הוא היה מנהיגם של מאות אלפים, רבם האישי של רבבות. הוא היה תלמיד חכם בסדר גודל שיימנה לדורות בנשימה אחת עם הרמב"ם, רבי יוסף קארו והבן איש חי. הוא היה הדמות הבודדת בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על דמותה היהודית של המדינה ב-66 שנות קיומה.
הוא גם היה האדם שעיצב במו ידיו וחזונו את הציבור הספרדי בעולם למה שהוא כיום, ובמשך שלושה עשורים הוא היה ממליך המלכים בפוליטיקה הישראלית והאיש שהניע בכוח פסקיו תהליכים היסטוריים בין-לאומיים.
והוא גם היה מרן הגאון רבי עובדיה, האיש בעל הגלימה הזהובה המאוירת, אדם שכולו אהבה, חום ולב שופע, אדם שכולו מסתורין.
מסתורין אמרנו, ולא בכדי.
לכאורה חייו של מרן הגר"ע זצ"ל היו כספר הפתוח. לפחות שמונה ספרי ביוגרפיה עבי כרס בעברית נכתבו עליו בעשורים האחרונים, ואינספור כתבות עיתונות שתיארו כל פרק בחייו.
אבל רק לכאורה.
הכל ידוע על פעילותו, הכל ידוע על מנהיגותו, ועל שיעוריו, דרשותיו, פסקיו, ושליחיו. אבל מה אתם יודעים על מה שמסתתר מאחוריהם? מה ידוע לכם על המנוע הכביר ורב העוצמה של האיש שהניע את כל התהליכים האלו?
למרות שלא היה שבוע אחד במהלך חמישים השנים האחרונות שבו לא הופיע שמו בכותרות, נשאר בדרך כלל עולמו הפנימי של מרן הרב עובדיה חתום ונסתר מעין רואה.
המחשבות, הרגשות, האופי שכמותו מגיע לעולם רק אחת לכמה דורות, ותהליכי קבלת ההחלטות שלו, נותרו כמוסים ויודעים לבודדים בלבד. חזונו המהפכני ורב העוצמה, זה שנבט בו עוד בשנות נעוריו המוקדמות, גדל על מצע שהסתתר בתוך שכבות של גילוי, בתוך שכבות של פרהסיה.
מי שזכו להכיר את הרב מקרוב – והיו לא מעט כאלו – ידעו כי מאחורי ההחצנה, מאחורי הדרשות והנאומים, נותר הוא עצמו, בלתי מושג.
כשירד ממדרגות בימת הדרשה במוצאי שבת, כששב לביתו מעוד כינוס רבבות, כשנסגרה הדלת מאחוריו אחרי עוד ברית מילה, כשהיו שם רק הוא והמעגל הקרוב מאוד מאוד, ניתן היה לראות מתחת לגלימה, מאחורי דמותו של גדול הדור, מאחורי הדמות הציבורית הגדולה כל כך, עוד דמות, כזו שניצבת ארצה אבל ראשה מגיע השמימה. דמות אפופת סוד ומסתורין. דמות שמוחה וליבה עשויים מחומר אחר, כזו שנמצאת טפחיים מעל כל האחרים ורואה למרחקים שאפשרו לה להפוך בתשעים ושלוש שנותיה את העולם היהודי על פיו.
כשזימן הקדוש ברוך לדורנו את דמותו הייחודית של מרן הגר"ע; את שכלו הכביר, ליבו הרחום, הנהגתו הנחושה, יכולת קבלת ההחלטות המופלאה והכישרון להפוך חזון למציאות, הוא יצר אדם גדול, גדול גם בענקים, אדם של פנים יותר מחוץ, וככל שהיה החוץ שלו גדול עלתה דמות הפנימית ונתעלתה שבעתיים.
במשך כל שנותיו בהנהגה נותר הקו המשורטט בין עולמו הציבורי של מרן הגר"ע לעולמו הפנימי, כמעט בלתי חדיר. מעטים מאוד הצליחו לפסוע מעל הקו המפריד בין דמותו הזמינה לכל, זו שנחשפה באינספור הזדמנויות, אל תוך-תוכי העולם הפנימי של דל"ת אמותיו, זה שבו התגבש החזון הכולל והפך למציאות, זה ששם נמצא מקורה של כל החלטה, מהותו של כל מהלך. מעטים מאוד זכו לשזוף עין בעולם המסתורין שמתחת לשולי אדרתו של הרב.
ואנחנו זכינו.
חמש פעמים ב-14 השנים האחרונות העניק לנו מורנו ורבנו מרן הגר"ע זכר צדיק וקדוש לברכה, את הרשות לאחוז בשולי אדרתו ולהציץ פנימה, להביט אל מעבר למפתן, להתקרב אל הקודש, ולשזוף עין בבתי גוואין שלו.
למעשה זכינו לשזוף עין במערכת ההפעלה של גדול הדור יותר מחמש פעמים, אולם בחמשת הפעמים הללו הורשינו לספר, הורשינו לשמש צינור שיעביר את אשר ראינו למאות האלפים שכמהו לדעת מעט יותר על מרן.
בכתה שבנו אל אותן חמש הזדמנויות, אותם חמישה מעמדים של הוד, שבהם התאפשר לנו לשאול ולהיענות, שבהם זכינו בעשרה קבים של חיבה ובמלוא חופנים הארת פנים. פעמים שבהן נשפך מעט אור על כמה ממפעליו אדירי הממדים של הדור, ובמהלכן זכינו להכיר את מאחורי הקלעים של כמה מהמהלכים ששינו את עולמנו.
על המפתן | פסיעה לעולם אחר
הדבר הראשון שהבחנתם בו אם זכיתם פעם לעבור את מפתן דלתו של מרן הגר"ע זצ"ל, היה הרוגע. חן של נינוחות יהודית ושלווה שרה על סביבו של מרן, גם כשבחוץ המה הסער.
גם כשהציבוריות הישראלית זימנה לו אתגרים ומשברים, וכאלו היו לרוב – היו דל"ת אמותיו של הרב רגועות, מוגנות.
תמיד כשנכנסנו לחדרו, עוד ברגעי ההמתנה, הרגשנו כאילו בפסיעות הספורות שפסענו מחדר המדרגות הפשוט דרך המסדרונות הצרים, עברנו לעולם אחר. השורות הארוכות ארוכות של הספרים שליוו אותנו בדרכינו לחדר, הדריכות של בני הבית, אבל בעיקר מקום מושבו של הרב עצמו – השרו עלינו תמיד תחושה כאילו הגענו לחממה מגוננת, למקום שבו החכמה היהודית העתיקה מועצמת ומעצימה והופכת את כל מי שבא איתה במגע לחסין מכל העמדות הפנים והסערות המזויפות שבחוץ.
כאן, במרכז הפיקוד של העולם היהודי, בבונקר המוגן שהשפיע על חיי מיליונים, השתנו בבת אחת סדרי העדיפויות. מה שהיה חשוב עד לפני דקותיים, הפך ללא רלוונטי. מה שתפס מקום מצידה השני של הדלת, נשאר שם.
כאן, אל מול מצחו חרוש הקמטים ועטו הממהר של הרב, שתמיד כשהגענו אליו היה רכון על מחברתו, מצחו כמעט נוגע בדפים, והוא כותב, כותב וכותב – התמלאה תמיד הנפש שלווה. שבה לכור מחצבתה.
לא מדובר בהפלגה וגם לא בגוזמה. הגענו לא מעט פעמים למחיצתו של הרב, והפעמים שבהן זכינו והוא אפשר לנו לפרסם את דבריו אלינו, היו תמיד בעיצומם של ימי סער וסופה, ימים שבהם הכותרות רעשו ורגשו סביבו. לפני שהגענו הכנו תמיד אינספור שאלות אקטואליות בוערות, שאלות של למה ואיך, מתי ומדוע, אבל כשהגענו מולו, הכול חזר לפרספקטיבה.
העיקר שב להיות עיקר, והטפל תפס את מקומו הזניח. הוא לא נשכח, הוא היה שם, כי מי כמו מרן הכיר גם בחשיבותם של הפרטים הקטנים, אבל הוא בא הרבה אחרי הדברים החשובים באמת: התורה, אהבת ישראל וקידוש שם שמים.
במובנים מסוימים לעמוד – או לשבת כשהוא הורה לנו כך – במחיצתו של הרב, היה חוויה מרוממת, מיסטית, חוויה שבה נחה הנפש ממרוצתה והתחברה לנשמתו הפנימית של האדם הגדול הזה. הוא, שדרכו הייתה ברורה לו, סלולה לפניו למלוא האופק, השרה את הבהירות הזו סביבו. לידו קיבל העולם משמעות, ופיסה הצטרפה לפיסה לכדי תמונת עולם ברורה ועוצרת נשימה בהגיונה.
אל מול התמונה המלאה
בכלל: אם יש דבר אחד כללי מאוד שניתן לומר על מרן הגר"ע זצ"ל ושמעניק פרספקטיבה על חלקים נרחבים מחייו ופעילותו, הוא זה שהוא היה אדם של התמונה המלאה. אדם שכל פיסות פעולותיו התחברו לכלל מבנה אחד שנוצק על יסודות תפיסת עולם איתנה וברורה.
