משהאירו כוכבי שחרוֹ של החמישי במרחשוון, מירקו המוני בני תורה ספרדים את עיניהם בתדהמה. השמש יצאה על הארץ, לאחר שאתמול באה בצהריים. לראשונה מזה תשעים ושלוש שנים, ללא שקרניה יישלחו אל מי שהיה שמש ומגן להמונים שצעדו לאורו.
ראיתי אותם מול רגבי העפר הטריים בסנהדריה – חרדים, דתיים וחילונים, ספרדים, אשכנזים ותימנים – והנם מתייפחים כבנים ואין אב, כאבלים ואין מנחם, כטובעים הנאחזים בדף של ספינה. נאחזו בעפר תיחוח ובאבן קטנה המכסה את הקבר, משל מנסים לגעת דרכם בספר התורה שנטמן כאן.
ראיתי אותם באוהל האבלים המאולתר בהר נוף – והנם תוהים, אינם מעכלים את שאירע אתמול. שמא חלום בלהות חזו, שמא חזיון תעתועים הוא זה. האומנם 'הרב עובדיה' איננו?!
מבט לעבר הכסא המיותם והפרוכת המוסטת, המחיש את הכל. ועדיין, יש מי שנושא עיניים לעבר הדלת הסמוכה להיכל, שמא תיפתח וייצא הראשון לציון בגלימתו ובהדרו. זה לא יקרה עד ביאת ינון. המחשבה על כך מצמררת.
ראיתי אותם במעלית, את הגאונים רבי יצחק, רבי אברהם ורבי דוד לבית יוסף, והינם רוטטים מדמע. "יתומים אנחנו", אמרו זה לזה, בכו זה באוזני זה. גלה מהם יקר, הוטל נזרם ונלקחה עטרתם. "לא רק אתם יתומים", שיוועו לעברם סתם יהודים, ובאותה עת לא היה ברור כיצד משמיעה המעלית כי בקומה שמינית הנם, והרי אין קומה ואין חומה, אין אדרת ואין עטרת, אין מגן ואין צינה. רק תמהון לבב שאין לו סוף, ותחושת סוף שאין לו אחרית.
יום ראשון ללא 'מרן', ועדיין העיניים צופיות לעבר החדר ברחוב הקבלן. קשה להתרגל לחלל, בלתי אפשרי לעכל את תום העידן.
הדלת נפתחת כדי סדק, ומבעדה נראים מדפי ארבעים אלף הספרים ממוסמרים בלוחות עץ, משל נחתמה תקופה ונסגרו ספריה, באין מי שיצלול לתוך דפיהם, ישדד מעמקים ויישר הדורים.
ומעל לשולחן הרחב – הגלימה הרקומה, ועליה המצנפת ההדורה. אין להם לובש, אין בהם חפץ, כי הורם הנזר והוסרה העטרה.
בוקר ברחוב הקבלן. חושך ברחוב הקבלן. יום ראשון ללא מרן.
__________________________________________________________
תיכף תובא לכאן המיטה…
דלת עץ חבוטה וקדורנית מפרידה בין החדר הפנימי למובאה החיצונית, בבית ההלוויות שמגר. ארבע אחר הצהריים, שעתיים לאחר שחשך משחור תוארה של יהדות המזרח. שברי קולות של מקובלים, אומרי סליחות ונושאי וידוי, נשמעו מחוץ לדלת חדר הטהרה. מידת הרחמים התגלגלי על דור מתייתם. אי אלו מקורבים ששפר חלקם הורשו לעמוד כאן, מחוץ לדלת.
בחוץ הסתודדו שני עובדי חברא קדישא, ביידיש, והמתינו לטליתו של מרן שתובא ותעטוף את החומר שזכה לארח את נשמת התורה משך תשעים ושלוש שנותיה. לבסוף הובאה הטלית, שנתלשו ציציותיה. "כך הורה הבן, רבי אברהם", היה נימוקו של הרץ שהביא את הטלית הלא מצויצת. בפנים נערך עתה המעמד המרטיט בתבל: הכנת הגוף הטהור, המקודש, המזוכך, שלאורך עשָרָה עשורים הזדכך זיכוך אחר זיכוך, נצרף צירוף אחר צירוף, עד שברביעי למרחשוון, שנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים וארבע ליצירה – בחד קטירא התקטר הגוף העמל והיגע עם נותן התורה, מותיר אחריו שובלי דמע בלתי נגמרים ונהרות אדם המומים ונבוכים, באין מורה דרך ומחנך-דור.
