זהו. קיבלנו את התורה.
לא משנה אם הייתם ערים כל ליל שבועות או רק חלק ממנו; אם אכלתם עוגות גבינה לשובע או שהתנזרתם מהן מטעמי דיאטה; אם צעדתם לילית אל הכותל המערבי או שבכלל הייתם באזור חומת מקסיקו העתידית; אם הייתם ערניים במהלך בוקרו של החג או ישנוניים קמעא (תלוי אם קראתם את הטור הקודם או לא…) – חג השבועות חלף ועבר. עכשיו הגיע הזמן לדבר על תורה.
עכשיו? אתם תוהים. והתשובה היא: כן, בדיוק עכשיו. אחרי שזימרנו 'ובאו כולם בברית יחד' עד שכמעט פקעו מיתרי קולנו; אחרי שזעקנו 'נעשה ונשמע' בנהמת לב; אחרי שרטטנו עד דמע למשמע הקולות והברקים – זהו בדיוק הזמן לומר את הדברים הבאים, בתקווה שיצאו מן הלב וייכנסו גם כן אל הלב.
ובכן, מורי ורבותי, זו העת להכיר בעובדה: גדל כאן דור שאינו מעריך דיו את לומדי התורה.
רגע, לא להתנפל. הדור של היום – ואני יודע שהביטוי הזה נשמע סבתאי למדי – מעריץ זמרים ומלחינים, אמנים ויוצרים, סופרים ועיתונאים, מפורסמים וידוענים. וזה כואב. זה כואב כי זה בא על חשבון הדברים החשובים באמת.
גם אלו שלא העפילו לדרגת 'מעריצים', עדיין מכבדים את הנזכרים לעיל, ועוד רבים שלא הוזכרו, טיפ-טיפה יותר מאשר את אברכי הכולל, עמלי התורה, מחזיקי העולם ולא כקלישאה גרידא.
הצעירים, בפרט בחורי הישיבות, ידעו לומר לכם בדיוק באיזו אורגנית משתמש הקלידן – או בשמו העממי: האורגניסט – ההוא וההוא, האם זו 'ימהה טיירוס 5', או 'קורג פי.איי.3', מי בנה והרכיב עבורו את המקצבים, וכמה סוגי מעברים מאופסנים באורגניתו, או שמא זו בכלל תיבת מקצבים. מבינו'ס כזאת הייתה יכולה לשמש היטב את בחור החמד בהבנת ובזיכרון סוגיית חרדל במסכת בבא בתרא על בוריה, כולל ה'תוספות' הארוכים בעמוד ב'.
אבל זאת הבעיה הקטנה. יתעסקו הצעירים בעניינים אלו ואל ישעו בדברי שקר ובפיתויי עולם החולין שבחוץ. העניין הוא שלרבים מקרבנו, גדולים כקטנים, יש כבוד רב לסוחר הנדל"ן הידוע, שנראה לאחרונה בכרכרתו המפוארת הרכובה בידי נהגו ההדור; ואילו לאברך הצנוע, עם המגבעת מהבר-מצווה, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה פסוקה ונושאי כליה – לא נותר לנו כבוד.
אני כמובן לא מכליל. יש המון שמכבדים ומעריכים ומעריצים ומקדישים את נושאי דגל התורה. זה טוב וזה יפה. אך עדיין, דומני שהתופעה המדוברת נרחבת ובעלת משמעות ונוכחות, ויש ליתן עליה את הדעת.
הבעיה הגדולה הרבה יותר, היא באלו המזלזלים. לא זו בלבד שאין פיהם משמיע מילה או שתיים של הוקרה, או לפחות מחשבה טובה הניכרת מבין ריסי העיניים, אלא שעוד מחציפים הם את פניהם ומביעים לעג ולגלוג כלפי הלמדן התורן, לאמור: מי אתה ומהו ערכך?!
