אחת האשליות האופטיות הידועות, היא ציור או תמונה מעורפלת, שכשמתבוננים בה אפשר לראות בה שני ציורים סותרים. יש כאלה המביטים בתמונה ורואים בה דמות של אדם צעיר ואחרים המביטים בה מזווית אחרת רואים בה דווקא דמות של אדם זקן. אותה תמונה, אותם קווים, אותם שרטוטים אבל כל אחד רואה בה משהו הפוך בתכלית מרעהו, אשליה אופטית התלויה כולה בעיני המתבונן.
זו בדיוק התמונה שצולמה השבוע בבית המשפט המחוזי בירושלים, ואשר שודרה ונכנסה לתודעה הציבורית בכל רחבי הארץ והעולם. אותה תמונה של ראש ממשלה מכהן בישראל המתייצב בפני השופטים ועומד לתחילת משפטו.
מדהים היה לראות את התמונות המשודרות מבית המשפט, מתפרשות בעיני עם ישראל בשני אופנים שונים וסותרים לחלוטין. בעוד שכלי התקשורת והצד השמאלי של המפה ראה במעמד רגע של שפל חסר תקדים בתולדות המדינה, הימין ראה בה רגע מכונן, רגע של ניצחון, שיא חדש שנתניהו לא הגיע אליו גם לא בשלוש מערכות הבחירות האחרונות.
הנאום החריף שנשא עורר גם הוא סערה, אבל בדיוק כמו התמונה, גם הוא התפרש לשני כיוונים שונים לחלוטין. יש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי. אותה תמונה, שני פירושים. אותו מעמד, שני הסברים.
מבט על כלי התקשורת הממלכתיים, העלה תמונת מצב קשה של ראש ממשלה מושפל, נגרר בעל כורחו לבית המשפט, עומד בפני השופטים כאחרון העבריינים ורק מחכה שהמצלמות יוצאו מהאולם כדי להתיישב על ספסל הנאשמים.
מבחינתם, זה היה אמור להיות רגע השיא של שנים ארוכות מלאות בחקירות, פרשיות הנחשפות חדשים לבקרים, תיקים שזכו לכינויים מרובי אפסים ורבי רושם, כל זה כדי להוביל לרגע המיוחל בו יעמוד סוף סוף האזרח בנימין נתניהו מול בית המשפט וישמע את כתב האישום הנושא את הכותרת "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו".
מתנגדיו של נתניהו ראו ברגע הזה את הפסגה הכי גבוהה אליה אפשר לרדת. הם טרחו לתת לרגע הזה את כל הפרשנות והצבע האפשריים כדי להמחיש עד כמה המעמד חמור, משפיל, מבייש את הנאשם ואת מצביעיו ובעצם את המדינה כולה. מבחינתם, זה הכי נמוך שהם שאפו וגם הצליחו להוריד את נתניהו.
פנקס נאמנות בליכוד
ומנגד, מבט על כלי התקשורת מהצד הימני של המפה, על הרשתות החברתיות ועל השיח בקרב מצביעי הימין, מעלה תמונת מצב הפוכה ב-180 מעלות. הם ראו בנתניהו גיבור ההולך לפני המחנה ונכנס בשערי בית המשפט בשליחות עם ישראל כולו. "כולנו עומדים למשפט", הם זעקו. הם ראו ברדיפה נגד נתניהו, רדיפה נגד הימין כולו.
ונתניהו כמו נתניהו, ידע להפוך את הלימון הזה ללימונדה. הוא הגיש בקשה לפטור אותו מהתייצבות בבית המשפט ואז השתמש בסירוב הצפוי של השופטים כדי להפיק מהאירוע את ההצגה הכי טובה והכי מהדהדת שניתן להפיק.
את תשומת הלב התקשורתית הוא ניצל היטב כדי להיכנס לאולם המשפט בגאון, בקומה זקופה ומחוייכת כשהוא מלווה בפמליה מכובדת מבכירי הליכוד. פעילי השטח עבדו קשה מאוד במשך כמה ימים כדי לדחוף כמה שיותר מהבכירים להגיע לבית המשפט ואלו שלא הגיעו או שלא פרסמו לפחות הודעות תמיכה נלהבות, סומנו במסדרונות הליכוד ברשימה שחורה, כאלו שיש לבוא עמם חשבון בהמשך. מי שלא התייצב לפקודה יודע היטב מה יהיה תג המחיר שלא יאחר להגיע כמיטב מסורת פנקסי הנאמנות העיוורת של מפלגת השלטון.
