פרויקט מיוחד: שבת אין מירון של מעלה!

כשנראו שלושה כוכבים בינוניים בשמים הכהים שמעל אתר ציון הרשב"י במירון ובישרו על יציאת השבת האחרונה, הייתה תחושתם של השוהים המעטים בציון הקדוש מעורבת. מחד גיסא עדיין הדהדו באוזניהם שריקות הקטיושות שנחתו בהפוגות קלות במהלך השבת, השמועות הקשות מן המושב, למטה בתחתית ההר, סיפרו על שני הרוגים שנשמתם עלתה לגנזי מרומים עם אש נרות השבת שהודלקו בכל בית יהודי בשעת ההתקפה, ומאידך גיסא, חשו השוהים כבנים יחידים ושמורים אצל התנא הקדוש, הם נותרו למרות הסכנה ובמשך כל השבת לא זזו מן הציון, בטוחים שאם יתרחש חלילה משהו אזי הוא יכול להיות רק בחוץ, בסמוך לקבר הקדוש בעצמו איש לא ייפגע. כך חשו. [הכתבה הוכנה בעת מלחמת לבנון השניה. אט"נ].

דקות נוספות חלפו, עתה כבר יצאה השבת גם לפי שיטת רבנו תם, וכמה מן היהודים הללו יצאו החוצה, צועדים במהירות בכביש המשתפל ויורד ממעלה ההר שבו שוכן ציון הרשב"י. הכביש ששוקק חיים בכל מוצאי שבת מהמוני השוהים במקום ב'שבת מירון' פרטית או בקבוצה, היה עתה ריק ושומם, יוצר תחושה מוזרה.

ראו פניו מאירים

כמה מן הצועדים הצטופפו סביב לכ"ק האדמו"ר מניקלשבורג בנו של כ"ק האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל ואחיו של האדמו"ר שליט"א. בצועדים היה גם רבה של מירון הרה"ג רבי מאיר שטרן, והם שמעו מפיו של האדמו"ר את הסיפור הבא שאותו הכירו בחלקו, והוא היה עתה כה אקטואלי, כאילו שרק הימים חלפו והמקום וההתרחשות חוזרים על עצמם במידת מה.

בשבת פרשת בהעלותך של שנת תש"ו, לפני שישים שנה, שהה כדרכו כ"ק האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל באתרא קדישא מירון. האזור היה מוקף אז בערבים צמאי דם שונאי ישראל, ורק מי שאומץ וגבורה לו הרשה לעצמו להיות במקום. הרבי בא אז לשבות בקבר הרשב"י על פי הקביעות שהנהיג לשבתות פרשת בהעלותך. תוך כדי השבת נחרדו הנוכחים לראות כי ערבים שהתגוררו בסמוך אל הציון הקדוש ירדו לפתע ממקום מגוריהם עם סכינים בידיהם, ופילחו את האוויר בשאגות 'אטבח אל יהוד'. היעד של הפורעים היה השוהים בציון, והתנהגותם הוכיחה כי הם מתכוונים לרצוח ללא אבחנה וללא רחם. היהודים שהקיפו את האדמו"ר בציון החלו לומר וידוי ולהתכונן לגרוע מכל.

אך על הרבי זי"ע לא ניכרו אותות פחד כלל. הוא הרגיעם וניגש אל שער הברזל של הציון, נעמד אל מול פני הפורעים שהלכו והתקרבו אל השער, הביט בהם בשלווה וראה זה פלא: מיד כשראו את צורתו הקדושה נסו מן המקום בבהלה. ליהודים הנפחדים הייתה הרווחה והסיפור נחרט בליבם לכל ימיהם. הרבי היה אז עדיין צעיר לימים והם נדהמו מכוחו הגדול.

"את הסיפור הזה", אמר בשיחה ל'משפחה' הרה"ג מאיר שטרן בשיחה מן הגליל בהפוגה שבין מטח קטיושת אחד לשני במלחמת לבנון השניה, "שמעתי רבות מפי כ"ק האדמו"ר רבי אברהם שלמה בידרמן מלעלוב זצ"ל, בנו בכורו של האדמו"ר רבי משה מרדכי זצ"ל. במוצאי השבת האחרונה שמעתי זאת שוב מפי אחיו שהגיע לשבות במירון ולא ויתר גם כשהדי ההתפוצצויות של הקטיושות נשמעו היטב בציון הקדוש, כשהוא תומך יתדותיו על הסיפור הזה".