וכאן הבן שואל: למה? אתה לא לומד, ניחא. אבל למה לזלזל? למה לערער את ביטחונו של היושב באוהלה של תורה? מה תועלת תצמח לך מכך? וכי בזכות זלזולך יוסיפו לך אורך ימים ושנות חיים, או לפחות העלאה במשכורת? ובשפה פשוטה יותר: מה הקטע שלך?!
התירוץ לקושיא די ברור, וכמו שאמר פעם האדמו"ר מקוצק זי"ע בפקחותו כי רבה: "יש שתי דרכים להיות גבוה – לעלות על הר, או להשפיל את השני…" ואת הדרך השנייה בחרו להם המלגלגים דלעיל. מזלזלים אלו סבורים כי באם יודו בגדלותו של הלמדן, יפחת ערכם שלהם. והם טועים, ובגדול. שהרי כבר לימדונו חכמינו: 'איזהו מכובד – המכבד את הבריות'.
וכעת נשאל את אותו הצד המזלזל: האם אתה לוקח על מצפונך את עזיבתו הקרובה של אותו אברך כולל את ספסל לימודו, מפאת זלזולך? האם אתה ב-א-מ-ת לא מעריך לומדי תורה, או שמא זו קנאה הנובטת בפנימיותך ומבצבצת כלפי חוץ? האם אתה, בתוך תוכך, לא היית רוצה להימנות על אותם יושבי אוהלים? אתה רוצה. אלא מאי? עול המשכנתא, פרנסת הילדים וכל השאר, מעיקים עליך. אבל למה לזלזל במי שכן לומד? קשה לך לפרגן? לפחות סכור פיך לבל תישמענה מילים של פגיעה והקלה בערכם של לומדי התורה יומם ולילה.
אז אברך כולל יקר – הרם ראשך! שא בגאווה את דגל היהדות התורתית, כי אתה הצועד בראש המחנה. אתה נמנה על הגדוד החשוב ביותר לעם ישראל כולו. ואל תבוש מפני המלעיגים, כי דע לך, שכולם מכירים בכך – אם כי לא תמיד מודים בכך – שאתה הוא סמל היהדות. אתה מחזיק את העם. ואוי לו לדור שיש צורך בתזכורת לדבר פשיטא זה.
ואליך, הצד שמזלזל – אם בגלוי, אם באופן סמוי – קח לתשומת לבך את הדברים הנזכרים. שנן לעצמך כי אחרי הכל וגם לפניו, התורה היא הערך הנעלה ביותר. ואתה לא באמת חולק על כך. אתה עמל לפרנסתך? עלה והצלח. רק אל תרמוס בדרך למדנים ושקדנים, ואל תקצוץ את הענף העבות עליו נשען העולם כולו. כבד את תלמידי-החכמים. אמור להם שאתה מעריך אותם, ותתכוון לכך. אתה תראה שמאומה לא ייפגע ממעמדך.
הטור הקודם:
"במקרה " נתקלתי בספר המלאך על חייו ודרכו של רבי חיים אברהם דובער לוין זצ"ל
צריך לקרא הרבה ספרים כאלה ולבסס נורמה כזאת של השתוקקות לקדושה לתורה ולאהבת השם…
מאוד נהנתי לראות את המאמרים של הרב שמחה, אבל, כן חייבים להגיד, ולצעוק, ולהפחיק את כולם, אכן לא מחנכים ולא מחברים ובודאי שלא משווקים מהי אהבת תורה, איך ללמוד גמרא כדאי להנות מהגמרא, מנסיוני הרב בתחום יותר מ 50% של בחורים חרדים שלומדים בישיבות שלנו, לא נהנים, וישובים שם בכפיה, ומחכים רק כדאי שיקרא בחור מהשורה ולא ח"ו שנפלט שיוכל להתחתן בבוא הזמן, אבל אין חיבור מבפנים, אין רצון ושמחה פנימית, וחסר הרבה משמעות לעשיה שלו משך ה 5 שנים הברוכות שלו בישיבה, ובמקום שהלימוד בישיבה תקרב אותו ויקדם אותו למקום יותר של חיבור לבורא עולם לאהוב ולהתחבר להבנה בלימוד הגמרא, הבחור יותר ויותר מתרחק, ומדוע, כי המוח של האדם לא יכול ומוכן לסבול סבל, ובהתחלה כואב לו, למה הוא לא יכול ללמוד ולהנות, ולאט לאט כשהסבל מגיע לשיאו, הוא מחליף את ההגדרות במוח שלו, ואז הוא מפסיק לסבול, ולכן נוכל לראות בחורים שהיו פעם במקום מסוים יורדים משך הזמן ומחליפים אצלםם את ההגדרות, מי אמר שבאמת הכי נכון וחשוב זה ללמוד תורה???
