כפי שסיפרתי לכן בעבר, נולדה כל שיטת "עיגולי תגליות" בזכות הכאב שעברתי כילדת גן קטנה ודחויה, שלא חשה אף פעם (מבטיחה לכן) שייכת ורצויה בגן הילדות.
רצוני, כגננת, שלא לעשות עוולות שנעשו כלפי הובילה אותי למקום של גננת שמצליחה במקומות בהם נכשלים מטפלים פרא רפואיים עטורי ידע והילה.
אך לא רק כאב מן הילדות הניע את פעולותיי.
כאמא צעירה לבת בכורה פגשתי בצער קשה נוסף.
כל שנות ילדותי ונערותי נדרתי כי לא אתן לילדי לחוות את סבל הדחייה שחוויתי כילדה.
אך הנדר לא הועיל לי.
את קשיי ההתפתחות של ביתי זיהיתי ראשונה.
אז טרם עלה בדעתי כי בכוחי לסייע לה לגבור עליהם. עשיתי את מה שהיה ביכולתי לעשות – פניתי לקופ"ח במטרה לקבל הפניה למכון להתפתחות הילד.
כך החל מסע התלאות שלי – ממנו למדתי איך לא מנהגים אל הורים שילדם מתקשה.
כמה – כמה רציתי אז שיכירו בתחומי החוזק שלה ובקיסמה.
כמה רציתי שיגידו לי שהיא בסדר. שזה בסדר.
שבוע אחרי שבוע נסעתי למכון להתפתחות הילד, וחזרתי מרוסקת רגשית.
ביצעתי את התרגילים שנתנו המטפלות באובססיה.
רק לגאול אותה! שלא תסבול כמוני! לא!
אני לא יודעת לשחזר היום, אחרי שנים (היום היא כבר אמא לילדות. קרובה אלי מאוד וחברתי הטובה ביותר. מבלי תמיכתה ניווטה וחכמתה לא הייתה שיטת עיגולי תגליות יוצאת לאויר העולם. הילדות שלה הן המאושרות בתבל. אמא שלהן מושלמת).
באלו דרכים בדיוק גימדו שוב ושוב את דמותה הקטנה בעיני.
אני זוכרת שהייתי נגמרת מהשדרים שקיבלתי מנשות המקצוע במכון. כל המקום של האמהות הטריה והבריאה נמחק בי.
היא לא – היא לא – היא לא – היא לא – היא לא.
אח"כ היינו נכנסות למזכירה למסור התחייבות והיא הייתה קוראת אל ביתי:
"יפ-יו-פה" והייתי מרגישה כמו אדם עם קוצר נשימה, שלרגע הצמידו לפניו מסכת חמצן.
אני זוכרת ליל שמחת תורה, כשגב' אחת בבית הכנסת חיבקה אותה והחמיאה לי עליה, ונכנסתי לסוכה הריקה שבחצר בית הכנסת (סוכה של ליל שמחת תורה תמיד צובטת בלב…)
ובכיתי כמו ילדה.
זו הייתה הפעם הראשונה אחרי חודשים שמישהו אמר לי משהו חיובי על הילדה שלי, שכ"כ השתדלתי לטפח.
הכאבתי לכן? מצטערת.
עכשיו נחזור לגן שלי:
בלי שום כוונות יומרניות בחינוך או בהתפתחות או בכלל, אמרתי לעצמי בתחילת דרכי כגננת בגן פרטי:
מה שהכאיב לי כאמא – לאמהות של ילדי הגן אעשה הפוך.
למילה של גננת יש כח סגולי שאין לשכנה או למכרה מהגינה.
אם הגננת מחמיאה – זה תופס!
חשבתי כך: כל זוג הורים נושא על כתפיו יותר משהוא מסוגל לשאת.
הנה יש לי הזדמנות לתת חיוך, וכוח של נחת למסע המשותף של ההורים. למה לא?
והתחלתי להחמיא.
מכיון שאינני אדם שיטחי, לא אמרתי "היא מקסימה" או "איזה ילד נ-ה-ד-ר יש לכם".
חיפשתי דברים אותנטיים. הארתי נקודות באישיות.
הצבעתי שוב ושוב על כל התקדמות זעירה. אפילו זערורית. הצנעתי את החולשות של הילדים.
אמרתי: בהמשך הדרך כבר יגידו להם. מי אני שאכאיב ולמה שאכאיב?
אני גננת פשוטה בגנון פרטי, ואני רוצה שיהיה לאנשים טוב על הלב.
שלא יסבלו כמו שאני סבלתי.
ואז – גיליתי את הכוח.
ההתלהבות וההתעסקות בכוחותיו הייחודיים של כל אחד מהילדים המתקשים, ההתמקדות בהישגיו המזעריים וההדגשה המכוונת של כל דבר חיובי הקשור בו,
הניבו לא רק הורים שמחים ומחייכים – אלא גם הורים מצמיחים.
הילדים המתקשים מינפו את הישגיהם והתפתחותם, כשהוריהם ספגו בשיטתיות מחמאות מתלהבות עליהם.
ראיתי את זה במוחש. אי אפשר היה לטעות. המעגל החיובי סביב הילדים, בעובדה שהפכו להיות מקור למחמאות ונחת "הגננת שלו מספרת שהוא…"
טלפונים שרצו לסבתות לשתף בחוכמות שאמר היום בגן או בכך שהצליח לבצע משהו יופי – טופי, כל אלו הפרו את העבודה ההתפתחותית עליה עמלתי בגן מידי יום, והביאו את הילדים להישגים לא הגיוניים.
כיום, דרך זו היא חלק בלתי נפרד מהשיטה שלי, בין בגן ובין עם ילדים בקליניקות שלי.
כי לא חוכמה להטיף להורים על הצורך לחבק בכל מצב.
חוכמה להעניק לילד הורה שהחיבוק מתפרץ ממנו – כי כיף לו להיות הורה של הילד הזה.
כתבמ מרגשת ומעצימה
ואו
תודה
פשוט מדהים! אני ממש אהבתי! והלוואי וירבו גננות ומורות כמוך..
מניסיון