מחו"ל למירון ובחזרה

מאות יהודים שהו בשבת האחרונה במירון, אצל הציון הקדוש, מהם ששוהים מדי שבת בציון הרשב"י, מהם שבאים לפרקים ומהם מצפי ישועה שקיבלו על עצמם לשהות בחלקת הציון שבתות וימים טובים. הקו השווה שבהם שהם חשו כי חלקת הציון היא אי בודד של הצלה באזור המועד לפורענות בימים אלו, ובמקום שבו טמון התנא הקדוש חשו חמימות של ביטחון ושל שלווה.

רבה של מירון: "כמעט חמישים שנה שאני מתגורר במקום, ומתפלל בציון בכל שבת, ובכל זאת חשתי השבת בתוך בית הכנסת של הציון הרגשה מיוחדת של שמירה וביטחון. ברור לנו שהציון מוגן, ומי ששוהה בפנים לא יאונה לו כל רע. כמעט לא ניתן להסביר את התחושה הזאת במילים, עוגן הצלה ממש, כולם אמרו זאת. זו הייתה שבת מתוחה, המטחים ליוו אותנו בכל השבת, שרנו בתפילת שחרית את 'קל אדון', מחינו כף, ורעמי הנפילות הצטרפו אל הקולות; שרנו זמירות ונרעדנו לשריקות הנוראות, אך הרעד הבלתי נשלט היה רק בחוץ. מכל העשרות שנותרו לשבות במירון מי שתשוחחו עמו יחזור על אותם דברים. הפחד היה גדול אבל רק מחוץ לציון, בפנים שלווה ברוכה.

והרגשה נפלאה זו, באתר המקודש, ביטחון וקורת גג של התחזקות בכל דבר ועניין היא נחלת הכל במשך כל ימות השנה, ביטחון גשמי ורוחני גם יחד. מה שמביא למירון בכל יום ובעיקר בכל שבת יהודים כה רבים שלעתים נראה המקום כמרכזה של ירושלים או בני ברק. מי שמגיע לשבות עם בני משפחתו במירון לא מפסיק לפגוש במשך השבת ידידים, מכרים וקרובי משפחה. דומה שכולם כאן, בצילו של בר יוחאי. כך בכל שבת, מאות רבות של יהודים זקנים עם נערים, חצרות בראשותם של אדמו"רים וחסידים על משפחותיהם, כולם יסכמו את השבת במילים שמשמעותם דומה: הרגשה עילאית וצרופה של התעלות, והתחזקות והקלה אחרי תפילות מטהרות המעניקות תעצומות נפש. לא תמיהה היא אפוא על אותם שנותרו למרות הסכנה במירון ביום שישי שעבר. דווקא עתה, במצב סכנה, זקוקים הם לעידוד ולביטחון שהתפילה על הציון הקדוש נוסכת. איך יעזבו?!

מתי החלו 'שבתות מירון' האהובות כל כך על בני החצרות והישיבות?

הגר"מ שטרן המשמש ארבעים ושש שנים כרב המושב וזכה לארח בביתו אדמו"רים וגדולי ישראל מהדור הקודם והעכשווי מצביע על כ"ק האדמו"ר מלעלוב זצ"ל שהיה הראשון שייסד את הדבר. בשנת תש"ד כשהמצב בארץ היה מתוח מאוד בגלל הכיבושים של גרמניה הנאצית שהלכו והתקרבו לארץ הקודש, סבר הרבי כי יש להעניק ליושבי הארץ שמירה על ידי קציר חיטים למצות מצווה. הוא הגיע אל המושב ראש פינה על אף שהדרכים היו מסוכנות ומשובשות בגלל הפורעים הערבים. מאחר שלא ניתן היה לשוב לירושלים נשאר באותה שבת, פרשת בהעלותך, בציון הרשב"י. התנאים היו ירודים וקשים. מובן שהשוהים לא זכו לצל צלו של הארגון והסדר שישנם כיום. מאז אותה שבת החל הרבי מלעלוב במסורת הזו והטביע אצל חסידיו את 'שבת בהעלותך' כמושג מקודש שעליו הכריז הרבי 'איש בל יעדר'.