תיכף תובא לכאן המיטה, העשויה חבלי ברזל ומוטות כנהוג, אך קשורה בלוח עץ שלא כנהוג, לבל תישבר בהערצת שמונה מאות וחמישים אלף המעריצים שינהרו מקצווי ארץ, להרכין ראש בפני עמוד אש של תורה, שניטלו מאורותיו.
היה קודר, שם בשמגר. קודר ועצוב. לקול בכיותיהם של האדישים שבעושי המלאכה המקומיים, נחתם פרק מזהיר, מרומם, בתולדות ימי העם היהודי.
כשיצאה המיטה לאחר הטהרה, מלווה בידי ארבעה בנים רצוצים וקרועי דש ולב – המתינו שם עשרים וחמישה בני-מזל, ראש ממשלה אחד, ונשיא מדינה אחד. אף הם באו לחלוק כבוד אחרון. דפי הספד תחובים בכיסם, נכתבו בעוד נשמת התורה מפרכסת בין שמין לארץ. הספד שלא נישא. הם, וכל יוקרתם ומעמדם ושמם ועולמם היוקרתי והנקוב, שווים כחרס הנשבר מול עמוד האש המיתמר עתה ועולה עד למתיבתא דרקיעא.
קול יבבה קולקטיבי, מפי עשרים וחמישה איש, התערבל באמירת הקדיש הקצרה, בידי ארבעת הבנים. אף ראשי המדינה, המורגלים בטקסים, מצאו עצמם בוכים מול הטלית הלבנה, שבתוכה מצוי מי שחלבו, דמו וכל כולו חטיבה אחת של תורה, הרבצתה וקירוב מאות אלפים תחת כנפיה.
דמות אחת, רוטטת מדמעה, לא נתנה פוגת לבכיותיה. זהו הרב צבי חקק, שעמד ושימש לאורך שנים. נבלע אל אחורי הקלעים, נכח ונעלם בו זמנית, עמד הכן לכל משאלה, לכל צורך של אביר רועיו של דור. ועתה ניטלה נשמת אפו. הוא הילך כאן אחר המיטה, ללא חליפה וכובע, ללא יכולת לפקוח את עיניו האדומות. לא רק דש בגדו קרוע – כל חולצתו קרועה ומוכתמת בטיפות דם רבו שניגרו על כותנתו. וגם לבו קרוע לגזרים. וגם פניו חיוורות. את חליפתו וכובעו שכח בבית החולים. גם נשימותיו נותרו שם. ונשמת אפו כאן, מוטלת ללא ניע. מעשה אליהו ואלישע נקרא כאן ומיתרגם.
הקדיש נאמר, הבכי התגבר, החרס נשבר ביציאה מבית ההלוויות, ועימו נשברו ריבואות לבבות.
לאחר צעדים ספורים הוכנס הגוף שכולו תורה בטהרתה, אל הרכב הכחול. בני המזל שאחזו במיטה, הם כנראה היחידים שזכו לשאתה. סגולה לאריכות ימים. מכאן ואילך, בנסוע הארון, ברכב יינשא ולא בידי ההמון.
הרכב הכחול התרחק. אלף בחורים ואברכים הצליחו לשבור את המחסום המשטרתי ולדלוק אחריו, עד להיכלה של 'פורת יוסף'. שם יחל הארון לנסוע, כאשר קרוב למיליון אפופי יגון וסחופי דמע ינסו להתקרב אל האיש שחימם המוני לבבות, לגעת נגיעה אחרונה בהיסטוריה האנושית שתוזכר בחרדת קודש בעוד אלף שנים.
__________________________________________________________
מחלקת טיפול נמרץ לב, הדסה עין כרם, תשע בבוקר
מיליוני אנשים בעולם התעוררו לבוקר שחור ונמהר, שבו עתידים מאורות המזרח לכבות.
קריסת מערכות בהדסה.
בארבע השעות הקרובות יתמלא המסדרון בקומה השמינית ויהפוך לחדר שוועה מאולתר. הכותל עבר לעין כרם.
"הרב חי?" שואל מאן דהו. הוא נהדף בידי מבוגר עטור זקן. "מה זו השאלה הזו?!" ודאי שהרב חי! הוא יחיה אתנו עוד הרבה שנים!"
פרופסור דני גילון מנסה לפלס לו דרך בין ההמונים. הכל נדחקים אל הקירות – מי יהין לעמוד בדרכו של מי שניתנה בידו רשות. בעוד שלוש שעות יתברר כי הפעם ניטלה מידו הרשות.