הוא לא מסר שיעורים והקהיל קהילות ברבים רק כי הוא ניחן בכישרון דיבור וברטוריקה בהירה ונדירה, הוא עשה זאת כי כחלק מהשקפת עולמו שביקשה לכונן עולם יהודי אותנטי לכולם – לא רק לאליטות, לא רק לחוג או לעדה מסוימים – הוא ביקש להשיב את עטרת הדרוש והדרשנות ליושנה ולחבר יהודים לעולמות של תורה והלכה באמצעות דרשות ושיעורים.
הוא חיבר ספרים לעשרות וכתב פסקים לאלפים, לא רק כי הוא היה תלמיד חכם שניחן בכישרון בקיאות, עיון וזיכרון נדירים. הוא עשה את זה כחלק מהשקפתו, שצורך הדור הוא ליצור קודקס הלכתי אחד שיפלס דרך אחת בתוך אינספור השיטות, החידושים והפוסקים שקמו לעם היהודי ב-500 השנים שחלפו מאז חיבורו המכונן של רבי יוסף קארו בעל ה'שולחן ערוך'.
הוא הקים מפלגה פוליטית ודחף את נציגיו ליטול חלק בשלטון במרבית הממשלות בעשורים האחרונים, לא בעקבות עובדת היותו מנהיג אהוב וכריזמטי, כזה שמאות אלפים צייתו להוראותיו והלכו אחריו באש ובמים – אלא כי הוא סבר כי על מנת לשמר את יהדותם של בני עדות המזרח בדור הזה, הדור השני ליישוב הארץ, הם זקוקים להגדרה פורמלית, לקו מחבר בין העולם הציבורי סביבם לעולמם הדתי הפנימי.
בשביל לעמוד איתנים בזהותם הם זקוקים לבתי כנסת, למקוואות, לבתי ספר, למערכת חינוך. ובשביל לקבל את כל זה בישראל האליטיסטית והגזענית משהו, הם צריכים להפוך ממאות אלפי יחידים נטולי כח, לאגרוף ברזל אחד. רק כך הם יכלו להפוך מ'מזרחיים' נרמסים, למובילי הארץ. הוא ידע שרק כך הם יוכלו לקבל הזדמנות להישאר מחוברים לאביהם שבשמים ולעמוד איתן נגד רוחות הסחף שנושבות מכיוון השלטון.
בראיונות שהעניק לנו זכינו להכיר את חלקי הפסיפס שהרכיבו את התצרפים האלו, את החלקים האישיים והתהליכים הפנימיים שעמדו מאחורי חלק מהמפעלים הללו. עכשיו, ימים ספורים אחרי פטירתו וכשספר תולדות האדם שלו הסתיים, מקבלים חלק מהדברים בראייה לאחור פרספקטיבה נוספת, מפעימה, מרוממת.
ספרי המהפכה | אחרון חותמי התורה
בעוד שנה ושנתיים, בעוד עשור ומאתיים, הרבה אחרי שאנחנו, בני הדור שזכה להכיר באופן אישי את מרן הגר"ע זצ"ל כבר לא נהיה כאן, תישמר מורשתו של מי שלא היה רק גדול בישראל, גדול לדורו, אלא מחולל מהפכה שתימדד בקנה מידה היסטורי, שהדיה ישפיעו על כל הדורות שיבואו מעתה ועד עולם.
במרכז מורשתו של הרב, כמו במרכז 93 שנות חייו, היו ספריו. עשרות הספרים שחיבר בימי חייו – הראשון שבהם בגיל 17, האחרון רק בשנה שעברה – ילוו את עם ישראל עוד רבות בשנים, ולא רק כי מחברם היה מי שהיה.
ספריו של מרן זצ"ל ילוו את עולם התורה, כי בהם – במיוחד בעשרת כרכי שו"ת 'יביע אומר', בששת כרכי שו"ת 'יחווה דעת' וב-18 הכרכים של ספרו המונומנטלי 'חזון עובדיה' – חצב הגר"ע יוסף דרך חדשה בפסיקת ההלכה, סלל שבילים חדשים בדרכה של תורה, והגדיר מחדש את ההלכה היהודית.
לפעמים כשניצבים מול עושרו התורני, מול יכולותיו המדהימות בפסיקת הלכה, מתקשים גם לומדים תלמידי חכמים לשים לב כי ספריו של הגר"ע זצ"ל הם לא עוד שורת ספרי הלכה של מחבר פורה במיוחד, אלא הם משהו אחר לגמרי. משהו חדש.
ספרים רבים יודע העולם התורני. לא רק בדור האחרון שבו אין יום שבו לא מתעטר אברך נוסף בכתר תואר 'בעל מחבר ספר' – גם בדורות הקודמים הפיקו חכמי התורה עוד ועוד ספרים למדפי ארון הספרים היהודי. אבל בעוד כותבי ספרים יש הרבה, רק מעטים מהם נמנים עם 'חותמי התורה'.
חותמי התורה, הם המחברים שחיבוריהם חתמו תקופה, שחיבוריהם באו על מנת לסלול דרך בינות לאינספור פסקי הלכה, מנהגים, דינים ומסורות. חותמי התורה הם היחידים שמסר הקדוש ברוך לידיהם את הכח להתוות דרך ברורה בפסיקה ולהכריע בכל ויכוח, בכל ספק – ולאחד הכל לכלל שיטה אחת מכוננת.
ספרי מרן הגר"ע זצ"ל הם חוליה נוספת בשרשרת הקצרה, שעל חוליותיה שזורים הרמב"ם, השולחן ערוך, ה'משנה ברורה' ומעטים נוספים. והם באו לחתום תקופה בת מאות שנים שבהן חוברו ספרי הלכה לאלפים, נכתבו פסקים לרבבות וקהילות ישראל בארצות השונות, פיתחו כל אחת מערכת מסורות, דינים ומנהגים משלה.
מרן זצ"ל שנשתל בדור קיבוץ הגלויות, שהיה הפוסק הגדול של הדור שקובץ לו יחדיו, שהכריע בהלכה בדור שבו יוצאי עיראק ומרוקו, מצרים ולוב, איראן ותימן חיים יחדיו, היה מי שסלל דרך בין כל הפסקים והמנהגים, ירד לעומקו של כל היבט בחיים היהודיים ושב ממצולות ההלכה והמסורות כשבידו פסק מאיר וצלול, פסק ממנו ניתן להקיש וללמוד למקרים אחרים.
וכך הסביר לנו מרן זצ"ל עצמו בשיחה שהעניק לנו בימים בהם פרסם את הכרך העשירי והחותם בסדרת ספרי 'יביע אומר לפני עשור: "אם ישאלו אותי מה מיוחד בחלק העשירי, אומר כי מעשהו בראשונים כך מעשהו באחרון. ספרים אלו מיועדים לדיינים שאין להם את האומץ להתיר בשאלות קשות, והם גם לא מכירים את כל המקורות בראשונים והאחרונים. כשהם מעיינים בספרים אלו, הם לומדים את המקורות ויש להם על מי לסמוך להתיר.
"בכרך החדש אני מפרסם עשרה פסקי דין בעניינים של ממזרות. לצערי, עניין הממזרות שכיח מאוד בחוץ לארץ, כאשר אנשים נישאים בתחילה בנישואין כדת משה וישראל ומתגרשים לאחר מכן בגירושין אזרחיים, מה שמביא לחשש של ממזרות ואשת איש. בפסקי הדין הללו שמתפרסמים אני מביא את כל הצדדים והאפשרויות לאסור ולהתיר, אך לבסוף אני מתיר מכוח דהיתרא.
"השמחה הגדולה שלי היא מזה שהרבנים היושבים על מדין בחוץ לארץ נעזרים בפסקי הלכה אלו".
מתוך ראייתו הכללית ביקש מרן זצ"ל להרחיב את מעגל לומדי ספריו, כשאת לומדיהם החשיב לתלמידיו, גם אם מעולם לא פגש בהם.
"כמה יגיעות יגעתי וכמה עמל טרחתי על כתיבת הספרים שלי"' אמר לנו באחת ההזדמנויות כשדמעות בעיניו "פעם שאל אותי יהודי נכבד, מי הם תלמידיך? אמרתי לו: תלמידיי הם אלו הלומדים את תורתי ובקיאים בספרי ההלכה שיוצאים מתחת ידיי".
"הייתי הולך פעם ליד ישיבת סאטמר 'ייטב לב'" סיפר לנו "פתאום בא לפני אחד זקן, מחסידי סאטמר. הוא בא, התקרב אלי, התחיל לנשק את ידי. אמרתי לו: 'מה רוצה כבודו?' הוא אמר: 'אני תלמיד של כבודו!'…
"שאלתי אותו: 'אתה תלמיד? איך אתה תלמיד שלי? אני לא מכיר אותך! "הזקן ענה: 'אני לומד בספרים של כבודו. אני נהנה ללמוד בספרים שלו!'
בין תרנגולת לאדם
בן 17 היה הגר"ע זצ"ל כאשר הוציא לאור לראשונה את החיבור הראשון שעסק במסכת הוריות בחישוב תקופות הכהונה של התנאים, תוך הבאת ראיות לתקופתו של כל תנא ותנא ממקורות שונים ומגוונים. הספר הודפס אז כקונטרס קטן, כאותם לוחות כיס שחילקו הישיבות הספרדיות לתורמים הנדיבים, עם תצלום הישיבה בכריכה הצבעונית והמבריקה. את הראשון כתב בכתב ידו הצפוף, הקטן והנקי. בעידודו של המשגיח בישיבה הוא גייס קצת כסף והדפיס מאה עותקים. את הקונטרס חילק בירושלים לתלמידי חכמים, מי ששילם כמה גרושים -שילם. מי שלא – קיבל את הקונטרס בחינם.