"בראשית דרכי כאן", מוסיף הרב שטרן, "הלכה והתגברה הנהירה לתפילה על הציון באמצע השבוע, אבל שבתות עוד לא היו. אחרי שנים של שבתות בהעלותך של לעלוב החלו לנהוג כך חצרות קודש נוספות שהגיעו בהמוניהן לשבתות. והדבר הפך אצלן לנוהג קבוע. בשבתות של עשרים השנים האחרונות איננו מרגישים בכלל שאנו מתגוררים בגליל המרוחק. אין שבת שלא שוהים באתר אדמו"רים וגדולי ישראל עם המוני אנ"ש שמעבירים לכאן את הסדר הקבוע של השבתות עם נוסחאות התפילה, המנהגים, השולחנות כמו בבית ועוד יותר. כיום אלף משפחות בשבת במירון זהו סטנדרט.

"אני מכיר יהודים ומשפחות שבאים מחו"ל במיוחד כדי לעשות 'שבת מירון'. נוחתים ביום חמישי או בבוקר יום שישי בשדה התעופה, באים משם היישר אל הציון ואל מקום האכסניה הסמוך, ובמוצאי השבת שבים לשדה התעופה אל הטיסה חזור. ההשקעה, הממון, המאמץ, הכל כדאי בשביל שבת אחת במירון. מוכרחים להסכים כי כוח הקדושה מושך את הציבור שהרי נופש אפשר להשיג בתנאים הרבה יותר טובים".

"בהעלותך" אל התנא

חסידי לעלוב מרימים גבה כשהם שומעים על היומרה למצות את 'שבת בהעלותך' בשורות ספורות. לדבריהם, גם ספר עב כרס לא יכיל את האוצרות של שבת זו שבמשך כל השנים לא נפסקה גם בתקופות קשות. כ"ק האדמו"ר מלעלוב זצ"ל הקפיד על ההשתתפות של חסידיו בשבת בהעלותך במירון אף יותר מן החגים והימים הנוראים. "זו שבת של ישועות", היה אומר ולא ויתר גם כששמע על חסידים שההגעה לשבת זו הייתה כרוכה בקשיים אדירים. כל מאמץ כדאי. ואכן מעיין ישועות הוא שבת מירון בלעלוב, ומאות הסיפורים המופלאים שבפיות החסידים יוכיחו.

אחת מן ההתרחשויות המופלאות בצלו של האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע הייתה בנסיעה לשבת זו. לאדמו"ר היה קשר מיוחד וטמיר עם הרה"ק רבי ישראל אבוחצירא ה'באבא סאלי' זי"ע. באחת השנים שבהם ניטשה במלוא עוזה מלחמת לבנון הגיע האדמו"ר זצ"ל לשבת בהעלותך במירון. באות עת הגיע הבאבא סאלי לאכסניה שבה שהה האדמו"ר מלעלוב. האדמו"ר קיבל את הבאבא סאלי במאור פנים ובהערצה. לתדהמת הכל ישבו שני הצדיקים במשך דקות ארוכות הביטו זה בעיניו של זה בלא להחליף אפילו משפט אחד. כעבור דקות אחדות קם הרה"ק רבי ישראל אבוחצירא והם נפרדו לשלום בשתיקה. המקורבים שהכירו את הקשר העז והחיבה הגלויה שביניהם לא הבינו את פשר ההנהגה התמוהה, אך כעבור דקות אחדות כשכבר עזב הבאבא סאלי את בית האכסניה הפטיר הרבי מלעלוב: "הסכמנו בינינו שתהיה מפלה לאויבים". עודם בציון הרשב"י שמעו החסידים כי הלחימה העזה הסתיימה ונאמר הרף למלאך המשחית.

מאז ועד היום נמשכת ההנהגה של שבתות בהעלותך אצל בנו האדמו"ר שליט"א בכל שנה ביתר שאת.