האווירה מייאשת. חוסר אונים מוחלט משודר מהרופאים, זיק של תקווה קלושה ניבט מהמתפללים. אולי בכל זאת, אולי יחוס. "לעולם השם דברך ניצב בשמים", משתאג שליח ציבור מטעם עצמו, והכל מחרים אחריו. אם ישנה גזרה, הוא מסביר, אנו מתפללים שזו תישאר בשמים. לא תתממש בארץ.
המצב מדכא. ככל שיורדים המדדים בפנים, כך עולה הזעקה בחוץ. כולם בוכים. עתה מתארגן לו מנין נפרד, לאמירת 'פיטום הקטורת', סגולה לעצירת המגפה. לאחריה, שלוש עשרה מידות האמורות בחנינה. כמנהג עדות המזרח, אלה נאמרות בנעימת הסליחות שגיל ורעדה משמשים בה בערבוביה, אך עתה מתמזגת עם אווירת דכדוך גדול ותקווה קהויה.
הרב אמיר קריספל, המזכיר התורני של פוסק הדורות, מתרוצץ כאן כארי בסוגר. רופאים נכנסים ויוצאים. בני משפחה שהובהלו מקרוב ומרחוק, מוכנסים בזה אחר זה, חוצים את גדרות ההפרדה. מותירים שביל של דמעות. אולי יזכו לנשק את ידו של עטרת ראשם בעוד לבו פועם.
רבי יעקב עדס, שעד עתה ייחד ייחודים ותיקן תיקונים בפנים, יוצא החוצה. המחשבות מרצדות: מדוע יצא? האם הטבה היא זו, או שמא כבר ניצחו האראלים? מבעו בלתי מפוענח, עד שהוא נוטל בידו מגאפון מאולתר, ופותח שוב באמירת שמע ישראל, ולאחריהן סליחות. אין איש יודע אם זהו שמע ישראל של בקיעת רקיעים או שמע ישראל של יציאת נשמה.
מנהל בית החולים מפלס לו דרך, כה מנותק מהסובב, כה מחובר אל הסובב. מכשיר דיאליזה נישא בידי אחיות מסורות, ומצית זיק של תקוות חינם בהמון הרועד כעלה נידף. אולי זה עבור מרן, ואם כן יש תוחלת, לוחשים כמה זה לזה. תקוותם נתבדתה.
הבלבול מוחלט. הללו זועקים "יענך השם ביום צרה", והללו עוסקים בפסוקי וידוי הנאמרים בעת פרידת נשמה מהגוף. בין כך ובין כך, לב כולם מחובר אל המוניטור שבתוך החדר, המאותת איתותים אחרונים של חיים.
בשתים עשרה וחמש עשרה דקות יוצא רבי יצחק דוד גרוסמן מן החדר. גבותיו רטובות מדמעות. לשאלתנו מסביר הרב, כי הוא אץ עתה לקבר הרבי מלעלוב שבהר הזיתים, שמא יצליח לקרוע שערי שמים. לבסוף התברר כי טעה בדרכו, לראשונה בחייו, ומשהגיע אל הציון לאחר מסע תלאות, התקבלה הנוראה שבבשורות.
בשתים עשרה ושמונה דקות יוצא החוצה אח רפואי שפניו כצבע חלוקו. הוא נעמד על כסא, מחזיק במגאפון, ומסביר שהדופק בסדר גמור. כעת מתרחש לו מחזה הזוי: שירת "עוד אבינו חי" מאיימת להבקיע את התקרה. בעוד נשמת התורה מרחפת בין שמים וארץ, משוררים כאן עוד אבינו חי.
ולאחר הזמרה, התעשתות. פרקי שיר המעלות נישאים שוב ברמה. רבי אליהו בקשי דורון יוצא החוצה, מבעו בלתי מפוענח. "יש התייצבות, ישועת השם כהרף עין. אנו מקווים שתהיה רפואה שלמה. כעת אנו מבקשים שכולם יחזרו לישיבות ולכוללים", מכריז הראשון לציון. לאחריו יוצא אריה דרעי, וגופו רוטט כעלה נידף. "המצב עדיין קריטי מאוד, אבל יש התייצבות קלה. המשפחה מבקשת לפנות את המחלקה", מכריז דרעי, מילותיו מבולבלות. איש לא פינה את המחלקה.
במסדרון הצר מצטופף רבי ראובן אלבז. "אבא שבשמים, השאר לנו את אבינו רוענו", הוא מצווח בקול מר. "המצב קריטי שבקריטי", מכריז מאן דהו, שזקן לבן לו, בקול לא לו. אישה צדקנית מתקרבת אל החדר, ובידה עיסה שנילושה בדמעות. היא משתיקה את ההמון המתפלל, מבקשת להפריש חלה בפתח המחלקה. "יש לנו אבא אחד שמתפלל עלינו. אנו מתחננים להשם שהוא יישאר איתנו. ברוך… להפריש חלה!!!" היא משוועת, ונופלת באפיסת כוחות.