שבעה עשורים אחר כך, וגם כשאת המחברות שנכתבו בצפיפות החליפו קבצי מחשב ואת הצעיר האצילי, כבד הראש בעל העיניים העצובות, שעמל בדד על עוד שורה ועוד שורה בכתב ידו המעוגל, הייחודי, החליף סגל של אברכים תלמידי חכמים המסייעים במלאכת ההוצאה לאור – נותר הרב כאותו אברך צעיר שמחזיק ברטט את עלי ספרו ומקפיד על כל קוצו של יו"ד בהערות שבשולי הגיליון. הוא ידע, וגם אנחנו שעמדנו ברטט לפניו באותו יום חורפי של שנת תשס"ד, ידענו כי לא מדובר בסתם עוד ספר, מדובר בכרך נוסף בשולחן ערוך של הדור.
אם רק רוצה היה, היה יכול מרן הגר"ע להוציא הרבה יותר ספרים: הרי התורה עמוקה מני ים ורחבה מני ארץ וכישרונותיו העצומים יכלו לנפק עוד אינספור כרכים של תורה. אבל הוצאת ספרים לשם הוצאת ספרים מעולם לא הייתה בראש מעייניו. הוא היה עסוק ביצירת קודקס חדש.
"בשבתי בבית הדין הגדול ביחד עם ידידי הגאון רבי יוסף אלישיב", סיפר לנו אז הגר"ע, "היה מופיע אחת לכמה חודשים מחבר ספרים מירושלים שהיה כותב בשנה כמה ספרים ומביא לנו העתק מהם. באחת הפעמים, לאחר שאותו רב הביא לנו את ספרו, סחתי לפני הרב אלישיב ואמרתי לו: 'כבודו יראה את הרב הזה. בכל כמה חודשים הוא כותב ספר, ואילו אני משקיע כוחות נפש וגוף במשך שנים עד שאני מוציא תחת ידי ספר'. השיב הרב אלישיב: 'כבודו יודע מה ההבדל בין תרנגולת לבן אדם? תרנגולת מתעברת בכל יום אבל היא מטילה רק ביצה קטנה, ואילו אישה מתעברת פעם בתשעה חודשים אבל היא מביאה לעולם ילד ולא אפרוח".
ולא שלמרן זצ"ל היה משהו נגד המחברים המטילים 'ביצים קטנות', אלא שספריו היו מליגה אחרת. את האחרים הוא עודד, שיבח ולכל היותר ביקש מהם לגלות קצת יותר אחריות.
"ברמה העקרונית זה טוב שכותבים חידושי תורה", אמר לנו אז, "אבל הכותבים חייבים לקבל הנחיה מגדול כדי לדעת באיזו דרך לגשת אל הכתיבה. אל לאדם לחשוב בעת שבא לכתוב כאילו הוא פוסק הדור ואין בלתו. אין להתעלם מפוסקים אחרים, וחייבים לעיין בספרים אחרים ולראות מה אחרים דרשו".
בספריו ראה מרן זצ"ל את מפעל חייו, ובאחת הפעמים שבהן שוחח עמנו ביום שבו הגיעו אליו גיליונות הגהה חדשים של המהדורה המתוקנת של שו"ת יביע אומר, הוא ביקש מעוזרו להביא את סדרת השו"ת אל שולחנו.
כאשר השליח עשה את דרכו אל הספרייה וממנה, דיבר אתנו הגר"ע על ספריו, ממש כמו היו אלה בניו-יחידיו. "עמלתי הרבה על הספרים שלי. טיפחתי וריביתי אותם ביגיעה עצומה, שנים רבות. אל תחשבו שעשיתי את זה בקלות, לא הוצאתי את זה מהשרוול. הרבה עמלתי בהם. זה עמל של תורה. לכן כתבתי מה שכתבתי. וברוך השם, תראו כמה ספרים זכיתי להוציא לאור", השתבח.
"יום אחד, כשהלכתי ברחוב, ראיתי את הגאון מבריסק, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, כשהוא הולך ממולי. לא הייתה בינינו היכרות, אבל רציתי שהוא יעיין בספר. אמרתי לו: 'חיברתי ספר חדש, אשמח אם כבודו ייקח אותו ויעיין בו'. עברו כמה ימים, והלכתי לביתו של הגאון מטשעבין זצ"ל כדי להביא גם לו את ספרי, ואז הוא אמר לי כי הרב מבריסק ביקר אצלו אתמול וסיפר לו על ספר חדש שהעניק לו אברך ספרדי בשם עובדיה יוסף. לדברי הגאון מטשעבין, הרב מבריסק כל כך התפעל ואמר: 'כל כך הרבה תשובות וכולן נכתבו על ידי אברך צעיר?!"'
ספרים מתחת למעיל
לראות את מרן זצ"ל בביתו, פירושו של דבר היה בדרך כלל לראות אותו הוגה בחידושיו, רכון על מחברתו וכותב את חידושיו. תמיד ספרים פתוחים על שולחנו, תמיד ערימות ערימות של גיליונות מונחות לפניו, ועוד ועוד ספרים מובאים לפניו, ומסומנים על ידו בסימונים שונים.
באחת ההזדמנויות שבהן תיאר באוזנינו את העולמות הכבירים שיצר בספריו, החווה מרן זצ"ל על מאות מדפי הספרים שמכסים כל קיר פנוי בביתו ואמר: "אתה רואה את הספרים שמאחורי גבי? הספרים הללו אלו הם אבותיי ורבותיי. לכל אחד מספרי הקודש הללו יש היסטוריה מפוארת. עוד בצעירותי חסכתי פרוטה לפרוטה בכדי שאוכל לרכוש את הספרים הללו. ויתרתי על לחמי בכדי שאזכה לקנות עוד ספר של שו"ת לביתי".
הגר"ע יוסף החריש לרגע. "לאחר החתונה, כשלמדתי כאברך, השתכרנו בשש לירות לחודש. בכל פעם שקיבלתי את המשכורת, הייתי מפריש כסף בצד לרכישת ספרי קודש. הספרים הראשונים שקניתי היו אלו ששת הכרכים בסדרה של "ישא ברכה". כל כרך עלה אז 25 גרוש, ואל תשכח שגרוש היה אז מטבע, אבל אני הייתי רוכש את הספרים בחשאי, ובהגיעי לבית הסתרתי אותם מתחת למעיל בכדי שרעיתי לא תקפיד עליי, וכך הספרים היו מגיעים בסוף לספרייה. את הספרים הללו קניתי מדם ליבי. אמנם חסכתי מלחם ילדיי, אבל זהו הלחם האמיתי שלנו, הלחם הרוחני, לחם חכמים.
"עם ישראל הוא עם הספר", המשיך הגר"ע, "ב"ה כל הזמן יוצאים ספרים חדשים ומהדורות חדשות, ותמיד אני ממהר לקנות את החדשים, אבל חיבה יתירה יש לי לספרים הישנים, שמהם למדתי כל חיי. הקשר המיוחד שלי איתם בא בגלל שבזכותם זכיתי להורות הלכה למעשה מתוך עיון בספרים ולא חלילה לבנות מגדלים על יסודות רעועים של סברות בטן. בכל פעם שהוריתי הלכה, סרתי לספרים ורק לאחר מכן הסקתי הלכה".
מחברות בין גברא לגברא
סגנון כתיבתו הייחודי הקנה לו שם ברחבי העולם התורני ואף מחוצה לו. מעבר לעושר התורני, ריבוי המקורות והציטוטים והמגדל ההלכתי הנבנה לנגד עיני הקורא עד למסקנה הבהירה, יש בו, בעיון בספרי השו"ת שלו, משום חוויה אינטלקטואלית של ממש, גם בשל הסגנון הייחודי, סלסולי הלשון, והתקיפות לעתים כלפי פוסקים אחרים שהמחבר אינו מסכים לדעתם.
באחת מאותן עתות רצון שבהן זכינו להצצה לכבשונו של הרב, העזנו לתהות באוזניו על מקורות הסגנון הייחודי הזה:
מאיפה כבוד הרב לקח את סגנון הכתיבה הייחודי? שאלנו.
"מי שהנחה אותי בקו הלימוד והכתיבה היה ראש הישיבה הרב עטיה", השיב לנו מרן זצ"ל במאור פנים, "וב"ה הלכתי בקו שלו. אמנם הוא לא חיבר ספרים בהלכה אלא על הגמרא, אבל זכיתי לשבת אתו בבית דין ולראות מקרוב את דרך הפסיקה וכיצד היה ניגש להורות הלכה. היה זה בבית הדין לעדת הספרדים בירושלים, ובהרכב זה, שבראשו ישב הרב עטיה, נכללו גם הרב יהודה שאקו, הבוחן הראשי של ישיבת פורת יוסף, ואנוכי שהייתי אז אברך בן 24.
"באותם ימים, היישוב היהודי בישראל היה קטן, כך שלא באו הרבה אנשים לדיונים, ובשעת ההפוגה בין גברא לגברא, היינו מדברים הרבה ולומדים בצוותא. הייתי מביא עמי את המחברות שבהן כתבתי את פסקי ההלכה והמסקנות מהעיון בספרים, ורבי עזרא היה מעיין בהן ומעודד אותי להמשיך ולהעלות על הכתב את החידושים וההשגות. כפי שאמרתי, את התשובות הראשונות כתבתי במחברות ואז הייתי שוקל במשקלי קודש בכל סוגיה בטרם כתבתי את התשובה, לראות היש חולקים בדבר אם לאו".
