"שופטת חרדית"? זו תופעה של "אשר קרך בדרך" / יתד נאמן

מלחמת עולם ניטשה על איוש תפקידי השופטים בערכאה השיפוטית העליונה. כיפופי הידיים בין שרת המשפטים איילת שקד לנשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות, הסתיימה בפשרה. שקד הצליחה להכניס את המועמד השמרני שלה הפרופ' אלכס שטיין בעל הנטיה הימנית המתנגד לאקטיביזם השיפוטי של השופט אהרן ברק, ולעומתה הצליחה השופטת חיות למנות את השופט עופר גרוסקופף התואם את עמדותיה.

עצם העובדה שיש כאן התמודדות בין שתי השקפות עולם מנוגדות, שביניהן ניטש קרב איתנים – מי ימנה, מבהירה היטב שבית המשפט איננו אוביקטיבי. כל שופט מכריע לפי נטיית ליבו, ולזה בדיוק מתכוונים אלה שנאבקו למען מינויו. הורדת הידיים הפוליטית הזו חושפת את מערכת המשפט הישראלית במלוא נמיכותה ורפיסותה. היא מחדדת את האבסורד, עד כמה חוקי הערכאה נעים ונדים כעצים ברוח מצוייה, לפי רוח אפו של השופט.

איוש משרת השופטים לפי האג'נדה שלך, בעיקר בערכאה העליונה, מאפשרת לך לקבוע את אורח החיים בישראל. הסובייקטיבית הזו מפחידה, כשדעתם ונטיית ליבם האישית של אנשים, עלולים להכריע מי יאבד את ממונו ומי יתעשר, חירותו של מי תשלל ומי ייצא לחופשי מבין הסורגים. המטוטלת משנה כיוון לפי נטיית ליבו של השופט, לפי מזג האישי שלו ולפי המזג השיפוטי. הוא מושפע מהשקפת עולם פרטית שגיבש לעצמו, ובתוך תחומי המגרש המשפטני, הוא רשאי להגג ולפסוק לפי שיקול דעתו. אם הוא "ליברלי", יהיו פסקיו "ליברלים". אם הוא "שמאלן" הוא יטביע את שמאלניותו במערכת המשפט ואם הוא חובש כיפה, יתכן שהוא ידוג את הכרעותיו מתוך "המשפט העברי". לשופט עצמו, לעברו ולהשקפת עולמו, יש משקל רב בהכרעת דין. 

 אמנם גם החשיפות האחרונות מטילות כתם לבן של אבק סמיך ומכתימות את גלימת השופטים הכהה והמלומדת. המאורה המשפטית הולכת ונחשפת בריקבונה. זה עתה פורסם בתקשורת כי לשופטת חשובה הוצע תפקיד היועה"מ לממשלה תמורת סגירת תיק. על אף שהשופטת יידעה את נשיאת ביהמ"ש העליון, שתיהן לא דיווחו על "הצעת השוחד" לרשויות. זו לא שאלה של "חוקי או לא חוקי", אלא ענין של ריח. בצל הביקורת על "השתיקה וההשתקה" הזו, נחשפה השערוריה של החלפת הודעות כתובות בין החוקר לשופטת בתיק בזק שמאיים על ראה"מ נתניהו. החוקר תאם מראש עם השופטת בכמה זמן יוארך מעצר החשודים ומבקש ממנה "להראות מופתעת". בערב פורים המסכות נפלו, איזה "ונהפוכו": שופטים חשודים, חשודים משתחררים. דור ששופט את שופטיו.

אבל לא זו הבעיה האמיתית של בית המשפט, הליקוי הוא בשורש, בעצם היות החוק יציר כפי אנוש. במהות. זה שונה לחלוטין ממהותה של מערכת הפסיקה התורתית:  דיין בבית הדין, בניגוד לשופט בבית המשפט, חייב לשפוט לפי חוקי התורה. הוא אינו יכול להפעיל את הגיונו הפרטי ואת נטיות ליבו. הוא מברר את הסוגיה, צולל לעומקה, מלבן את פרטיה – ודולה מתוכה את המסקנה: מה אומרת התורה על כך? מה רצון הקב"ה? דיין רק מוציא לפועל את מה שנפסק בתורה בכוח. אין מקום לחשיבה ולהגיון שלו, או למצב רוחו באותו בוקר, כשם שאין מקום לסולם ערכים פרטי ואנושי. לכן החקיקה המשפטית והפסק ההלכתי הם שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו, ואולי אפילו אינם מקבילים.

