין אתה כאן בשיעור…"
6.
וכעת לספר.
שמו יהיה "אות חיים. הסיפורים שצובעים לנו את החיים".
הטורים שבחרתי כוללים את הסיפורים האישיים והמחויכים שרשמתי כאן, מילדותי בחיפה דרך נעוריי ועד לימים אלה, בשילוב תיאור תהליכים היסטוריים, מידע מעניין, מבט אל העתיד, ניתוח מצבים, באמצעות "תורת המשחקים", תובנות והדרכה לחיים.
לספר לא הכנסתי שום טור שעסק בפוליטיקה, בבית המשפט, או בנושא שעוד שנה לא יהיה רלוונטי. מאה הטורים שנכנסו הם כאלה שעוסקים בנושאים שיהיו רלוונטיים גם בעוד מאה שנה, אי"ה.
הטורים שרשמתי כאן במשך שלוש שנים, הפכו לספר שאיני יודע אם כתבתי כמותו.
7.
והנה עוד חידוש:
הספר, בן למעלה מ-550 עמודים לא יימכר בחנויות!
על פי עצה חכמה שקיבלנו, הספר יסופק באופן ישיר למזמינים דרך הטלפון, ההכנסות ממנו ייכנסו לעמותה, ויוקדשו לצורך טיפול מציל חיים לבני בכורי רפאל מאיר צבי, שיתבצע אי"ה בחו"ל בעוד שבוע וחצי. טיפול יקר מאד, מתמשך, ובלתי מבוטח.
בשיטה זו, נחסוך עלויות הפצה ומיסוי ונוכל לממן את הטיפול בלא צורך במגבית כספים.
לפיכך, מי שממילא מעוניין לרכוש את הספר, יהיה שותף למשימה חשובה זו, ואולי גם יזכה לממן טיפולים מצילי חיים גם לאחרים.
ואל תשכחו את שמו לתפילה: רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל.
וכל זה, נותן משמעות חדשה לשם הספר:
"אות חיים"!
מספר הטלפון להזמנת הספר: 0799148999