אוטובוס אחד שהיה יוצא באותם ימים היה לעשרות אוטובוסים עמוסים בקהל חסידים על משפחותיהם. השינה במערת הציון בשנים עברו פינתה את מקומה לאכסניות מרווחות, ו'שבת בהעלותך' במירון הפכה מודל חיובי לחיקוי להמון חצרות וקבוצות שנושאות עיניים בכל השנה אל השבת 'שלהן' שבה ישאבו מלוא חופניים במחיצתו של הרשב"י.

שינה בשבת – במשאית

מי שלהם מסורת ארוכה ורבת שנים בעריכת שבת מירון הם ללא ספק תלמידי ישיבת "חוג חתם סופר", תלמידיו של הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגר ז"ל שהסתלק לפני כשנתיים. השבת שנבחרה היא פרשת בלק והסיבה לכך הייתה בתחילה חינוכית בעליל. הגרי"ש אונגר נהג לנסוע עם תלמידיו מדי שנה בל"ג בעומר למירון. כעבור כמה שנים משהחלו העליות להיות המוניות ונפרצו גדרי הצניעות וההפרדה, הוחלט לערוך במקום זאת שבת משותפת על אף שהתנאים היו קשים במיוחד, וחוץ מחסידי לעלוב ב'בהעלותך' איש לא עשה זאת.

השבת שנבחרה הייתה פרשת בלק, והגרי"ש הסביר זאת שמאחר שבי"ז בתמוז נקבע יום היארצייט של אביו שנעקד עם המוני בני עדתו בשנות הזעם של השואה, והיות שאין לו מקום קבורת אבות ששם יוכל לעלות ולהתפלל, ביקש לשהות על ציון הרשב"י בשבת היארצייט, מקום שבו כלולות נשמות כל ישראל. "השנה הייתה תשכ"ט כמדומה", משחזר הרב יהודה מנחם רוזנבוים, תלמידו ומקורבו של הגרי"ש אונגר. כיום קשה להאמין, אבל התנאים הגשמיים באזור הציון היו קשים. יישנו על הריצפה, או בתוך משאיות הטיולים איתם הגענו. אני זוכר בחורים שהתעוררו לפנות בוקר ופניהם מלאים עקיצות של יתושי הגליל שעדיין לא הסכינו לאנשים שנשארים ללון באתר הציון. לגוף היה קשה, אבל החלק הרוחני היה אדיר. התפילות בהתעוררות מיוחדת, והגרי"ש אונגר, 'הרבי', כפי שקראו לו התלמידים, נשא דברי התעוררות בסעודה שלישית שהמיסו כל לב. זו הייתה הזדמנות לפני ימי בין המצרים לבכות את העבר ולבקש על העתיד.

השבת הפכה למסורת, ובשנים האחרונות מגיעים כ-700 אנשים לשבת כזו. מאז ידעו כי שבת פרשת בלק שמורה ל"חוג חתם סופר", ועמוד התפילה בבית הכנסת שעל הציון – לגרי"ש אונגר. כך בכל השנים.

אחד הפוקדים רבות את ציון הרשב"י היה בשנים קדמוניות כ"ק האדמו"ר מתולדות אהרון זצ"ל עד שהפסיק משום מעשה שהיה. האדמו"ר מתולדות אהרון (ובניו האדמו"רים שליט"א) היה כהן ולמרות זאת נכנס אל קבר הרשב"י על פי המאמר ש'קברי צדיקים אינם מטמאים'. בנושא זה התקיימו ויכוחים הלכתיים רבים, והאדמו"ר מתולדות אהרון הסתמך על פסקו של הגאון רבי שמואל הלר רבה של צפת שהיה סב אימו, הרבנית מרת שיינדל ברכה, וקבע שמותר לכוהנים להיכנס.