כך ראינו יחד עם נתניהו גם את ניר ברקת או את דודי אמסלם ועוד כמה ח"כים שרק לפני כמה ימים ספגו ממנו מכה קשה וכואבת לאחר שהותיר אותם בלא תפקיד משמעותי. שם במסדרונות בית המשפט, כאילו נשכח ונגוז כל מה שהתרחש כאן בחודשים האחרונים, כאילו לא היו שלוש מערכות בחירות וכאילו לא היה בליכוד טבח שהותיר פצועים רבים בשדרה הקרב הפוליטי. כולם היו מגויסים להצגה המושלמת שתוציא את העוקץ מהאירוע כולו.
מצביעי הליכוד ראו בנתניהו גנרל עטור ניצחון שצועד בגאון למשפטו. הם נהנו מכל מילה בנאום החריף בו השתלח במשטרה, בפרקליטות ובתקשורת, הם הביטו בהערצה בחיוך שהיה על שפתיו כשהוא נכנס לאולם המשפט ולא פירגן לתקשורת את התמונה שלו יושב על ספסל הנאשמים, הערצה כזאת לא קיבל נתניהו בשום מערכת בחירות קודם לכן, זה היה השיא. אם רק היתה מוצבת קלפי בפתח בית המשפט, נתניהו היה מקבל בה 60 מנדטים. הציניקנים אפילו טענו כבר שהמשפט הזה כולו הוא בכלל יוזמה של נתניהו עצמו…
ודווקא המצב הזה הוציא את השמאל מכליו. תרועות הניצחון של נתניהו דווקא ברגע שהיה אמור להיות הכי משפיל והכי קשה, הביאו את המחנה הנגדי לרמות חדשות של תסכול. אבל גם למסקנות. כבר בסיום הדיון הבהירו השופטים שנתניהו כבר לא יהיה חייב להתייצב בעצמו לדיונים הבאים, לפחות עד שיגיע השלב המשמעותי יותר בהליך המשפטי. גם הם לא רצו לראות את ההצגה הזאת חוזרת על עצמה.
מה שהתחולל השבוע אמור ללמד את השמאל הישראלי לקח חשוב: לא מתמודדים עם האויב בזירה הביתית שלו, לא נלחמים עם היריב בזירה בה הוא יותר חזק ממך. נתניהו יודע לעשות תקשורת, הוא יודע ליצור שואו, הוא מומחה בהפרחת אוויר חם ואווירה ולכן זו היתה טעות מצד השופטים לגרור אותו לזירה הזאת. הוא יותר חזק בה מהם. הם ביקשו לגרור אותו למעמד משפיל מול המצלמות אבל הוא ידע יותר טוב מהם איך להתמודד עם זה ואיך להפוך זאת לטובתו.
אחרי אירוע דרמטי כזה, לא פלא שנתניהו מקבל עוד יותר חשק ותאבון ללכת לבחירות, מיד אחרי המשפט הוא כבר נפל שוב לתלאות הקואליציה החדשה, לכחול לבן שמפעילה מולו שרירים ולמאוכזבים הרבים שמחכים לו בבית והוא שואל את עצמו מה לי ולצרה הזאת. איזה חשק יש לו להתאמץ ולשמר את הממשלה המורכבת והמסובכת הזאת, למה לא לתת לה פשוט להתפרק ואז לקצור את פירות התהילה בקלפי?
סלט של משרדים וסמכויות
והממשלה הזאת באמת מסובכת. למרות שכבר חלפו שבועיים מהקמתה החגיגית, היא עדיין לא עומדת על רגליה ויש עוד תהליך מתיש של פרוצדורה הדרושה להקים את הממשלה המורכבת והיצירתית ביותר שנבנתה כאן.
על פי הנוהל הקבוע, ממשלה חדשה לא מחוקקת חוקים פרטיים משמעותיים בחודש הראשון לחייה, עד שגם בקואליציה וגם באופוזיציה מתמקמים בתפקידים החדשים, הוועדות מתחילות את פעילותן ורק אחר כך אפשר להתחיל בחקיקה מסודרת. אבל הממשלה החדשה ביקשה כבר ביום הראשון להשבעתה להעביר את החוק הנורווגי כדי לאפשר את קיום ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן ועם שאר המפלגות.