באותה שעה הוסיפו המדדים לצלול. בכיות וזעקות שבר ממלאות עתה את המחלקה, מחליפות את שירת 'עוד אבינו חי' שהדהדו תחילה.
הדלת החוצצת בין המסדרון האפלולי לחדר שבו מתנהלת המלחמה על חייו של שר התורה – נפתחת ונסגרת אך בקושי. נכדים דומעים מובאים, לקול צעקת השם הוא האלוקים. פחד מצמית משתרר על החלל. יללות מתערבלות בזעקות שבר. שלוש עשרה מידות נאמרת שוב ושוב. ארטילריה של תפילה מקדימה את דומיית הבשורה.
הרב עדס מוסיף לבקש. טליתו ספוגה דמעות. הרב שלום הרוש נכנס, הרב הראשי האשכנזי, עמיתו של זה הספרדי, מוכנס אף הוא. רב הדור צורה נוטל עתה פיקוד על המגאפון ופותח שוב בפרקי פיטום הקטורת. כחולי מדים שהוזעקו כדי לשמור על הסדר מוצאים עצמם ממלמלים עם ההמון חצאי פסוקים. נשים בוכיות מייללות מרה. עכשיו שורר רק הבלבול: איש אינו יודע האם התפילות הן לרפואה או לעילוי נשמה.
__________________________________________________________
חדר האשפוז של מרן הראשון לציון, רבע לאחת בצהריים
תיכף תבוא השמש בצהריים.
באמצע נראה גאון הגאונים בדמותו האהובה, נושם את הנשימות האחרונות. אותן פנים מוכרות, ללא המשקפיים הכהים, שלווה נסוכה עליהן. צינור הנשמה בפיו, שכינה למראשותיו.
מימין למיטה ניצב אריה דרעי, מביט ברבו בעיניים קרועות. למראשות הרב עומד רבי משה יוסף, תולה עיניים שואלות, שותק וממלמל חליפות. לצדו אחיו, רבי יצחק, הראשון לציון, בבגדי חול, אפר תחת פאר. מאחור עומדים הבנים רבי אברהם ורבי דוד, מתייפחים בבכי, נושאים פרקי תהילים. ר' צבי חקק נראה ממוטט, פיזית ורגשית, מבעו מרוקן. מלחמת החודשים האחרונים מסתיימת עתה.
שני רופאים עומדים צמודים למיטה, אינם עושים דבר. אין מה לעשות, הם לוחשים לדרעי, שפוכר את ידיו בייאוש. בפתח החדר ניצבים ישי ואטיאס. הכל מעבירים את עיניהם חליפות, מהפנים השלֵוות לצגי המכשירים, המתעדים את מדדי לחץ הדם, את הדופק ואת הנשימות.
מרן בלימוד בבית החולים באחד הפעמים שהיה מאושפז
ח"כ גפני מתקשר. הגר"ד יוסף עונה. "הרופאים אינם יודעים אם זה עניין של שעות, דקות או יום וחצי", הוא מעדכן. "אנחנו ממשיכים להתפלל. אפילו חרב חדה…" הוא אומר. הטלפון נשמט מידו, נרמס ברגלי העדים לרגע הנורא.
רבי דוד לאו מתחיל לצאת מהחדר. בדיוק אז מחווירות פני הרופא. הוא אינו משמיע הגה, רק מסמן בידו לעבר המכשירים. התקרבו, אומרות תנועות ידיו. הגיעה עת פרידה.
הכל מתקרבים אל המיטה קרוב קרוב. לחץ הדם יורד לחמישים, ומשם לעשרים. הדופק של עשרים האנשים שעומדים בפנים, הולם בפראות. רבי בניהו שמואלי פותח באמירת פיטום הקטורת, בתפילת עלינו לשבח ובפסוקי אנא בכוח. שמע ישראל – – –
שש או שבע דקות נמשך המעמד. הדופק הולך וצולל, אך הנשמה הגדולה עודנה כאן, בעולם הזה. הנוכחים כופלים את תפילת עלינו. דרעי גוער בפוכרי הידיים: תתפללו, תתפללו. כל הנוכחים נושקים ליד החמה.
הדופק מתייצב על חמישים. ואז יורד לאפס. ליבות כולם צונחים לתחתית כנם, אלא שאז שוב נעמד המשגוח על הספרה חמישים.
