-'אבא אני צריך 50 שקל' כך אסף,
-'אין לי' ענה רונן.
-'אז תמשוך מהבנק'
-'גם בבנק אין לי'
-'אבל אבא כל החברים שלי יוצאים לטיול, אתה חייב להשיג לי'
– 'טוב אסף, בוא נרד לחנות נראה מה יש בקופה' נאנח רונן.
-'ארבעים ושתים שקל ושבעים אגורות. זה הכל'
-'בדקת בעודף, אסף?!'
-'אבא זה מה שיש, רק עודף'.
-'אתה בטוח?! תנסה אולי נפל עוד בחריץ? או אולי מתחת לקופה?!'
-'לא אבא, בדקתי כבר זה כל מה שיש'.
-'מצטער בן, אם זה כל מה שיש אז זה כל מה שיש'.
*****
מה יהיה רונן עד מתי זה יימשך ככה?!
זה כבר לא שייך להמשיך, רחמנות על הילדים.
ומה את רוצה שאעשה טלי?!
שאני אגנוב?!
קשים חייו של העצמאי.
כמו שלא מתלוננים בימים הטובים גם לא מתלוננים בימים הקשים.
טלי שותקת.
אין לה שום דבר להגיב על החוסר היגיון הרצוף במשפט הזה.
כי מה הקשר ברור שכשטוב לא מתלוננים וכשרע מתלוננים.
אבל היא הבינה את המכלול, קשה לרונן עם התלונות, האופטימיות מחזיקה אותו מעל המים.
אם זה מעל המים, לכי תדעי מה זה מתחת למים, הרהרה לעצמה.
*****
רונן, בן 50 בחור גבוה וחטוב, עם חיוך ענק מרוח על הפנים שופע ביטחון עצמי ואופטימיות. ככה זה נראה מבחוץ בכל אופן.
עצמאי קורים לזה, הוא בעל חנות בזאר למוצרים עונתיים, יושב על ציר יפו סמוך לתחנה מרכזית בירושלים.
בחורף תמצאו שם מטריות וצעיפים וכובעים ונעלי בית חורפיות וכירבוליות.
בקיץ הוא מוכר כלי חול, כובעי שמש, מידניות, ציוד קמפינג בסיסי, כפכפי אצבע, קרם הגנה וכו'.
הכול נכון עד השנה,
השנה התחילה ברגל שמאל החורף מיאן להגיע הוא הזמין כמות מצומצמת של מטריות וכו' ורק אחרי חנוכה, בינואר, הוא התחיל למכור.
פתאום הבטיחו סערה, זה היה כבר חודש שבט, פברואר, הוא מיהר להזמין מטריות.
הסיטונאי הבטיח לו שאם הוא קונה ממנו מכה של 2,000 מטריות הוא עושה לו הנחה, במקום 35 ₪ למטריה 27 ₪.
הוא זכר את הסערה הקודמת שהייתה בירושלים, זכר את הפאניקה והימר על כל הקופה.
הוא לווה מחברים, ממשפחה ומידידים.
ניצל את המסגרת המצומקת שלו בבנק עד תומה והזמין את הסחורה.
טלי טענה שהוא משוגע, תזמין 100-200 מה זו הכמות הזו?! אתה מסכן את הבית ואת הילדים.
אבל רונן כמו רונן, מוציא מחשבון ומראה לה איך שהוא הרוויח פה 16,000 ₪ ועוד בלי לעבוד וכל זה בחודש של גשמים וסערה כמו שהבטיחו.
הסערה הראשונה הגיעה, רונן לחוץ, אין סחורה.
היא בנמל, תקועה במכס, ענה לו היבואן בלקוניות וניתק.
בסערה שהגיעה לאחריה רונן כבר התחנן לסחורה, אני בסוף אתקע עם הכל, הוא אומר ליבואן בטלפון.
לא רק שאין לי מה למכור בחנות כמעט והיא מדוללת מסחורה, גם אני אפול עם כל הסחורה.
איך תיפול צעק עליו אז היבואן, מה זה גבינה שמתקלקלת?! אחי זה סחורה. ליפול לא תיפול.
ורונן רואה עוד סערה קטנה מתקרבת ועוד חולפת.
הוא כבר התייאש מלהתקשר.
את החנות הוא ניהל על מצב מזומנים דליל ביותר, מזמין סחורות לפי מה שיש בקופה. ולאט לאט גם בקופה אין.
*****
יום אחרי פורים הטלפון שלו מצלצל, על הקו צוהל הסיטונאי,
שיחררו לנו את הקונטיינר, הסחורה בדרך אליך…
ואל תשכח לתת טיפ לנהג, הבטחתי לו 200 שקל.
לרונן, אין 200 ₪ בקופה, בקושי סחורה בסכום הזה יש לו בכל החנות.