ספסלי בית המדרש | "אני יש לי את הסגנון שלי"
פרק נוסף בחייו של הרב היו שיעוריו. מאז גיל 17, אז ביקש ממנו מורו ורבו ראש ישיבת פורת יוסף הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל למסור שיעור יומי בהלכה בבית הכנסת של עולי פרס בשכונת בית ישראל, ועד לשבועות האחרונים לחייו הקהיל מרן הגר"ע קהילות ברבים – דרש, לימד והעמיד עוד ועוד תלמידים.
מסירת השיעורים הייתה עבורו הרבה יותר מעוד דרך להפיץ את מעיינותיו הנובעים החוצה. היא הייתה מבחינה הגשמת תפיסת עולם של השבת מסורת 'בית המדרש' על כנו. בית המדרש של ימים עברו, ימים בהם הדרוש שדורשים החכמים להמון העם, העניק את שמו גם להיכלי התורה בהם השתקעו בני העלייה, היה בית המדרש שהמסר שהעביר היה כי כל יהודי יכול וצריך להיות מחובר לתורה, ותפקידו של החכם לחבר אותו אליה.
בשיעוריו כונן הגר"ע זצ"ל את מסורת הדרוש העתיקה והתאימה לימינו אנו. מתוך התפיסה הזו היא הסכים – כשביקשו ממנו תלמידיו – לאפשר לכל יהודי להקשיב לו, לשמוע אותו, גם כשמדובר היה בשימוש בטכנולוגיות מתקדמות לזמנן. בתחילה הדיסקים ובהמשך הלוויין והשידורים החיים.
אופי השיעורים נשא את חותמה של תפיסת העולם הזו. מהשיעור הראשון ועד האחרון, עסקו רוב השיעורים בענייני הלכה למעשה, ונבללו במנהגים, סיפורים וקמצוץ של התייחסות אקטואלית. במהלכם גיבש מרן זצ"ל את הקו ההלכתי שלו והתווה לרבים דרך לחיות לפיה.
בעשורים האחרונים התמסדו השיעורים והתפרסמו, והשיעור הקבוע במוצאי שבת בבית הכנסת ה'יזדים' ובהמשך בבית הכנסת שבביתו הפך אולי לשיעור הכי מפורסם בעולם.
אבל לא רק שם מסר הגר"ע שיעור. זקני ירושלים זוכרים עדיין את הימים שבהם נדד הגר"ע מבית כנסת לבית מדרש, מאולם שמחות לחוג בית ומסר שיעורים בכל מקום. הוא לא סירב לשום הזמנה, ונענה לכל מקום שבו ביקשו לשמוע את דבר השם.
אחת היה לו אם מדובר באולם מלא באלפי בני אדם להוטים, או בבית כנסת נידח בשכונת מצוקה ירושלמית שבו הקשיבו לשיעור חצי מנין יהודים קשישים ומקריחים. הוא הגיע.
בשנים המוקדמות לא נדיר היה לראות אותו מתנייד באוטובוסים לכל פינות הארץ ממקום למקום, משיעור לשיעור, מיהודי ליהודי.
אבל גם בשנים האחרונות היה סדר יומו מלא וגדוש בשיעורים, בנאומים, בהתמסרות להרבצת תורה ויהדות בכל חלקי העם. גם כשכבר היה לגדול הדור בכל מובן, גם כשהחזיק בהבל פיו בעוצמה פוליטית שלא הייתה שנייה לה בארץ, הוא עדיין התנייד מירוחם לעפולה, ממוסררה לקרית גת ומצפת לנחלאות למסירת עוד שיעור, למסירת עוד הלכה.
סגנונו הייחודי והכושר הרטורי שבו ניחן ריתקו אליו המונים. אותה תחושה המוכרת לכל לומד בספריו, כאילו המחבר מחזיק בידו ומטייל אתו בשבילי ההלכה עד למסקנה הסופית, ההכרחית, המתבקשת, מוכרת גם לכל מי ששמע אותו נושא דברי הלכה.
הרב שדיבר תמיד בעברית במבטא עיראקי כבד שליווה אותו עד יומו האחרון, התחיל תמיד בציטוט דברי חז"ל ועבר בבהירות שאין שנייה לה, שלב אחרי שלב, עד שהגיע עם השומעים להיכלה של הלכה פסוקה, למקום שממנו ידעו איך הם אמורים להתנהג בחיי היום יום שלהם.
אבל זו לא הייתה רק הבהירות. היו גם העממיות, ההומור, הישירות, גילוי הלב והלבה הרותחת של אהבת ישראל ואהבת תלמידיו שפרצה ממנו בכל שיעור.
אם אי פעם ישבתם בשיעורו של מרן זצ"ל, אז לפחות פעם אחת בחייכם הרגשתם איך זה שגדול הדור מסתכל עליכם, רואה את מעמקי נשמתכם, ואוהב אתכם. אוהב אתכם אהבה שאין למעלה ממנה וקושר אתכם אליו בעבותות של רוח ונפש. ראיתם איך אכפת לו מכם, איך הוא רוצה שתדעו איך אתם אמורים להתנהג, איך אתם אמורים להעביר את חייכם. ראיתם איך הוא מוכן לרדת מהגבהים שבהם חייב אדם בעל כישרונות ויכולות כאלו להימצא, אל גובה העיניים שלכם, גובה הלב שלכם – כדי שתתחברו גם אתם למסורת, להלכה, ליהדות.
אם ישבתם פעם בשיעור של מרן זצ"ל, ראיתם אדם שחשבונותיו הם חשבונות של דור, שהמשפטים שיוצאים מפיו מכוונים לא רק ליחידים שיושבים לפניו אלא לדור כולו שמאזין לו. ראיתם אדם שאוהב את דורו ומוכן להתבזות עבורו, העיקר שהמסר שבו הוא חפץ – יעבור.
באחת ההזדמנויות שזכינו לשבת לפניו ורגעים ספורים לאחר שדרש מאתנו באהבת אב להגדיל את מספר שעות לימוד התורה שלנו מדי יום, שאלנו:
"כבוד הרב, כולנו מקשיבים לדרשות של הרב ב'יזדים' ובמקומות נוספים, לרב יש סגנון ציורי מיוחד, עם הומור וסיפורים ומשלים. רציתי לשאול: מאיפה לקח הרב את הסגנון הזה?" הגר"ע יוסף הביט בי וחיוך גדול נמתח על פניו. "אתם לא מבינים? אני, יש לי דרך משלי לעורר את השומעים ולדבר ללבם, אבל מה אתה מדבר על הסגנון שלי? אתה הרי עוד חייב לי תשובה: מה עם לימוד התורה שלך, אה?"
"תמיד יש מי שמעוות את דבריי"
הסגנון הזה, השיעורים האלו, ובעיקר השיעורים במוצאי שבת בעשור וחצי האחרונים היו גם כר פורה לסערות שחוללו כלי תקשורת ופוליטיקאים, שסגנונו הציורי ומשפטיו החריפים של הרב צרמו לאוזניהם.
למעשה, אחת הסערות האלו לפני 14 שנים הייתה גם אחת ההזדמנויות שבהן החליט מרן זצ"ל לאפשר לנו לשבת בהיכלו ולהעביר את הדברים ששמענו שם לציבור. היה זה בקיץ שנת תש"ס כשציטוט של הגר"ע משער הגלגולים לאר"י ז"ל בהקשר של ששת מיליון קדושי השואה שלא חטאו, התפרסם בכלי התקשורת וחולל סערה רבתי.
התקשורת פירשה אז את הדברים לפיהם כביכול קבע הגר"ע שקדושי השואה נספו בחטאם, ומרן זצ"ל ביקש להבהיר את עצמו מול עצמות ההכפשה שהתנפצו לכיוונו.
"בדבריי השוויתי בין קדושי השואה לעשרת הרוגי מלכות", אמר לנו הרב בכאב, "אלו כמו אלו נטבחו בידיהם של רשעים ארורים ואכזרים, כותב רבינו האר"י לפני ארבע מאות שנה, כי בדורות האחרונים אין מושג של נשמות חדשות. כל הנשמות כבר הופיעו בדורות שעברו – בדור המדבר, בדורו של יהושע – והם באים לעולם פעם נוספת כדי לתקן את פגמי העבר.
"מה ייחסו לי העיתונאים? תהה הרב כשאותות של צער על פניו, "שאני אמרתי כי חללי השואה היו חוטאים. רחמנא ליצלן לא אמרתי דבר כזה כלל ועיקר. אני השוויתי אותם לעשרה הרוגי מלכות שכולם היו תנאים קדושים. או שהם לא הבינו את דבריי, או שהם סילפו ביודעין.
"מילא אני", אמר לנו מרן זצ"ל שליבו לב כל ישראל ואהבת ישראל שבו השתפכה גם ברגעים שהיו קשים לו באופן אישי, "אבל ליבי על ניצולי השואה היקרים שעדיין מתהלכים בינינו. מדוע לביישם ולהכפישם בעלילות כמו אלו?
"אותם עיתונאים לקחו מילה אחת ועשו ממנה עסק גדול. כאילו דיברתי סרה באותם קדושים וטהורים. כולם קדושים, כולם טהורים. לצערי הרב, אנשי התקשורת לא כולם ברי דעת ולא כולם מבינים את יסודות התורה שלנו".