במשפחת האדמו"ר היה מקובל סיפור מופלא שהתרחש עם הרבנית שיינדל ברכה בל"ג בעומר של שנת תרע"א, שבו התרחש האסון המפורסם במירון בקריסת הגג כשעליו הרוקדים, והיו כידוע נפגעים בנפש.
הרבנית עמדה במקום דקות לפני האסון והבחינה לפתע באביה רבי אברהם יצחק הלר שכבר היה בעולם האמת כשהוא תופס בידה ומוציא אותה מן המקום, כך ניצלה. לימים כשהיה בנה האדמו"ר זצ"ל (שנקרא רבי אברהם יצחק על שמו) מגיע אל המקום, בירך בלא שם ומלכות 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'.

ולמרות זאת, כשפסק רבו כ"ק האדמו"ר מסאטמר זצ"ל שאין לכוהנים להיכנס אל המבנה שעל הקבר, לא ביקר עוד האדמו"ר מתולדות אהרן במירון. באומרו שלהיכנס אינו רוצה בגלל ההכרעה של האדמו"ר מסאטמר בעניין כוהנים, ולבוא אל המקום ולא להיכנס אולי אין זה מן ראוי ולכן נמנע. אך חסידי תולדות אהרון ותולדות אברהם יצחק הקשורים אל בניו האדמו"רים, עורכים שבתות רבות ונכבדות באתר הציון וממלאים את נפשם מזן אל זן.

עפר של אתרא קדישא

כמו נוסחאות תפילה ומנהגי קודש של חגים וימים טובים אליהם עברה מסורת של דור ודור ואותם מחזיקים הצאצאים בכבוד וביקר. כך עברו בכל חצר וקהילה מאבות לבנים סיפורים, עובדות והנהגות הקשורים אל ציון הרשב"י והתפילות בו, חומר כה רב שיכול להיקבץ לספר עב כרס ויותר מכך.

בחסידות ויז'ניץ למשל, שם עוסקים רבות בציון הרשב"י באומר ובמעש, יצא לאור לפני מספר שנים ספר מיוחד, 'כאור החמה מזהיר' שמו, עתיר כמות ורב איכות בקשר המיוחד בין אדמו"רי השושלת לתורתו ולדמותו של רבי שמעון בר יוחאי ולאתרא קדישא מירון. בויז'ניץ אין 'שבת מירון' מיוחדת, אולם אין שבת אחת שבה לא נמצאת לפחות קבוצה אחת, כיתת ישיבה או חבורה של אברכים, השוהים בציון.

כ"ק האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' דיבר כה רבות על המקום וסגולתו שהוא הפך למעין בית שני לחסידיו.

בויז'ניץ גם מסופר סיפור עתיק ומופלא שמוכיח את קדושתו הנשגבת של האזור, ולא רק של חלקת הציון עצמו. בל"ג בעומר של לפני יותר ממאה שנה שהה במירון חסיד של בעל ה'צמח צדיק' (הרביעי לשושלת אדמו"רי בית ויז'ניץ). החסיד השתתף בתפילות ובריקודים וחש התעלות והתלהבות רבה, ובעקבות כך געגועי לב לרבו הקדוש שאותו לא ראה מאז שהגיע להתגורר בארץ הקודש.

בהתלהבותו כי רבה החליט כי מכאן הוא אינו שב לביתו אלא נוסע אל הנמל ומפליג בספינה לאירופה לעיירה ויז'ניצא לחלות את פני רבו הצדיק. הוא ישב בראש ההר של ציון הרשב"י, שסביבתו לא הייתה בנויה וכולו חול ואדמה, ו'התגלגל' כלפי מטה. משם שכר סוס ועגלה, הגיע אל נמל חיפה, ובהפלגה הבאה הצטרף עד שאחרי ימי מסע ארוכים עמד לפני הרבי.

"מאין באת?" שאלו ה'צמח צדיק', והחסיד סיפר שהגיע היישר מציון התנא האלוקי במירון בלא שיעבור דרך ביתו אפילו, "ומה הבאת עמך?" המשיך הרבי לשאול, "כלום, רק את בגדיי שעליי". אבל הצדיק לא קיבל את התשובה, "משהו הבאת עמך, בוודאי". הדו שיח נמשך עד שמצאו בכיסיו של החסיד עפר שחדר לבגדיו בעת שהחליק במורד ההר, אז הניח לו הרבי ואמר שעתה מבין הוא מה הרגיש, כי "אפילו העפר של אתרא קדישא מירון לא יסולא בפז".