במקרה כזה, אפשר להגיע להסכמה עם האופוזיציה ולסכם שגם היא מגישה הצעת חוק משלה בתמורה לחוק אותו מבקשת הקואליציה לקדם. וכך מגיעים שני החוקים לוועדה המסדרת, מקבלים פטור מההמתנה הדרושה ויכולים לעלות מיד למליאה. ואכן כך נעשה גם במקרה הזה אולם כשהתכנסה הוועדה המסדרת בשבוע שעבר, גילו אנשי כחול לבן שהחוק אותו מבקשת האופוזיציה להגיש הוא חוק דמי אבטלה לעצמאים, חוק נפיץ בעל משמעות כלכלית כבדה מאוד, תפוח אדמה לוהט שהקואליציה מבקשת להימנע ממנו בכל מחיר.
יו"ר הוועדה איתן גינזבורג סירב לאשר פטור לחוק של האופוזיציה, אבל בינתיים החל במקביל המשבר האמיתי בתוך הקואליציה בין הליכוד לכחול לבן. הריאיון של גנץ בו מתח ביקורת על נתניהו גרר תגובה קשה מצד הליכוד והחוק הנורווגי ירד מסדר היום. כדי לסגור את הפינה מול האופוזיציה סוכם איתם שהם יוכלו להקים ועדת משנה לטיפול באלימות ובכך הם איפשרו לחוק הנורווגי להתקדם.
ואחרי ההתחלה הצולעת הזאת, נדרשת כעת הכנסת לאשר שורה של החלטות נוספות אשר כל אחת מהן גוררת ביקורת חזקה מהאופוזיציה, שורה של הצבעות על הקמת משרדי ממשלה חדשים ובעיקר העברת סמכויות ממשרד אחד למשנהו כדי לקיים את כל ההבטחות לשרים.
ההחלטות הללו יאושרו ברוב גדול בתמיכת כחול לבן, אבל עצם העיסוק בהן הוא מביך משום שהוא מעלה שוב ושוב לתודעה ולסדר היום את המורכבות של הממשלה החדשה, את העלויות העצומות שלה ואת האירוניה ושלא לומר ההומור הכרוך בהעברת הסמכויות בין המשרדים.
כך תצטרך הכנסת למשל לאשר את הקמת משרד לראש ממשלה חלופי, מושג חדש הדורש העברת סמכויות מראש הממשלה למישהו שלא יהיה סגנו אלא החלופי שלו. מה זה אומר? ראש ממשלה רזרבי? לנתניהו וגנץ הפתרונים, אבל הם יצטרכו להביא זאת בפני הכנסת ולספוג את חיצי הלעג מהאופוזיציה.
ואם למשל חשבנו שמשרד החינוך הוא זה שאחראי על האוניברסיטאות, הרי שבממשלה הזאת זה כבר לא יהיה כך. השר אלקין יהיה אחראי על המוסדות להשכלה גבוהה והכנסת תצטרך לאשר את העברת הסמכות ממשרד החינוך לידיו. וזה עוד לא הכל, יחד עם זאת תצהיר הממשלה על העברת סמכויות המים לאותו שר שאחראי על האוניברסיטאות. ואם כן מה יישאר למשרד התשתיות?
בשבועות האחרונים התמודדה ישראל עם לוחמת סייבר מאיראן. באופן נורמלי הטיפול בכך נמצא בידי משרד ראש הממשלה אליו כפופים גם ארגוני הביון והמודיעין, אבל בעיצומו של המשבר הזה תצטרך הכנסת לאשר את החלטת הממשלה להעביר את הטיפול בסייבר לשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם, שבעצמו מתקשה להסביר מה בדיוק מהות הקישור בין הממשלה לכנסת.
גם המשרד לקידום קהילתי יצטרך להסביר את עצמו מול צרחות האופוזיציה וכך גם המשרד לענייני התיישבות שגם ככה מהווה אצבע בעין של מפלגות השמאל שכבר מתכוננות למלחמה נגד תכנית החלת הריבונות. בנוסף, סמכויות הקשורות למנהל מקרקעי ישראל וועדות תכנון ובניה, יועברו לא למשרד השיכון אלא לסמכות משרד הפנים מתוקף ההסכם בין הליכוד לש"ס.
ועוד לא דיברנו על העלות התקציבית של כל זה, שכדי לאפשר זאת יצטרכו בליכוד לחתוך בבשר החי פעם נוספת ולקצץ בתקנים, בהקמת רשויות שונות ובביטול מיזמים שאינם הכרחיים. סבב הקיצוצים הזה צפוי לייצר ליין חדש של ממורמרים ומאוכזבים. בסופו של ההליך, רוב חברי הליכוד וחלק גדול מחברי שאר מפלגות הימין ימצאו את עצמם מתוסכלים ומתהלכים בתחושה שהם הקריבו מחיר אישי גדול עבור קיומה של הממשלה הרחבה הזאת.