באותה שיחה ניצל אותנו מרן זצ"ל לבמה יהודית-תורנית והרחיב מעט יותר את דבריו בעניין הגלגולים: "איש מבינינו לא יודע מהיכן נשמתו הגיעה הנה. בכל יום אנחנו אומרים ב'תחנון' שבתפילה 'חטאנו ופשענו אבל אנחנו ואבותינו. נשאלת השאלה: מי הרשה לנו להכפיש את אבותינו? מי נתן לנו זכות לדבר בשמם? אלא, מבאר רבנו האר"י הקדוש זצ"ל כי אבותינו הם לא האבות הגשמיים שלנו, אלא מדובר בנשמותינו בגלגול הקודם, שהם בבחינת אב לגבי בנו.
"תורת גלגול הנשמות איננה תורה שלי", הרביץ מרן זצ"ל תורה באוזנינו. "כל מה שאמרתי באותו מוצאי שבת, לא משלי אמרתי. בספרים הקדושים מובא המקרה הראשון של גלגול נשמות בהקשר לאיוב. היה זה כשאיוב סבל מייסורים קשים ואז כביכול הוא התרעם לפני הקב"ה. 'הודיעני ה' מה עשיתי', אמר.
"הוא אכן אמר: ה' נתן וה' לקח, אבל עדיין הייתה בליבו תרעומת. חבריו שבאו לנחמו, ניסו לרמוז לו כי אין מה לבוא בתרעומת כלפי שמים והתשובות נמצאות בהנהגתו, אבל אז מגיע אליהוא בן ברכאל הבוזי ומביע תרעומת גם על חבריו של איוב וגם על איוב בעצו. דעתו לא נוחה, לא עם כעסו של איוב ולא עם המוסר שחבריו הטיפו לו.
"בספרים הקדושים מובא כי אליהוא התרעם על איוב וחבריו, משום שהוא ידע כי איוב הינו אכן צדיק תם וישר, אבל נפשו הייתה גלגול נשמתו של תרח אבי אברהם שעבד עבודה זרה. הבטחתו של הקב"ה לאברהם הייתה כי תרח לבסוף יחזור בתשובה. 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום' – מובא שמלמד כי תרח עשה תשובה.
"אולם היה לא רק חוטא אלא גם מחטיא את הרבים, ולכן הוא בא בגלגול אצל איוב. איוב בייסוריו הקשים, תיקן את המעוות וכיפר על עוונותיו של תרח. כעת מובן מדוע כעסו של אליהוא היה צודק. על איוב הוא כעס, מדוע הוא מתרעם כלפי מעלה בזמן שנשמתו עדיין הייתה זקוקה לתיקון, ואילו על חבריו של איוב הוא התרעם מדוע הם מקניטים את איוב ומאשימים אותו בהתנהגות שאינה ראויה – בו בזמן שהוא עצמו אכן לא חטא.
"בדרשתי בבית הכנסת היזדים הבאתי את הזוהר הקדוש מפרשת משפטים, שם הוא מאריך בעניין הגלגולים. עשרת הרוגי מלכות כולם היו גדולי עולם. הסיבה שהם נענשו מצויה בכך שנשמתם הייתה גלגול של עשרת השבטים שמכרו את יוסף ונענשו על כך. הכתוב אומר: 'גונב איש ומכרו מות יומת'. השבטים פגמו והתנאים הקדושים תיקנו במיתתם את אותו פגם".
ובכל זאת, הקשינו, ניתנו פרשנויות שונות לדברי הרב במוצאי שבת האחרונה…
"את השיעור מסרתי לפני ציבור בני תורה ששומע אותי כבר עשרות שנים ואף מכיר את שפתי", השיב לנו.
אבל הדברים יוצאים החוצה ומגיעים לקהלים רבים…
"נכון. אבל האם בגלל זה עלי להפסיק ללמד תורה? אני מדבר עם בני תורה שמכירים את סגנון אמירת השיעורים. מה אעשה שיש תמיד מי שמעוות את הדברים? לפני כמה שנים, כשבאו אנשים לבקש ממני שאסכים להעביר את השיעורים של מוצאי שבת דרך תחנות הלוויין לכל העולם כולו, הבעתי את התנגדותי. חששתי. אולי יהיו אנשים שלא יבינו את דבריי. אולם תלמידיי הפצירו בי עד בוש, עד שהסכמתי להצעה בגלל זכות הרבים".
מעט מן האור
בעקבות אותה סערה תקשורתית, התייחס מרן זצ"ל באותו שבוע לאנשי התקשורת כ'פושעים', מה שכמובן הוסיף שמן למדורת ההסתה שבערה באותם ימים במלוא עוזה.
ברחוב יש המון אדם שהוסת על ידי התקשורת ומאמין דווקא לפרשנויות שלה, אמרנו.
"אני מצטער מאוד אם מישהו נפגע מהדברים, אבל במחילה מכבודם, אני מבקש שלא יעוותו את דבריי. האשמה נמצאת אצל המסלפים ולא בבית מדרשי.
"דבריי כוונו רק לאלו שעוותו את דברי בתקשורת. אותם עיתונאים שלקחו דברי תורה והפכו אותם לדברי שנאה, עשו מעשה פסול – אבל מרבית אנשי התקשורת, עושים את מלאכתם נאמנה. לצערי, ישנם בורים ועמי ארצות שמרשים לעצמם להוציא שם רע על דבריי. "האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? לא".
איזה מסר מבקש הרב להעביר לאותם אנשי התקשורת?
"אני מקווה שהעיתונאים שמצטטים את מילותיי, יעשו לפחות מאמץ להבין אותן. אבל כשהם גם לא מבינים את הדברים, וגם רצים לעשות תילי-תילים של פרשנויות? זהו דבר שלא ייעשה. אין לי אלא להצטער ולקוות ששגגה עלתה בידם ולא שחלילה הם ניסו באמצעות הסילופים הללו לנגח את הציבור הדתי בארץ".
איך אפשר להתמודד עם הסילופים של התקשורת?
"אין תקנה מיידית. הדרך היחידה היא כפי שהורו לנו חכמים 'מעט מעט ואגרשנו'. כשהתורה תתפשט בעולם אז החושך ילך וייעלם".
השולחן ערוך של הדור | דרכה של תורה
אחד הפרקים המכוננים בחייו של מרן הגר"ע זצ"ל היה מחלוקתו ההלכתית המפורסמת עם ה'בן איש חי', רבי יוסף חיים מבגדד זצ"ל.
כמו בכל דבר, בדרכו של הגר"ע גם המחלוקת הזו לא הייתה סתם עוד מחלוקת בין פוסקי הלכה, או חוסר הסכמה בנקודה כזו או אחרת. קריאת התיגר ההלכתית שקרא הגר"ע כבר בגיל צעיר על בן ארצו שהיה הסמכות ההלכתית העליונה בעיראק בפרט ובין בני עדות המזרח בכלל במשך שנים רבות, הייתה ענין עקרוני.
דרכו ההלכתית של מרן הבן איש חי, הייתה שיאה של שיטה שונה מאוד משיטתו של בעל השולחן ערוך 'מרן', רבי יוסף קארו זצ"ל.
בניגוד לשיטת בעל השולחן ערוך שביסס את פסקי ההלכה שלו על סוגיות הגמרא ועל ספרי הראשונים והאחרונים, מרבה הבן איש חי בפסיקותיו להשתמש בדברי קבלה, בכתבי הזוהר ובדברי אגדה. גם ספרו של הבן איש חי מסודר על פי פרשיות השבוע, וההלכות בו בלולות בדברי הלכה ומדרש.
אולי כפועל יוצא נחשבת פסיקתו ההלכתית של הבן איש חי כמחמירה בהרבה משל השולחן ערוך, ובנושאים רבים פסיקתו המחמירה באה גם במקומות שבהם היקף השולחן ערוך לכתחילה.
תחילת מחלוקתו של הגר"ע זצ"ל על דרך פסיקתו של הבן איש חי לא הייתה קלה, ולא הייתה מובנת מאליה. רק בן 17 היה כשהתבקש על ידי רבו הגר"ע עטיה זצ"ל למסור שיעור הלכה המבוסס על פסקי הבן איש חי בבית הכנסת של קהילת עולי פרס, וכבר שם בשיעור היומי בין מנחה וערבית נבטו ניצני המחלוקת.
בשיחה אתנו תיאר מרן את דרך לימודו בימים ההם ואת התהליך שהוביל אותו למחלוקת, אולי החשובה ביותר בדור האחרון של פוסקי ההלכה.
"הרב שלי היה הגאון רבי עזרא עטיה, ראש ישיבת פורת יוסף. הוא התבלט בכך שהיה ראש ישיבה של הלכה שהורה הלכה למעשה, ולא ראש ישיבה של פלפולים. הרב עטיה היה איש עניו ומודה על האמת. בימי שישי, כשלא היו לימודים בישיבה, הייתי קם השכם בבוקר והולך לישיבת צופיוף בראשות הצדיק רבי יוסף ידיד זצ"ל, בשכונת הבוכרים, שם הייתה ספרייה גדולה של שו"תים מהראשונים ומהאחרונים.
"על פי הנחיתו של הרב עטיה, שאלתי את ספרי השו"תים מהספרייה ולמדתי מהם בשקיקה. כך למעשה התוודעתי לספרים של ה'נודע ביהודה', ה'חתם סופר', 'תורת חסד' ועוד. ספרים אלו הכניסו בלבי אהבה גדולה לפסיקה של הלכה למעשה.