רשב"י הוא הקטר

על אף שבחורי הישיבות של ויז'ניץ רגילים בשבת מירון, כל נסיעה לשבת השנתית היא התרגשות מחודשת. "ההכנות לשבת כזו, הרוחניות והחינוכיות, הן רבות ומתחילות כבר בתחילת הקיץ", מספר ל'משפחה' הרב חיים מאיר ויזל, מנכ"ל הישיבה הגבוהה והנחשבת של ויז'ניץ באחוזת ברכפלד. "הבחורים משתתפים במעין מבצע שבו מי שנבחן על דפי גמרא הנסיעה השנתית ל'שבת מירון' ניתנת לו במחיר מוזל. ה'שבת' מתחילה בעצם כבר באמצע השבוע. הבחורים מקבלים על עצמם תענית דיבור, שעות לימוד רצופות ועוד כהנה וכהנה דברים הנוגעים אל הנשמה כהכנה רבתי לשהות השבתית באתר הקדוש. השיחות של צוות המשגיחים מוקדשות לכוחו המטהר של הרשב"י, ומאות המאמרים והשיחות בנושא של מרן ה'אמרי חיים' זי"ע הם המרכיב העיקרי בהכנה זו".

תמיד מזכירים את פירושו של כ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א על מאמר חז"ל "אלמלא שמרו ישראל שני שבתות מייד נגאלין". שבת במירון נחשבת לשתי שבתות: עצם השבת והשהייה ליד התנא – צדיק בחינת שבת. שילוב זה גורם ל'מיד נגאלין' ברוחניות ובגשמיות.

הרב שטרן רב המושב שהוא מחסידי ויז'ניץ זוכר בערגה את התקשרותו המופלאה של ה'אמרי חיים' אל הציון. "הרבי היה מגיע בתקופת הקיץ לשהות בצפת, ואני הייתי מביאו, לפעמים פעמיים ביום, לתפילות בציון הקדוש במירון. תמיד כשהיה נכנס אל המכונית והייתי מבקש לשמוע להיכן לנסוע היה מפטיר: כל הדרכים מובילות מירונה…"

סיפורי פלא רבים שמורים אצל אנשי החסידות על ישועות שפעל ה'אמרי חיים' בציון הרשב"י, והוא היה חוזר ואומר שמשם עולות התפילות כולן, ומספר את סיפור הרכבת המפורסם עם אביו בעל ה'אהבת ישראל'. את הסיפור שמע ממנו משמשו הנאמן הרב מנחם אליעזר מוזס וכה סיפר הרבי:

"הייתי עם אבי זי"ע בעיר לאנצוט, שם ציונו של זקני הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זי"ע. רבה של העיר לאנצוט הכין לכבוד אבי סעודה. ברור היה שאם נישאר לסעודה נאחר את הרכבת ונאלץ להיוותר שם ללון ולהמתין לרכבת שתיסע רק למחרת. כשגמרנו להתפלל ויצאנו מן הציון אמר אבי שהיות שהרב הכין סעודה אי אפשר להתעלם מכך ולצערו. שאלתיו: מה יהיה עם הנסיעה? והרי לא התכוננו לישון כאן? והאבא השיב: את זה נראה לפתור לאחר הסעודה.

"ישבנו בסעודה בניחותא והרכבת כבר הייתה צריכה לנסוע מזמן. לאחר הסעודה, ביקש אבא שניסע לתחנת הרכבת. עלינו על הכרכרה ונסענו. כשהגענו לתחנה, ראינו שהרכבת איחרה לצאת בכמה שעות, כי הקטר התקלקל. האנשים ישבו והמתינו בתוך הקרונות אך הרכבת לא יצאה לדרך. או אז אמר אבי בלשונו הזהב שהקטר הוא כמו רבי עם חסידים, החסידים עומדים הכן כמו קרונות עם הגלגלים הרוצים להתחיל לנסוע, אך הם אינם יכולים, ורק כשמחברים אליהם את הקטר, רק אז נוסעים הכל.

