אמא נוסעים לשבת?!?!
ככה כל יום חמישי, מתן אוהב לנסוע לשבת.
לא השבת מתוק, אומרת אמא ונאנחת, אולי שבת הבאה.
כן היא יודעת כמה הוא רוצה לנסוע לשבת, היא יודעת כמה היא רוצה, אבל לא כל מה שרוצים יכולים.
אמא, היום אני לא מגיע לנגן?!
מה יש מתוק?! התעניינה יעל.
אני לא יכול להרגיש כמו מקבץ נדבות, לראות כמה כל אחד נותן לנו, שזורקים לי את השקלים שלהם.
מה פתאום! מחתה יעל. אתה ממש לא מקבץ נדבות, זה העסק המשפחתי שלנו.
כשאתה קונה בחנות למוצרי חשמל טוסטר, הבעלים גם מרגיש שהוא מקבץ נדבות?!
כל אחד והכשרונות והפרנסה שלו.
אבל אמא, מזדעק מתן, חברים שלי יעברו שם היום.
בוווווום.
פעם בשבוע בשעות אחר הצהריים, ולפעמים בימי שישי בשעות הצהריים, הם מגיעים, זה ההרכב שלהם.
שלשה ילדים ואמא אחת, יושבים בסמוך לפסנתר במדרחוב בירושלים.
האמא על הפסנתר, 2 ילדים על גיטרות והשלישי בחלילית או דרבוקה כל פעם לפי חשקו וכוחותיו.
זה כל כך מתוק לראות את זה מרחוק, כל כך אכזרי להכיר מקרוב.
מלחמת ההישרדות, נעים להכיר.
זו רק השלמת הכנסה, כי אבא שלהם כן משלם מזונות ואמא שלהם כן עובדת בבקרים, אבל זה רק עבור האוכל של שבת.
ואם נוסעים לשבת, אז לא הולכים לנגן, זו הסיבה שמתן כל כך רוצה לנסוע לשבת, הוא שונא לנגן במדרחוב.
הוא שונא לנגן עם אמא, הוא לא אוהב להיות צל, הוא לא רוצה לקבץ נדבות ואמא תקרא לזה איך שהיא רוצה.
***
'בן אדם, עלה למעלה עלה, עלה למעלה עלה בן אדם, עלה למעלה עלה…'
אט אט התאספו סביבו אנשים מכל המינים והסוגים,
עיניו עצומות, קולו המתוק והצלול מרעיד את רחבת השוק. חצי מעגל סביבו מתרחב ומתרחב, עוד ועוד אנשים מתאספים סביבו אט אט מניחים ידים איש על צווארו של אחיו ומצטרפים לניגון בדביקות.
בעלי הבאסטות בשוק מחנה יהודה מסביב עצרו את הכרזותיהם, הבינו שיש כאן רגע מרומם בשוק.
'יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים…' הקול כבר נישא בעוצמה אדירה על כנפי הרוח.
'אל תכחש בם פן יכחשו לך, דרוש אותם דרוש בנאדם, וימצאו לך מיד'
עשרות אנשים מצטרפים בסתם חמישי בערב לקול של ילד בן 11 שנתן את הופעת חייו.
מידי פעם צליל של מטבע נזרק לתוך הנרתיק של הגיטרה הפתוח.
אבל מתן לא הפסיק את השיר, הוא אפילו לא שמע את זה.
זה היה הקהל שלו, וזה היה הסוד שלו.
הוא מתיישב לשיר בלי לדעת אם יש אנשים שמקשיבים לשיר או שהוא מופיע לעצמו. ככה כל פעם עוצם את העיניים ושר עם כל הדביקות. כשהוא מסיים את השיר הוא פותח את העיניים.
הקהל הספונטאני שהתלכד סביבו, מריע לו במחיאות כפיים.
עוד שיר, מבקשים.
עוד שיר אחד בסגנון הזה של שירי הנשמה.
אבל מתן ממהר לקפל את הגיטרה, לפני שאיזה חבר מהכיתה יעבור ויראה אותו.