הוא ניגש לקיוסק השכן לידו, מבקש ללוות 200 שקל מבטיח להחזיר בהקדם.
מטריות?!
מסתכל עליו בעל הקיוסק בעיניים פעורות.
עכשיו?! השתגעת?!
הוא זורה לו מלח על הפצעים.
רונן מגמגם לו שהכול מלמעלה וזה התעכב ועוד כל מיני שברי משפטים שהוא זכר לומר ונבלע עם השטר של ה200 בתוך החנות.
מגיע הנהג, מוריד משטח שלם של מטריות מביא חשבונית משרבט משהו על תעודת המשלוח לוקח טיפ וממשיך ליעד הבא.
רונן פורק ארגזים של מטריות, אבל הוא לא רואה מטריות, הוא רואה לפניו, ארגזים של כעס, של תסכול, של חוסר הוגנות, של כישלון.
*****
פסח עובר וחוץ מיומיים של ערב פסח שהיה גשום והוא הצליח למכור 50 מטריות. הוא תקוע עם כמות אדירה של מטריות.
ואסף רוצה לצאת לטיול עם חברים מהשכבה והוא מלקט את כל העודף מהקופה כל העשרות אגורות החצאים והשקלים, ויש לו רק 42.70 ₪.
ועם פנים חמוצות הוא אומר, אבא אני אסתדר כבר…
והלב נשרף לרונן. הוא נכנס למיטה, ובקושי נרדם. בשעה 3:00 לפנות בוקר הוא קם. הוא לא מסוגל לישון. הוא פותח חדשות, מציץ כבהרגלו בחודש האחרון על התחזית מזג אויר, שום כלום. מחר יהיה בהיר. מחר זה היום. היום יהיה בהיר.
הוא הולך לחלון, הוא פותח, אויר קריר של ירושלים חודר לעצמותיו ולריאותיו. והוא מתחיל לבכות. כמו אותם חקלאים שלפני מאה ומאתיים שנה היו מצפים לגשם. כן הוא רונן שרף, בן 50 עצמאי, מייחל לגשם כמו שמעולם הוא לא חשב שהוא יבקש. והוא יודע שגשם יש רק ממנו למעלה, אבל הוא לא נוהג להתפלל אליו.
זה טקס פרימיטיבי מידי בשבילו. אבל כשאין ברירה, אין ברירה. והוא מתחיל לבכות בכי אמתי, עם כל דמעה הוא מתחנן מתרפק כמו ילד לאביו, אם מישהו למעלה שומע אותי, אז תציל אותי תן לי יום אחד של גשם. הוא הולך לעבודה כמו כל יום, אין תחזית לגשם. אבל הוא פרק, פרק את כל התסכול והאכזבה של חודש שלם.
תסכול של תחושת כישלון.
פתאום תוך כדי שהוא מסדר את הסטנדים של המטריות, מגיעה הלקוחה הראשונה, יש לכם מטריות?!
כן, גברתי. 45 ₪ סוג איכותי.
תעשה לי הנחה אם אקח 2 גם לבעלי?!
בשמחה קחי 2 ב 80.
הוא מסתכל עליה מופתע, ואז מבט החוצה מגלה שיורד גשם. ועם המים מגיעים לקוחות מאות לקוחות גודשים את החנות. הוא היחיד עם מטריות באזור. והגשם ממשיך, והוא רץ להביא עוד ארגז מהמחסן, ודמעות של אושר ושל הקלה של הודיה ושל שמחה מתערבבים לו עם הגשם. והוא מתבלבל עם העודף.
אבל מה משנה, יורד גשם, יש לו ברכה.
*****
ברגע של הפוגה הוא מסתכל בטלפון 12 שיחות שלא נענו,
טלי.
-מה קרה?!
הוא מתקשר בבהלה,
-אל תשאל רונן, ירד גשם ולכלך לי את כל הכביסה ששמתי לייבוש במרפסת.
טליייייייייי הוא קוטע אותה בצעקה.
-את מבינה מה זה אומר שיורד גשם?!
-מה אתה צועק
טליייייייי העפתי מטריות כמו שמאז שהחנות נפתחה לא העפתי.
זה הגשם שלי, זה הגשם שאני בכיתי בשבילו, שאני חיכיתי בשבילו, זה הגשם שלנו. אני אוהב אותו!
תודה רבה על החיזוק!
כמה שלא נוכל לשים לב לעולם – עד הפרטים האחרונים במחשבה שהקב"ה מנהל…
אם זה אמיתי זה מדהים' ואם לא אז זה מטופש שכתבתם זאת
לירא"ש.
זה ממש לא מטופש.
תבחן את עצם הרעיון שכל ירא"ש יודע שכל תפילה נענית גם אם אנחנו לא מבינים איך,
ועל אחת כמה וכמה במקום שזוכים לראות מענה מיידי.