"ואני אומר", סיים ה'אמרי חיים', "שרשב"י הוא הקטר, יהודים באים אליו עם תפילות, הם רוצים לפעול ורבי שמעון הוא זה שמסייע כמו הקטר ולוקח עמו את כל תפילותיהם של היהודים".

מסורת הנסיעה לשבת

בגלל הציבור הענק והרצון להתאים את אווירת השבת בציון לכל גיל ומעמד, נערכות שבתות מירון בויז'ניץ באופן מחולק ומסודר כשבכל שבת קבוצה אחרת עורכת נסיעה. פעם צעירים, בשבתות אחרות אברכים צעירים ויש שבתות לאברכים מבוגרים יותר כשהדגש הוא לשלב בקבוצות אנשי חינוך מתאימים לגיל ולאווירה כדי להגביר את התועלת.

באחת השבתות היו אמורות לשהות החבורות של חסידי ויז'ניץ עם הרה"צ רבי ישראל הגר בנו של מרן האדמו"ר שליט"א, ובלית ברירה התקיימה השבת ב'טלז סטון' כשהם מנסים להעתיק עד כמה שניתן את אווירת הקודש למקום.

אגב, ה'אמרי חיים' היה מרבה לדבר על המידות הטובות שניתן לרכוש בהתקשרות לרשב"י, ובין היתר אמר פעם בסעודה שלישית: "מי שמקשר את עצמו ברבי שמעון בר יוחאי אינו יכול לקבל התנשאות, כי רואה הוא אפס מה בגדלות הבורא".

בקהל עדת ירושלים 'המתמידים' מסורת הנסיעה לשבת מירון היא כבר כשלושים שנה, ואחד מן החבורה אומר בעיניים בורקות כי בעבור זה בלבד שווה היה להקים את הקבוצה כולה. הוא מביא לכך סימוכין מרתקים: ישנם חרוזים מפורסמים עם תנועת לחן באידיש שתוכנם הוא התמרמרות של האדם על עצמו ונשמתו כאומר: "לאכול אני מצליח בקלות ובהנאה, עם שינה נעימה אני מסתדר מצוין, ומה אעשה שרק ללמוד ולהתפלל קשה לי?" השיר הוא סגולה להתעוררות ולתשובה.

בשבתות מירון החיזוק וההתגברות של הנשמה הם כה עזים שפעם החלו בעדת ה'מתמידים' לשיר בספונטניות בדיוק להפך: "ללמוד ולהתפלל טוב לי ו'הולך' לי, ומה אעשה שתענוגות של אוכל ושינה לא מעניינים אותי… כוחה של שבת מירון משפיע על השנה כולה, ורבים מספרים על התחזקות והתעוררות במלחמת היצר ובשאר תחומי החיים גם אחרי שכבר עברו שבועות וחודשים משבת זו.

שבת פרשת לך-לך היא השבת של ה'מתמידים' במירון וההקשר ברור: 'להנאתך ולטובתך' כפי שרש"י אומר על 'לך-לך'. שבת כזו הנאה היא לנפש.

"מתהלכים בגן עדן", הוא ביטוי שנשמע שוב ושוב במשך השבת מרבה של הקהילה הגאון רבי לייב מינצברג שמדריך את האברכים המשתתפים לקיים בשבת זו את מאמר חז"ל שבשבת יש לחוש 'כאילו מלאכתך עשויה' ומיטיב לפשט זאת בדבריו: "שבת מירון היא גן עדן בלא דאגות, על כל אחד לחוש כאילו כבר השיג את כל אשר מבקש, ילדיו גדלו לתלמידי חכמים והוא סידר את כולם בשידוכים נכבדים ובדירות נאות. גם בחלק הרוחני השלים את נפשו לאלוקיו בתורה ובעבודת ה', ועתה לא נותר כי אם מעשה גן עדן, להתענג על ה' ולכבדו".
הסדר של שבת מירון אצל המתמידים הוא יציאה בשעת בוקר מוקדמת מאוד של יום ו' כשהמטרה לבוא אל השבת מוכנים ומאורגנים, ומוזמנים לקבל את אורו הגדול של התנא הקדוש שבסמיכות לציונו ישהו ביום שכולו שבת.