"בשכונה שבה גדלתי, התגורר הרב שמשון יוסף, שהיה מדבר אתי רבות על חובת הלימוד מספרים אלו, ואמר לי כי עלי ללמוד מספרי השו"תים דווקא שמורים הלכה למעשה. כשעסקתי בהכנת השיעור, הבחנתי לראות כי הבן איש חי סותר את דבריו של מחבר השולחן ערוך, והחלטתי לומר לציבור את האמת, שעליהם לאמץ את פסיקתו של השולחן ערוך ולא של הבן איש חי".
ומהחלטה למעשה. למרות היותו בשר מבשרה של הקהילה הבבלית בארץ, שהייתה נאמנה לפסיקותיו של הבן איש חי, החליט הבחור הצעיר דאז לתת פומבי למחלוקתו: "בימים ההם מסרתי בכל ערב שיעור בבית הכנסת לבעלי בתים שאהבו ללמוד תורה וכך ביררנו ביחד, על הסדר, את ההלכות, וחלקתי בקול על הבן איש חי. למשל בשיעור חלה, שהבן איש חי כותב כי השיעור הוא 780 דריהם, בניגוד לדעת מרן הבית יוסף בשו"ע שכותב כי השיעור הוא 520 דריהם, שליש יותר. אמרתי אז בשיעור לציבור המשתתפים כי יש ללכת על פי פסיקת הבית יוסף שהוא מרא דארעא דישראל. בשלב כלשהו, רבי עזרא אמר לי להמשיך ולפרסם את ההשגות הללו בכתובים".
ההחלטה הזו כמו ההוראה של רבו לפרסם את השגותיו בספר מיוחד שנכתב על ידו באותם ימים אך התפרסם מאוחר יותר, גררו אחריהן סערת רוחות עזה בקהילה הספרדית בירושלים. "חכמי בבל לא הבינו כיצד צעיר לימים כמוני ירהיב עוז לחלוק על הרב בן איש חי", נזכר הגר"ע יוסף בשיחה אתנו.
ירושלים סערה והרב לא חשש? שאלנו
"לא חששתי, וזהו היה הקונטרס הראשון שנדפס על ידי – הערות על ספרו של מרן הבן איש חי. ביקשתי בכל לבי להחזיר את המצב לקדמותו כאשר הציבור הספרדי הלך תמיד על פי דעת מרן הבית יוסף, וחלקתי בכתובים על כמה מהשגותיו של הבן איש חי על הבית יוסף. כאשר נודע לבני העדה הבבלית בירושלים כי אני חולק על כמה מדברי הבן איש חי, נעשה רעש גדול והיו שדיברו בגנותי. השיטה שלי הייתה להנחיל את שיטת הבית יוסף".
היו יהודים עיראקיים שפעלו בזמנו נגד הרב, והרב היה אז בסך הכל בחור צעיר… תהינו.
"יהיה זה נכון לומר שהיה בליבם כעס גדול, אבל מורי ורבי רבי עזרא הכריע בסוגיות הללו כמוני, ואמר שגם בחַלֶבּ נהגו כך. חכם צדקה חוצין זצ"ל, שהיה מחכמי העיראקים בירושלים, חלק עליי וכעס מאוד. באתי לרבי עזרא וזה אמר לי: 'אתה צריך לומר את האמת ולא לפחד מאיש'. דברים אלו עודדו אותי להמשיך לעיין במקורות ולכתוב את ההערות על בן איש חי. לא אשכח איך ראש המקובלים בירושלים, רבי אפרים כהן זצ"ל, הלך אחריי באש ובמים. הוא השקיט את אלו שרצו לחלוק עליי ואמר להם כי הוא בטוח שהגאון הבן איש חי, אשר נמצא בעולם האמת, שמח מההשגות שלי כי כוונתם של רבותינו היא לשאוף לאמת, זהו שולחנם של תלמידי חכמים".
הרב לא חשש מהעסקנים של העדה המערבית שיצאו נגדו?
"אמרו דברים בטלים אשר פיהם דיבר שווא. אני לא פוחד מהדברים הללו. ליבי לא ירא מה יעשה לי אדם. רבי אפרים כהן עצמו, שהיה ידידו הקרוב של הבן איש חי, עודד אותי להמשיך בכתיבת הערות על הבן איש חי. בצר לי, כשפניתי אליו, אמר לי: 'אני כל כך נהנה מהתשובות שלך ותמה אני מהדברים שאלו אומרים עליך'. כל אלו שרצו להתקומם נגדי, היה רבי אפרים משתיק אותם.
"מי שיצא נגדי בכל הכוח היה הרב הראשי הרב יצחק ניסים, עוד לפני שנבחר לרב ראשי. הוא היה אדוק בספר בן איש חי, ודיבר נגדי בכל מקום. יום אחד שמע רבה של ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פראנק, על פעולותיו. הוא קרא לי לביתו ואמר: 'אני לא מבין אותו. מה הדברים הללו. אנחנו חולקים על הגר"א ועל רבי עקיבא אייגר. האם אסור לחלוק על הבן איש חי? זוהי דרכה של תורה'. הרב פראנק היה אוהב אותי מאוד. בכל פעם כשהגעתי לביתו בכדי לשאול שאלה, אמרה לי בתו כי אביה הורה לה להכניס אותי מהר אליו ולא לתת לי להמתין בחוץ. הוא אמר לה: 'כשהאברך הספרדי מגיע לכאן, אל תתני לו לחכות, כי הזמן שלו יקר'…
"מאז, בהקדמה לכל ספרי ההלכה שכתבתי, ציינתי כי עם כל הכבוד וההערכה לרבנים ולפוסקים בני דורנו, כולם מחויבים לציית להוראות מרן השולחן ערוך, "בין להקל בין להחמיר, מפני שהוא מרא דארעא, וכן המנהג אצל מורי הוראה שלא לזוז מהוראת מרן השולחן ערוך ימין ושמאל. קבעתי בליבי לא להשגיח על דברי ההמון האלה אשר לא ידעו ולא יבינו".
גדולי עולם | קשר של קיימא
הימים ההם, ימי הסערה סביב מחלוקתו עם הבן איש חי, היו גם ימי הזינוק הגדול שלו בתודעה הציבורית, אלו שמאחוריהם זכה לשבת על כיסא הרבנות, והקשר הצמוד שלו עם גדולי הדור ההוא הפך לקשר של קיימא שליווה אותו והגדיר את חייו בהמשך.
גם בהמשך, כששב מתקופת הרבנות בקהיר בשנת תש"י ומאוחר יותר כשהפך לדיין בבית הדין האזורי בירושלים ולרבה של תל אביב, שמר הגר"ע על קשר צמוד עם גדולי ארץ ישראל. הקשר הזה, מסתבר בשיחות עם מרן זצ"ל, כנדבך משמעותי בבניין עולמו הפנימי בשנים שבהן הלכה דמותו ודרכו ההלכתי והתגבשה.
"זכיתי ללמוד ב'מדרש בני ציון', של הגר"י רוזנטל", סיפר לנו, "בבית מדרש זה פגשתי את גדולי ירושלים של מעלה: רבי אברהם יעקב זלז'ניק, רבי יעקב ישראל פישר, רבי יהושע ברים, רבי בנימין זאב פראג ועוד, כולם זכר צדיקים לברכה. וכל אלה היו בני עלייה של ממש. היינו לומדים יחד ומתווכחים מתוך דיבוק חברים ועמל התורה, והכל היה בשלום וברעות. אני חייב לומר שמעולם לא היה בינינו שום הפרש וחילוק. חייתי בשלום עם הרבנים האשכנזיים ללא שום מחלוקת. בימי שבתי שם עסקתי בכתיבת הספר וזכיתי מהם לעידוד רב.
"הכרך הראשון בסדרת 'יביע אומר' הופיע בשנת תשי"ד. יום אחד כשהלכתי ברחוב, ראיתי את הגאון מבריסק זצ"ל הולך ממולי. תיכף הלכתי וכיבדתי אותו בספרי החדש. אמנם הוא לא הכיר אותי, ואני לא הכרתי אותו מלבד זאת שכולנו ידענו את גדלותו. לאחר כמה ימים סרתי לביתו של הגאון מטשעבין זצ"ל בכדי להביא לו את ספרי, ואז הוא אמר לי כי הרב מבריסק ביקר אצלו אתמול וסיפר לו על ספר חדש שהעניק לו אברך ספרדי בשם עובדיה יוסף. לדברי הגאון מטשעבין, הרב מבריסק כל כך התפעל ואמר: 'כל כך הרבה תשובות וכולן נכתבו על ידי אברך צעיר'? כמובן שדברי השניים עודדו אותי מאוד להמשיך בכתיבה זו של הוראה הלכה למעשה.
"את העידוד הגדול לעסוק בכתיבה הלכתית קיבלתי מראש הישיבה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, לאחר ששלחתי לו את ספרי הראשון יביע אומר ח"א. הרב אויערבאך כתב לי בתשובה: 'הנני להודיעו שקבלתי את ספרו בערב חג הסוכות תשט"ו. עברתי על כמה תשובות ועמדתי כמשתומם על הישרות והבקיאות העצומה. ספר זה הביא לי שמחת חג, ואף שכת"ר אין צריך בהסכמתי, הנני מרגיש חובה לעצמי לומר כי לא ראיתי בזמן האחרון עוד ספר כזה', עד כאן לשונו", ציטט הגר"ע באוזנינו. היכרותו של מרן זצ"ל עם הגרש"ז אויערבאך חזרה ונשנתה בדבריו, עד ששאלנו:
מתי הכיר הרב לראשונה את הגרש"ז אויערבאך?