כל זה אני כותב מתוך לימוד על חקר המוח, ולווי נוער להכניס להם מוטיבציה וטעם בלימוד הגמרא, אכן הישיבות עדיין לא קולטים את הפער, ומניחים את הבעיה תחת השטיח כמי שאומר יהיה בסדר, ולאט לאט המצב מתגלה ומחריף, הרבה ישיבות צריכים לשמור על שמם מבחוץ במקום לתת מענה אמיתי ונכון ובריא בצורה אינבידואלית, לכל יחיד ויחיד.
במילים יותר קיצוניות – הבחור משמש את החברה החרדית ע"י לימוד בישיבה, והגיע הזמן שיותר ישיבות יצטרפו למעגל האמיתי של בניית הדור והנוער הצעיר והיינו שהישיבה תשמש את הבחור לפי אופיו וצרכיו ולא לחשוב אם תאים רק אם צריך וקריטי.
כתבתי כאן בכמה שורות יכלתי להאריך בנושא כאוב זה, אולי בהמשך.
בידידיות לכל הקוראים, שמי הרב ישראל אריה ביטרמן יו"ר מרכז חיינו – יותר טעם בלימוד הגמרא
אהבת תורה לא נקנית מעצמה צריך לזה המון השקעה בבית מגיל אפס וזה בידי עזרת נשים הדמעות של אמא ושל סבתא… ואם בימינו הנשים קיבלו צורה של קרייריזם, מה יעשו צעירי הצאן, זה מה שהם סופגים בבית.
כמה נכון וכמה צדק
מילה במילה!
כל מילה בסלע!
אני תוהה האם רק אני, למרות שהסכמתי לכל מילה, חושב שאני דווקא כן מכבד ומעריך את לומדי התורה, אבל האחרים…
או שכולנו באמת לא מכבדים מספיק…
אני כעת רואה שכיוונתי קצת בתגובתי הקודמת, לתגובתו של 'חיינו'. הרב ביטרמן.
רציתי להוסיף עוד משפט על תגובתי הקודמת.
כלומדי התורה יתחילו להעריך בעלי בתים, בעלי בתים יעריכו תורה.
כלומר, היום מי שקשה לו ללמוד כל היום, מרגיש וחש שהוא אינו שווה, ולכן, כיוון שהותר לו, הותר לו הכל. הוא מרשה לעצמו הכל, כי הדימוי העצמי נמוך. וזה גם מה שהחברה משדרת.
הגיע הזמן לגדל גם בעלי בתים. לא רק למדנים.
גם להיות בעל בית, זה דבר המצריך לימוד.
ואין בזה שום סתירה ליהדות, ולא סתירה בהשקפת היהדות, ועלינו להגדיר היטב את מקומו ותפקידו של כל אחד, בין אם הוא למדן, בין אם הוא בעל בית, בין אם הוא עמקן, בין אם הוא פשטן.
לכולם יש את הערך היחודי לכל אחד באשר לו.
אם אתה מהבעלי בתים, הערך התורה של דף היומי, יכול להיות שווה לאותו אחד שעוסק כל היום בתורה.
מסכת ברכות דף יז' עמוד א' "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה" וכו'
כתבתי שתי תגובות, הראשונה לא מופיעה, השניה מופיעה.
אתם ב GDN, מה נסגר?????????