בסיומה של סעודת ליל השבת שבה אומר הגר"ל מינצברג שיחות כששקט אופף את אולם 'בני עקיבא' שם סועדים מאות חברי הקהילה, יוצא הרב לטיול בגבעות שסביב לציון שם מתקיים מסע מופלא שזכה לכינוי 'לופט תורה' – תורה הנאמרת בטיול של שאיפת אוויר ורובה בנויה על אדני הזוהר והקבלה, המקבלת משמעות מיוחדת ליד הציון הקדוש שם טמון התנא ש'גילה מדרש הנעלם ויכול היה לפטור את העולם'.

אנשי מירון

מי שנתן למעשה את הדלק הרוחני והגשמי גם יחד לשהות בשבתות במירון היה הגה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל, שהוא ואנשיו הנהיגו סדר קבוע של שבתות מברכין במירון שבהן כל הרוצה יבוא ויסעד על שולחנו של ארגון 'יד עזרה' שהקים הרב פריינד. סדר זה הביא תועלת ליחיד וגם לרבים, ולמעשה הביא את מירון של שבת להיות אירוע קודש המוני מדי שבוע.

שבתות מירון הפכו למסורת מקודשת כמעט בקרב החצרות כולן, ולרובן יש הקשר מיוחד אל פרשת השבוע שאותה בחרו כשבת מירון שלהן. כך חסידי נדבורנא נהגו עוד מימיו של האדמו"ר זצ"ל לנסוע למירון לשבת פרשת נח, ודורשי רשומות רמזו ש'נח' הוא ראשי התיבות של ח'סידי נ'דבורנא. השבת שמתקיימת בכל שנה מיד לאחר החגים נחשבת בחסידות לסיכום ולסיום של הימים הנוראים, והכול משתתפים בה ועולים יחד מירונה.

שבת נוספת היא של חסידי פינסק קרלין, השבת מתקיימת בשבת פרשת פינחס ויש הסוברים שהיא נבחרה בשל היותו של האדמו"ר זצ"ל כהן, והפרשה עוסקת בהתכהנותו של פנחס. שבת מירון של פינסק קרלין נערכת כבר למעלה מעשר שנים.

חצר נוספת שנהגה בזאת היא סלונים שבדרך כלל נסעו לשבת שלפני שבת סליחות, והרבי בעל ה'נתיבות שלום' נשא אז דברי הכנה לימים הנוראים המתקרבים. השבת הייתה כה חשובה שבשנה אחת בערוב ימיו התעלף הרבי זצ"ל בלילו של יום חמישי וכשהתאושש הצהיר שלמרות זאת לא יוותר על השהות המקודשת במירון בשבת.

לחסידי סאטמר ציון הרשב"י חשוב באופן מיוחד מאחר שעל פי דעתו של כ"ק האדמו"ר מסאטמר זצ"ל אין ללכת אל הכותל המערבי, וציון הרשב"י הוא מקום תפילה שהממשלה הציונית לא כבשה. מדי שבת שוהות במקום קבוצות של חסידי סאטמר, והן גם דואגות לאש"ל מלא לכל דכפין.

מסכת נפרדת ומרתקת היא דמויותיהם של 'אנשי מירון', יהודים שאף שלא מתגוררים במקום, שוהים רוב ימיהם לרבות שבתות ומועדים ליד הציון. מהם שבאים עם בני משפחותיהם לערוך את ליל הסדר אפילו בסמוך לרשב"י.

בין ה'מכורים' למירון יש גם אדמו"רים ורבנים אשר מקפידים לשהות במקום בכל הזדמנות ובהם בולט כ"ק האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק שעשרות שנים עוד מימי אברכותו הקפיד לנסוע אל הציון בכל ערב ראש חודש יחד עם קבוצת אברכים בני עלייה, מנהג שהוא נוהג גם כיום כשהוא מנהיג לאלפי ישראל. הנסיעה מתקיימת במסגרת מצומצמת מאוד, ולתפילה על הציון האדמו"ר מביא עמו המוני 'קוויטלאך' – פתקאות עם שמות המבקשים ישועה ורחמים.

קרא עוד:

מיוחד: כתבה מרתקת על ‘מירון של פעם’ >>