זאת הסיבה שהפנייה לערכאות כל כך חמורה מנקודת מבט יהודית. הרמב"ם בהלכות סנהדרין, פרק כ"ו, הלכה ב', מציין כי "כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא,א) לפניהם, ולא לפני עכו"ם, לפניהם ולא לפני הדיוטות". גם השולחן ערוך בחושן משפט, סימן כ"ו, הלכה א' קבע: "אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם אפילו בדין שדנים בדיני ישראל ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם אסור וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת מרע"ה".

החוק הישראלי, גם אם ינוהל ע"י שומרי תורה ומצוות, ישאר חוק של ערכאות. כי ערכאות, עם כיפה ובלעדיה, הן ערכאות. הפקדתן בידי חובשי כיפה לא תגהץ את הגיבנת הרוחנית שבמהותן. גם משפטן דתי, מעצם מהות תפקידו, מחוייב לחוק הישראלי, לא לחוקי תורתנו הקדושה. זה שהוא מביא באמתחתו לצנרת המשפטית החילונית מעט סוביקטיביות יהודית אמיתית מול רוח החוק הלא יהודית, עדיין אינה הופכת חוקי ערכאות לחקיקה יהודית. אפילו אם הייתה המערכת החילונית מתנהלת על פי חוקי התורה, ע"י אותם אנשים, היו אלה ערכאות. גם אם אנשים אלה היו מכריעים על פי דין תורה ממש, אלה הן ערכאות. אף אם יכסו בכיפה או בפאה נכרית את קרחתם היהודית, ישארו דל משפטי גאה.

בתהליך המינויים האחרון התמנתה בין השאר גם מה שהתקשורת כינתה שופטת חרדית ראשונה. מלבד הפירצה הנוראה והלגיטימציה הניתנת לערכאות ב"מינוי שופטת חרדית", מדובר באיל ברזל שמנסה לנתץ חומות שהיו עד כה בלתי עבירות, להפיל מחיצות שמגוננות על הציבור החרדי. בדברים שנשאה לאחרונה שרת המשפטים בכנס נשים שאירגן אתר אינטרנט "חרדי", היא חשפה את החלטה למנות "שופטת חרדית ראשונה": "מדובר במהלך חברתי תקדימי". עוד הבהירה כי היא רואה בכך "אתגר מיוחד כדי שהנשים החרדיות תוכלנה להתקדם במשק ובכלכלה ולהוביל יוזמות חברתיות חשובות, לא פחות מגברים". לא מדובר רק במינוי משפטי אלא ניסיון לשנות את הציבור החרדי ולפרוץ את גדרותיו. אם מדובר בשופטת "חרדית" גם הסכמה לשתף פעולה עם מהלך כזה, הוא הכנסת הראש מרצון לתוך הגיליוטינה, לא רק הראש הפרטי אלא הראש של הכלל. זה מהלך חריג ושובר מוסכמות. זה הרבה יותר חמור מעצם הערכאות, כי מדובר כאן בשבירת הסכר, באג'נדה "חרדית" חדשה. 

כאשר היהודים בשושן נהנו מסעודת אותו רשע ונגזרה הגזרה, רץ אליהו הנביא אל אבות העולם ובקש "לעוררם" לתפילה. כשהגיע אל משה רבנו, מספר המדרש, אמר לו משרע"ה: "אם בטיט נחתמה האגרת, תפלתנו נשמרת. ואם בדם נחתמה, מה שהיה הוא"! עד כאן לשון המדרש.

מהו הטיט ומהו הדם? המהר"ל (אור חדש עמ' קמד) מבהיר שהאדם הוא עפר מהאדמה, טיט! בגלל היותו עשוי מחומר, הוא נמשך אחר יצריו וחוטא. אך לעיתים האדם הוא מושחת בנפשו. הוא כושל בעוונו כי השיטה שלו מושחתת. הוא עושה זאת במרד ובמעל, כי הוא מאמין בשיטה! יש לו אג'נדה, מהלך חברתי תקדימי, אתגר מיוחד, הוא מצהיר – כך צריך להיות! הבעיה שלו נמצאת בנפש, "הדם הוא הנפש". גזירה כזו שנחתמה בדם, אי אפשר לשנות!!!

כאשר מדובר בשותפים לדבר מינוי שמוכנים להנות מסעודתה של אותה ערכאה, זה כבר חב לאחריני. כאשר השרה מחפשת נחשלים בדרך, ומוצאת על מי להדביק תואר "שופטת חרדית",  זו תופעה של "אשר קרך בדרך", שהשתיקה לא יפה לה. אין זו שאלה של אדם זה או אחר שהחלטתו הפרטית איננה ענין ציבורי, אלא התבוננות על תהליך מעורר דאגה שמפעיל רעשנים מעוררים, המשמיעים קול מחיה או מחאה.