"מפעם לפעם היינו נפגשים ברחוב ומדברים דברי תורה. כשבני חביבי, הרה"ג רבי משה, למד בישיבת קול תורה, הייתי בא לבקרו בישיבה וכך היינו עומדים שעה ארוכה ברחבה ומדברים בלימוד. אני זוכר שבני רבי משה היה מקפיד מכך שהייתי שוכח ממנו ומדבר בלימוד רק עם הרב אויערבאך".
בשיחותיו עמנו הרבה הגר"ע זצ"ל לדבר על הלימוד בצוותא עם גדולי ראשי הישיבות האשכנזיים. "הידידות שלי עם גדולי ישראל האשכנזיים הייתה גדולה. בתקופה ההיא פגשתי גם ברבה של ירושלים הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל וברבות השנים הפכנו לידידים, ואני יכול להעיד כי האהבה שהייתה בינינו לא הייתה תלויה בדבר. התוודענו זה לזה בטקס שנערך על ידי מוסד הרב קוק בתל אביב, כאשר הוא ואני זכינו בפרס על יצירה תורנית. במהלך הטקס נפגשנו ודיברנו דברי תורה, ונפשי הייתה קשורה בנפשו עד ליומו האחרון".
הגר"ב ז'ולטי היה מי שביקש מהרב להצטרף לבית הדין העליון?
"בשנת תשכ"ה כיהנתי כדיין בירושלים, ובוקר אחד טלפן אלי הרב ז'ולטי ואמר לי שכעת ממנים דיין בבית הדין העליון, והוא מבקש ממני להגיש את מועמדותי. אמרתי לו, אני לא מעוניין להגיש, בגלל שהרב ניסים היה אז רב ראשי לישראל, והוא בבלי, שכעס על השגות שכתבתי על הבן איש חי, ולכן אני חושב שהוא לא יסכים להעניק לי תעודת כושר לדיין בבית הדין העליון. הרב ז'ולטי השיב ואמר: 'הרב עובדיה, אני אחראי שתקבל את הכושר'. ואכן, כהצעתו הגשתי בקשה, העניקו לי את התעודה וב"ה נבחרתי לתפקיד. בז' בשבט תשכ"ה התקשר אלי הרב ז'ולטי ואמר: "נבחרת לבית הדין הגדול. מזל טוב".
"בשנת תשל"ח, כשהתקיימו בחירות לרבנות ירושלים, עמדתי כחומה בצורה למען בחירתו של הרב ז'ולטי לרב הראשי. היו שחשבו מקרב בני הקהילה הספרדית בירושלים כי הוא היה עוין את הספרדים, ולא כך הדבר. אני באתי אל חברי הגוף הבוחר והוכחתי להם את אהבתו לציבור הספרדי, והם והאמינו לי ובחרו בו.
"בשנים ההן היה לי קשר קרוב עם כל גדולי ישראל, הספרדיים והאשכנזיים כאחד, אבל מי שהרגשתי כלפיו ידידות של אמת היה זה הדיין הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג, בעל 'ציץ אליעזר'. היינו יושבים ביחד ולומדים שעות על גבי שעות במשך שבע שנים רצופות. אמרתי לו פעם שאלו היו שבע שנות השובע. זו הייתה זכות עבורי לשבת עם דיין גדול שהבין אותי ואני הבנתי אותו".
לצד הקשר העמוק עם גדולי ישראל התעוררו מדי פעם מחלוקות הלכתיות בין הגר"ע לבין גדולי עולם הפסק באותו הדור. אחת מהן היא עם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בעל ה'אור לציון' בנושא בישולים בצבא על ידי חיילים עולים, שאף זכתה בזמנו להד תקשורתי רב, ובשיחה עמנו התייחס הגר"ע זצ"ל לאירוע והסביר: "אני כתבתי את פסק הדין להיתר בנושא זה, כאשר ה'אור לציון' כתב לאסור, אך נעלמו ממנו כל הפוסקים. אני והגרב"צ אבא שאול זצ"ל היינו בידידות גדולה, ולמרות זאת יכולנו לחלוק זה על זה. בנושא הזה אני חושב שאולי מכיוון שהוא היה עסוק בתלמידים, לא היה לו זמן להתפנות ולעיין בעוד ספרים. כל אחד מאתנו היה לו עיסוק משלו, וגם לא היו לו את כל הספרים שנמצאים ברשותי. לא יהיה זה ראוי לבוא ולומר מפני שאני חולק עליו בעניין אחד אז חלילה, אני מערער עליו. חס ושלום!".
ניכר היה בו בגר"ע שחשוב לו במקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים, לתקן את הרושם השקרי, הנבזי, שיצרה התקשורת.
"הידידות בינינו הייתה כה גדולה", סיפר, "למדנו יחד בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, וכשהישיבה הייתה נסגרת לקראת ערב, היינו הולכים ללמוד בסדר האחרון בישיבת חברון. את הדרך לישיבה עשינו ברגל כשבהלוך ובחזור למדנו שני דפי גמרא. הוא אומר תוספות ואני אומר תוספות, כך הלכנו יחד ונקשרנו בתורה. שנים לאחר מכן, כשעברנו להתגורר בשכנות ברחוב אלקנה בירושלים, בכל פעם לפני שהייתי מדפיס את ה'יביע אומר', רבי בן ציון, שהתגורר מעליי, היה מגיה את הספר וכותב לי את הערותיו…"
הליכות עולם | כוחא דהיתרא
בין שלל פסקי ההלכה שפרסם מרן הגר"ע זצ"ל במהלך 78 השנים שעסק בפסקי הלכה, בלטו במיוחד פסקי ההלכה בענייני אישות שבהם היה הגר"ע 'מרא דשמעתתא'. הנושאים הסבוכים ביותר הגיעו לפתחו של מי שהפך כבר בשלב מוקדם מאד לסמכות העליונה בסוגיות הרגישות והסבוכות ביותר שיודעת ההלכה.
בפסקי הלכה אלו הגיעה לידי ביטוי מזוקק במיוחד גישתו ההלכתית של מרן זצ"ל, שמוכרת בשמה הפופולרי שיטת 'כוחא דהיתרא עדיף'. גם גישתו האנושית שהפגין בפסיקה הפורמלית, בולטת במיוחד כשעסק בעניינים אלו.
עגונות, ממזרים, פסולי חיתון, כולם מצאו את דרכם אל שולחנו, וגדולי הדור כולם מהארץ ומחו"ל הריצו לפני שאלות בנושאים אלו. כתפיו הרחבות ויכולתו למצוא דרכי היתר בעומקה של הלכה ככל שאלו היו קיימות, הפכו אותו לסמכות הבלתי מעורערת בתחומים אלו.
הפסיקות המפורסמות שלו בנושאים אלו היו במלחמת יום הכיפורים, אז התיר הגר"ע קרוב לאלף עגונות בפסק דין מונומנטלי שהתפרסם בהמשך בספרו 'יביע אומר' ובאסון התאומים, אז הקים הגר"ע בית דין מיוחד שהתיר את עגונות הרוגי הפיגוע הנורא.
גישתו של מרן זצ"ל בנושאי עגונות הייתה נחרצת: "אנוכי הולך בעקבי הצאן רבותינו הראשונים והאחרונים, שביקשו צדדים וצדי-צדדים בכל מאמצי כוחם להקל בעיגונא דאיתתא", ציטט באוזנינו מהדברים שכתב בספרו בנושא.
"לאחר מלחמת יום הכיפורים כשישבתי בבית הדין לעגונות ובאו לפנינו העגונות של אותם חיילים נעדרים וביקשו מאתנו היתר להינשא מחדש, ישבנו במשך שישה חודשים ודנו מבוקר ועד ליל בדרכים הניתנות להתירן", שחזר הגר"ע בשיחה עמנו. "בקרבות הללו נפלו חיילים קדושים שלא נותר מהם זכר מלבד לעצמות ואפר.
גבינו עדויות מחיילים שנכחו בשעות הלחימה, ודמעות ניגרו מעינינו כמים. בימים חיפשנו את ההיתרים ההלכתיים ובלילות עלינו על יצוענו אבל לא ידענו שינה. במשך לילות שלמים חלמנו חלומות ביעותים. במשך שישה חודשים השקענו את ראשנו בקרוב לאלף תיקים של עגונות אשר בעליהן מתו במיתות אכזריות, וב"ה התרנו את כולן. עברו כבר מאז שלושים שנה, ואצל אף אחת מהעגונות שהתרנו לא נכשלנו, כי הרי במשך השנים יכול היה להיות שהבעל יבוא, והנה מתברר שכולן הותרו כהלכה. שישבנו בבית הדין, הדיינים רצו למהר ולכתוב את פסקי הדין אבל אני הייתי אומר להם, 'הוו מתונים בדין. בואו נחפש עוד מקור להיתר'".
אבל לא רק בתיקי עגונות מעוררי ענין היה משקיע הגר"ע אינספור מאמצים ושעות על מנת למצוא מזור לבעיות סבוכות בנושאי אישות. בכל הזדמנות כשהגיעו לפניו תיקים כאלו, גם אם בדרך אגב, הוא היה עוזב הכל ומפנה ראשו ורובו לפתרון הבעיה.