ואז שוב אפס. זהו. יותר לא עלו המדדים. פס ארוך נראה על הצג, מבשר כי עתה מקבלים מלאכי מרום את נשמת התורה, שכבר איננה כאן. צרחות שבר נשמעות מפי כולם. ספר התורה נשרף. נכד שמבקש לגשת ולנשק את היד הגדולה, נהדף בידי הרבנים. עכשיו אין לגעת.
ובאותה שעה, שלישיית ההנהגה הפוליטית לשעבר עמדה כתף אל כתף, דמעות בדמעות נגעו, וצעקות שמע ישראל חוזרות ונשנות נשמעו מכולם. השם הוא האלוקים, אנא בכוח.
צווחות אימים מחרידות את חלל החדר. ברכת דיין האמת נשמעת מפי כל. "אבא נלקח", צועקים הבנים, והתלמידים-כבנים. כשלושים אנשים שהמתינו במחלקה, מחוץ לחדר, נכנסים, רואים את הגוף שכבר נתכסה. סכין יפנית מובאת מאי שם, והדשים נקרעים בזה אחר זה.
הפרופסור דני גילון יוצא החוצה, פניו חיוורות כסיד. מאחוריו האחות הראשית של המחלקה. עיניו כבויות. בקבוק מים בכיסו. משימתו השאפתנית כשלה. נדם הלב הגדול, נתעלתה נשמת האומה.
חלק מהבנים מודים בגרון חנוק לצוות הרפואי, שהתאמץ מעל לכוחותיו אך נכשל במשימתו, כיוון שניתנה רשות למשחית. נסים זאב, זקן השבט הייצוגי, נכנס לחדר בשניות האחרונות, הספיק להשתתף באשכבתיה דרבי.
הבן הראשון לציון נוצר את דמעתו בלבו, אוצר את יגונו בתוכו. שאר הבנים הגאונים בוכים מאין הפוגות. דרעי וחקק רוטטים מבכי.
בחוץ, עדיין נמהלות קריאות השם הוא האלוקים בתחינות "ורוח קדשך אל תיקח ממנו". סליחות נאמרות בשירה, כביכול יש המשלימים עם רוע הגזרה ויש המנסים להחזיר לכאן את הנשמה הגדולה שכבר מרחפת עתה בעליונים.
"אבא, להיכן הלכת?!" שואג מישהו. "למה עזבת אותנו?!" הוא מוסיף לתלות שאלה בחלל האוויר. בחור ירושלמי מקרע חולצות לכל דכפין, בעזרת מספריים שהביא מבעוד מועד. "מי יאיר לנו את הדרך?" נשמעת יללה. "מלאכים בוכים, כל העולמות בוכים", מוסיף המיילל.
ולא רק מלאכים: אחיות בית החולים ניצבו אף הן בצד, נתנו את קולן בבכייה. בית החולים בוכה, העולם בוכה. המאבטח שעשה שלושה שבועות מחוץ לחדר, נזרק חסר אונים אל כסא פלסטיק. תמה מלאכתו. כחול המדים שואל כיפה מאברך עוטה מגבעת. נסים זאב יוצא, מסייע לבחורים לקרוע את מדיהם.
ועדיין יש כאן מי שקורא תהילים, בעוד בפנים נמצא הגוף הטהור שאירח תשעים ושלוש שנות תורה, ועתה נסתיים תפקידו.
ופתאום הולכת התפילה ונחלשת, ורק קול נהי נשמע, איך שודדנו. מישהו התעלף בקצה המסדרון. מצלמתו של צלם סורר שנכנס לכאן למרות האזהרות, נשמטת ארצה לקול ניפוץ עדשותיה.
יושב בסתר עליון. כבר אין על מה להתפלל, מעיר מאן דהו לאוחז במגאפון, שתפילתו טרם פסקה, אם לתחינה, אולי לפרידה, שמא לעילוי נשמה. קול המקוננים עולה על קול המתפללים, ובאותה שעה בידוע שנגזרה גזרה.
אנשים נופלים ארצה, אחרים מליטים את פניהם בידיהם, נשענים על הקירות.
קריאת שמע ישראל אחרונה נאמרת, וכבר רבע שעה שמרן רבנו עובדיה יוסף זכר צדיק וקדוש לברכה כבר אינו בעולם. אין מביע אומר ואין מחווה דעת. אין יורש ואין מחליף. אין כלום. חשך העולם.
איזה מרגש!! ממש כתבה יפה וכ"כ אמתי אוי רבינו מה יהיה איתנו.
מצמרר ומחריד ! ! !
אין על הכתבות שלך!
הצלחנו להעביר את התחושות הקשות לכל מי שלא נוכח שם בצורה מעוררת השתאות!!
שתבשר ותתאר לנו רק דברים טובים תמיד!