כל זה גורם לליכוד כאב ראש לא קטן. הקואליציה עומדת בפני כמה שבועות מביכים עד שיסתיים ההליך הפורמלי של הקמת הממשלה וניתן יהיה לעבור למשבר הבא. וכשנתניהו יושב ורואה את כל זה, לא קשה לתאר מה הוא מרגיש, לא קשה להבין בדיוק כמה חשק יש לו לממשלה כזאת, אחרי ההופעה המושלמת שהוא נתן בבית המשפט ונוכח הסקרים המחמיאים הצופים לו למעלה מארבעים מנדטים. במצב כזה, איזו סיבה יש לו להמשיך ולהשקיע אנרגיה מיותרת בממשלה מיותרת? כך שבאופן אירוני, ככל שהממשלה מורכבת יותר ויצירתית יותר, כך היא מקרבת את הקץ של עצמה ודוחפת את העומד בראשה לפרק אותה.
בהרת או ספחת
נושא משמעותי נוסף המצפה לנתניהו בהמשך הדרך הוא כמובן נושא הסיפוח. הנושא שנתניהו הציב על ראש שמחתו ובראש כל קמפיין הבחירות שלו וגם עכשיו הוא מציב את הראשון ליולי (ט' בתמוז) כיעד הסופי בו תוכרז החלת הריבונות.
העיסוק בנושא אינו יורד מסדר היום והוא גורר תגובות בינלאומיות כאילו מדובר בצעד סופי שכבר יצא אל הפועל, אבל בתוך ממשלתו נתניהו עוד לא יודע בדיוק איך זה יעבוד.
באופן רשמי יש לו רוב להחלטת כנסת לאשר את הסיפוח למרות שעל פי החוק די בהחלטת ממשלה. סיעת ימינה תתמוך מהאופוזיציה ואולי גם ליברמן, אבל ההפרעה יכולה לבוא דווקא מתוך הקואליציה. מפלגת העבודה הודיעה כבר שתתקע מקלות בגלגלי הסיפוח ובכחול לבן מחזיקים בהסכם הקואליציוני בו יש התחייבות מצד הליכוד לקדם את הסיפוח רק בתיאום עם ארה"ב.
וכאן סימן השאלה הגדול. מהבית הלבן לא נשמע קול אחיד בנושא, מצד אחד השגריר דיוויד פרידמן ובכירים נוספים משדרים כאילו יש אור ירוק לסיפוח, פרידמן אף נפגש השבוע עם שני חברי 'דרך ארץ' יועז הנדל וצבי האוזר כדי למשש עמם את הדופק לגבי ההצבעה הצפויה שלהם בנושא. ומצד שני שר החוץ פומפאו אומר כי סיפוח ייצא לפועל רק כחלק מעסקת חבילה, מיישום תכנית עסקת המאה על כל פרטיה, כולל חתימה ישראלית על הקמת מדינה פלשתינית ועמידה בלוחות הזמנים שסוכמו בבית הלבן.
בפועל, מדינה פלשתינית לא תקום כל כך מהר אבל הסכמה ישראלית עקרונית מפורשת לכך גם לא תתקבל כל כך מהר. ימינה לא תתמוך בסיפוח שיכלול מדינה פלשתינית והם יאתגרו את נתניהו מימין. כחול לבן לא תתמוך באופציה אחרת וקשה לצפות בשלב זה מה תהיה ההשפעה על הקואליציה, אם אכן תאושר ברוב מצומצם תכנית סיפוח שכחול לבן יתנגדו לה.
במקרה כזה, לא ברור האם כחול לבן תסתפק בהתנגדות שקטה ותתן לתהליך לעבור, או שתנקוט ביוזמה יותר אקטיבית ותנסה לעכב את התהליך עצמו. בכחול לבן מכהנים ח"כים כמו אסף זמיר ואלון שוסטר בעלי עמדה שמאלנית מובהקת, וקשה לראות כיצד הם עומדים מהצד ונשארים חלק מממשלה המספחת חד צדדית ללא הסכמה אמריקנית.
לתוכנית הסיפוח יש משמעות מדינית כבדת משקל אבל לא פחות מכך יש לה משמעות פוליטית פנימית. אחרי שהממשלה החדשה תצלח את כל הליכי הקמתה המפרכים, הארוכים ואף המבדרים, היא תהיה מוכנה למשבר הבא והוא מן הסתם יתחולל סביב נושא החלת הריבונות. האם המשבר הזה יכול להיות קשה כל כך עד כדי פירוק הממשלה?
ואולי, אולי בדיוק לשם נתניהו חותר..? ימים יגידו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