"לפני שלושים שנה, ביקרתי בקהילה החרדית בצרפת בראשותו של הרב רוטנברג זצ"ל", סיפר לנו הרב. "והנה במהלך ביקורי שם, השתפך לפניי הרב רוטנברג וסיפר לי על אחד מראשי קהילתו שתומך בו רבות, יהודי עשיר בשם ויליאם, שיושב סגור בביתו ובוכה. מסתבר שאמו התחתנה בחופה וקידושין, ולאחר מכן היא התגרשה בגירושין אזרחיים ונישאה בנישואים אזרחיים. בשלב מסוים, כשהבן רצה להתחתן, אמרו לו שהוא ממזר ואין הוא יכול לבוא בתוך ישראל.
"לא אשכח איך שהרב רוטנברג ממש התחנן שאמצא מקום להיתר. אמרתי לו, תשלח לי לירושלים את תיק הנישואין הראשון של האם ואני אחקור את העדים ואראה אם קיימת אפשרות לבטל את הנישואין מעיקרם. וכך היה. הוא שלח לי את הכתובה וישבתי בבית ביחד עם הרבנים גולדשמידט וזו'לטי זצ"ל, ומצאנו פגם קשה בעדים, מה שהפך את אמו לאישה פנויה ואותו ללא ממזר. השמחה בקהילה בצרפת הייתה גדולה. יום אחד הויליאם הזה הגיע אל ביתי בירושלים. הוא נישק את ידי ומילא אותה בדמעות. 'כבוד הרב אתה החיית אותי, בלעדיך לא היו לי חיים', אמר לי".
שלום ואין שלום
פסק דין נוסף שמופיע השבוע בכל כתבת הספד שנכתבה על מרן זצ"ל הוא פסק הדין הידוע בשם 'שטחים תמורת שלום' שכתב הגר"ע בשנת תשל"ט, ושעמד גם בבסיס הסכמתו לאפשר את הסכם אוסלו בשנת תשנ"ג בימי ממשלת רבין.
בסופו של דבר, בשנת תשס"ג פרסם מרן זצ"ל מכתב שבו הבהיר כי הוא חוזר בו מהפסק ההוא לאחר שהתברר כי השלום איננו שלום אמת וכי 'אנחנו שלום כי נדבר והמה למלחמה'.
אבל עוד קודם לכן כשזכינו לשוחח עמו, שבועות ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, כשראש הממשלה דאז אהוד ברק עוד פיזר אופטימיות וחיוכים סביב תכניות השלום שלו, כבר חזר בו מרן מאותו פסק.
"מה שאומר ועושה ברק אלו דברים אשר לא ייעשו", אמר לנו. "ברק רוצה לתת לפלסטינים חלקים מהעיר העתיקה בירושלים. מי יגור שם? אנשים שקטים? לא. יתגוררו שם מרצחים ושונאי ישראל. הדבר יביא לשפיכות דמים".
אם כן- הרב מתנגד לוויתורים בירושלים?
"אני שואל אותך: איך אפשר לעשות פעולות שיעמידו אותנו בסכנת נפשות רחמנא ליצלן?! לא בחכמה עשה ראש הממשלה. לו היה יושב עם עצמו חמישה ימים לפני שנסע לארה"ב ועושה חשבון נפש איך הגיע למצב שרוב חברי הכנסת כבר לא אתו, אולי היה שוקל פעם נוספת לפני שנסע לשם והעמיד אותנו בסכנת נפשות. אין לו כנסת. אין לו ממשלה. אבל הוא רץ לאמריקה".
אנשי השמאל בישראל מרבים להשתמש בפסק הדין על 'פיקוח נפש דוחה שטחים', כדי להכשיר את המהלכים המדיניים הכוללים אף ויתורים בירושלים. דעתו של הרב נוחה מזה?
"נכון. אני זה שקבעתי את פסק הדין הזה, אבל מתי הוא תקף? אך ורק כשאין זה כרוך בפיקוח נפש. כלומר: מצב שבו מסירת שטחים תמנע שפיכות דמים. אולם ברגע זה שהוויתורים בעצמם הם אלו שגורמים למצב של פיקוח נפש, בוודאי ובוודאי שפסק הדין אינו תקף במצב כזה.
אם כן לגבי מה מתייחס פסק הדין של הרב המצדד בוויתורים על חלקי הארץ?
כשדיברו על אוטונומיה בעזה, אני תמכתי. שיילכו הערבים לעזה. בעזה פסק הדין שלי תקף. אבל לחתום על הסכמים שיביאו אותם לתוך בתינו? בתוך העיר שלנו? במרכז העיר העתיקה? איך ברק עושה כזה דבר? אני ממש לא מבין. אני חוזר ואומר: במצב שמסירת חלקים מארץ ישראל היא זו שגורמת למצב של סכנת נפשות – ודאי שלא פסקתי שצריך להחזיר שטחים.
באילו מקומות לדעת הרב ניתן כן לבצע ויתורים לפלסטינים?
כוונתי למקומות מרוחקים כמו עזה וכמו טול כרם – כל המקומות שמתגוררים שם רק ערבים. במצב שכזה הערבים מתגוררים בבתיהם, אנחנו בביתנו והם לא קרובים אלינו. כל יהודי בר דעת לא ייכנס חלילה למקומות הללו. שומר נפשו ירחק מהם נאמר.
ומה יהיה על ההתנחלויות הבודדות שממוקמות בקצה הגבול?
הצעתי היא, שבכל הקשר לסוגיית ההתיישבות היהודית, טוב יהיה אם יעשו אותם גושים גושים בתוך הארץ וכך יישמר ביטחונם של היהודים החיים שם. ההתנחלויות הבודדות? שיצטרפו לגושים הגדולים, וטוב יהיה אם יהיו כמה גושים גדולים של התיישבות יהודית.
האם הרב תומך בהמשך קיומן של התנחלויות בודדות?
שיצטרפו לגושים. מה אני יכול לעשות? אם מדובר במתי מספר אז שיצטרפו לגושים גדולים של התנחלויות.
באותה הזדמנות לא הסתיר מרן זצ"ל את מורת רוחו מהתנהגותו של ראש הממשלה דאז ברקת, ובחדות האופיינית לו אבחן את אופיו המנותק. כששאלנו אותו אם שוחח עם ברק בסוגיית השלום, השיב:
"אמרתי כל מה שאני אומר לך כאן, אמרתי לו. אבל הוא לא שומע. הוא לא אומר כלום. תראה, ברק מתנשא עד לשמים. לצערי, הוא לא שומע עצה ממשהו אחר. יש בו המון התנשאות וגאווה".
עד ביאת גואל צדק | 'עם ענני שמיא'
בראיון האחרון לו זכינו מפיו, רגעים לפני סיומו, נטל מרן הגר"ע יוסף זצ"ל הפוגה, הביט בפנינו במבטו העמוק, הרחום, העצוב משהו ושתק במשך דקה ארוכה.
החרשנו. הבנו כי מילות הפרידה נושאות מסר כלשהו. מסר אחר. נצחי בהרבה מכל השאר.
ואז, מכל הנושאים שבעולם, בחר הגר"ע לסיים את ההצצה לעולמו, במשפטים שבמבט אחורה הפכו לאקטואליים, לנושאי מסר של גאולה, של נחמה.
"יש שני פסוקים על בואו של המשיח" הפר מרן זצ"ל את השתיקה. "פסוק אחד אומר שהוא יבוא כמו עני שרוכב על חמור, אפילו סוס אין לו. יבוא לנו איזה עני אחד ויאמר שהוא המשיח ויגאל אותנו…
"ויש פסוק אחר, שאומר 'וארו עם ענני שמיא'. במטוס פרטי הוא יבוא ויגאל אותנו. אז במה הוא יבוא? יבוא במטוס או על חמור?
"אז בואו ואומר לכם: אם זכו – עם ענני שמיא. אם זכאים, יש להם מצוות, יש להם מעשים טובים, יבוא לך במטוס. יבוא לך עם ענני שמיא, עם עננים של שמיים. ואם לא זכו – אם ישראל פשוטים, אין להם מצוות, אין להם מעשים טובים, אז יהיה עני ורוכב על חמור. כלומר, שגם הגאולה שתהיה, תהיה פחותה בחשיבותה.
"אבל ברוך השם, בדור שלנו כמה יש מחזיקים בתורה, כמה יש שלומדים תורה, כמה חוזרים בתשובה. ודאי שישנה זכות 'עם ענני שמיא'. יבוא אלינו עם ענני שמיא. עם העננים יבוא לנו המשיח. ויגאל אותנו".
לסיום: "אומרים שיש לי זיכרון טוב, אבל לא. הכל תוצאה של עמל ושל יגיעה"
באחת הפעמים שבהן ישבנו לפני שולחנו, עלה בשיחה נושא הזיכרון המופלא שבו ניחן. הנושא עלה ברמז עקיף אך כזה שהניח בהנחה מובלעת כי לא כל אחד הוא כמרן הגר"ע, בעל יכולת הזיכרון הפנומנאלית.
הגר"ע יוסף חייך את חיוכו הטוב, הרהר לרגע ואמר: "אומרים שיש לי זיכרון טוב, אבל לא כן הדבר. הכל תוצאה של עמל ושל יגיעה. כל מסכת למדתי עשרות פעמים. על כל שו"ת ישבתי ימים ולילות. שום דבר לא בא מהשרוול".
שלום וברכה אני מעוניין בתמונה הראשונה של הכתבה ללא החותמת זה אפשרי בבקשה?
ואי איזה קשה להזכר באבא שלנו.. ממש אבא.