הוא מתבייש, שבוע הבא אולי, הוא אומר, אם אמא תסכים.
כי היא לא מסכימה לו לבד. וגם הוא לא רוצה לבד. רק היום הוא רצה, רק היום היא הסכימה לו
***.
איפה זה פה?! אין פה כלום חוץ מעץ וקצת זרדים.
זה היה פה! חוזרת ומתעקשת ציפורה הכט.
בספסל ליד הבית היא הניחה את העגלת שוק שלה, רצתה ללכת לשוק.
עגלה חדשה רק שבוע שעבר קנתה אותה ב180 ₪ אדומה עם ריבועים.
ציפורה היא אשה מבוגרת, אשה טובה, אבל מבוגרת.
הרבה פעמים שוכחת דברים, לפעמים היא צועקת במרפסת, אנשים נבהלים.
כמעט כולם, חוץ ממתן, את מתן היא מחבבת 'מידאל'ע שלי' היא קוראת לשכן הצעיר שלה.
ותמיד מחפשת משהו מתוק, שיהיה לו מתוק בפה.
ועכשיו מתן חוזר מהבית ספר וציפורה צועקת, שגנבו לה ולקחו לה וכולם מפחדים ורק מתן מברר בדיוק מה קרה ואיפה.
אולי היא שכחה.
אבל ציפורה מתעקשת, זה היה כאן ליד העץ.
מזג אויר נעים היום, רציתי ללכת לשוק ברגל, לא כל כך רחוק. השארתי לרגע את העגלה לבד ופתאום איני מוצאת אותה…
מתן מבטיח לציפורה שהוא יעזור, הוא יביא לה את העגלה.
הוא רץ מיד לבית, זורק את הילקוט בפרוזדור,
'אימאאאאא…' הוא צועק לחלל הבית.
'כמה פעמים אמרתי לך לא לזרוק את הילקוט?! שים אותו במקום ורק אז נדבר' ענתה לו יעל.
אימא איפה הגיטרה שלי?! שואל מתן. את מסכימה לי ללכת לנגן קצת בשוק?!
בעיניים מתחננות הוא מבקש.
יעל מביטה בו בהלם, הילד שכל כך מתבייש מזה, מה קורה לו.
'בטח שאני מסכימה לך, אבל תחזור בשבע'
טוב, הוא צועק כבר מהמדרגות, מצויד בגיטרה הוא רץ לשוק,
השעה חמש הוא עוד יכול להספיק משהו.
'בן אדם, עלה למעלה עלה, עלה למעלה עלה בן אדם, עלה למעלה עלה…'
קולו נישא באויר, הקהל נמצא מסביבו מריע, מהופנט, מצטרף, משתתף.
אבל הוא?!
מתן נמצא בעולם משלו, עולם הכיסופים, עולם הנגינה.
והוא עולה ועולה ועולה על כנפי רוח, נישא למעלה על כנפי נגינה, כנפי נשרים אבירים.
הוא שר עם כל הלב, כי לשירה בלי לב אין לב הוא שמע פעם מאמא שלו.
ועכשיו שנגמר השיר הוא אוסף את חפציו וממהר לאחת הסימטאות לספור כמה כסף הוא הצליח לקבל, 182₪.
מתן נושם לרווחה, העיקר שלא צריך לחזור לנגן ויש לו מספיק.
הוא חובק את השטרות והמטבעות בידו, הוא חייב אותם, הוא ידע שהוא יצליח.
הולך ממהר אל החנות שבה ציפורה קנתה את העגלה האבודה, מבקש את הדגם הזה בדיוק. האדום עם המשבצות.
כשהעגלה בידו הוא מרגיש מאושר באדם, מרגיש שנישא על כנפי רוח מרגיש את הכנפי נשרים אבירים שניתנו לו.
נשארו לו עוד 2 שקל, הוא בז להם. נותן את זה לקבצן הראשון שהוא פוגש.
את השירה הזאת הוא לא מוכר בכסף. הוא מוכר רק בדברים נעלים יותר מכסף.
נ.ב. מבוסס על סיפור אמיתי.
וואו
יפה מאוד!
יישר כח!