הכל דיבורים: בשקט יש מי שלוחשים שלא יהיה סיפוח / יוסף טיקוצ'ינסקי

בניין הכנסת שעמד בשיממונו במשך שנה וחצי, התעורר לחיים בבת אחת עם תחילת תפקודה של הכנסת והשבעת הממשלה. בבת אחת נכנסה הכנסת למירוץ של חקיקה והשלמת פערים כאילו מישהו פתח מכסה של סיר לחץ. אבל גם עם החזרה לשגרה המרגיעה, לא נפסקות האינטריגות בין המפלגות מתחת ומעל לפני השטח.

המליאה והוועדות נכנסו השבוע לסדר יום עמוס, בקידום חוקים ותקנות שהמתינו על השולחן בימי המשבר והפגרה הבלתי נגמרת, וכך מצאו את עצמם חברי הכנסת יושבים באולם המליאה בשעה 3 לפנות בוקר, מצביעים על חוקים ממש לא חשובים, חוקים שהיו יכולים בהחלט להמתין כמה ימים, אבל בהנהלת הקואליציה בחרו להעמיס עד כמה שניתן על סדר היום, כאילו מישהו חושש שהכנסת עלולה להתפזר שוב בכל רגע.

אין ספק שגם בצמרת הקואליציה ובקרב בכירי הליכוד רווחת הדעה שהממשלה לא תחזיק זמן רב מידי, והתחושה הזאת מתמזגת יפה עם הלחץ שמשדרת הקואליציה להאריך את הדיונים לתוך הלילה ולהספיק גם דברים שאינם חשובים.

בוועדת הכספים התופעה אף בולטת יותר. למעשה, רוב המשמעויות המעשיות של משבר הקורונה יחד עם המשבר הפוליטי, מתנקזות לשולחנה של הוועדה הנדרשת כעת לקדם במקביל כמה חוקים, שיאפשרו למדינה להתמודד עם המשבר כמו אישור הגירעון, המענקים לעצמאים ועוד. הרב גפני נכנס לתפקידו רק לפני שבוע וכבר הוא נדרש ללמוד חוקים כבדי משקל שמשרדי הממשלה הרלוונטיים העדיפו להמתין לשובו ולהביא אותם לטיפולו. וגם את זה יש לסיים במהירות האפשרית כדי להתחיל לשקם את המשק מנזקי הקורונה.

באופן פרדוקסלי יצא שגם הכנסת עצמה ניסתה להספיק כמה שיותר, כאילו צפתה את מה שהתרחש בסוף השבוע עם אבחונו של ח"כ סאמי אבו שחאדה מהרשימה המשותפת כחולה קורונה. ביום חמישי בבוקר בוטלו כל הוועדות, נאסר על העובדים להגיע לבניין ויו"ר הכנסת כינס התייעצויות חירום כיצד אפשר יהיה להמשיך מכאן. נכון לשעת כתיבת השורות לא ברור אלו ח"כים יצטרכו להיכנס לבידוד ואיך כל זה ישפיע על המשך שגרת הכנסת, והאם השגרה שכבר החלה לשרור בבניין, שוב תופסק.

אוסלו ג'

ובינתיים, לצד כל זאת מתקדמת המערכת הפוליטית לקראת האתגר כבד המשקל הבא, תכנית הסיפוח. ככל שמתקרב המועד בו נקב נתניהו להכרזת הריבונות בעוד פחות מחודש, גובר גם העיסוק הציבורי בנושא, הן ברמה הבינלאומית והן בפוליטיקה הפנימית בירושלים.

סימני השאלה סביב התכנית עצמה רבים וגדולים, לא ממש ברור מה הולך לקרות בראשון ליולי ומה תהיה ההשפעה של כל זה להמשך, אבל בינתיים מצליחה התכנית להיות הציר המרכזי עליו ניטש הקרב בין הליכוד לימינה.

מפלגת ימינה במהותה מקפידה להמשיך ולהיות כאב הראש של נתניהו, או העצם בגרון, הגרוע מביניהם. הם הבטיחו לאתגר את הימין מהאופוזיציה וזה מה שהם עושים. הדיבור על תכנית הסיפוח הפך לקלף המרכזי סביבו אפשר לנהל את המאבק הזה. אבל בינתיים המאבק קצת יצא משליטה כשהוא גלש מעבר לקווי המתאר של המפלגות וסחף את הימין כולו לסחרור, שנראה כי הוא רק בראשיתו.

זה התחיל מהגיבוי שנתנה ימינה לראשי המועצות ביהודה ושומרון, ראשי רשויות אשר רובם ככולם מזוהים כאנשי ליכוד כמו יוסי דגן, ישראל גנץ, דוד אלחיאני או שלמה נאמן. ראשי הרשויות הללו כבר יוצאים ונכנסים מזה תקופה בלשכותיהם של שרים, חברי כנסת ומקבלי החלטות ומציגים בפניהם מפות של יהודה ושומרון בהן ניתן לראות שתכנית הסיפוח עלולה להיות מסוכנת יותר מהבשורה שהיא מביאה בכנפיה.

טענת ראשי הרשויות, אם ניתן להעריך את כוונת הממשל האמריקני להימנע מפינוי יישובים מצד אחד אך מהצד השני לאפשר מקום להקמת מדינה פלשתינית בהמשך, הרי שמדובר באסון שיסכן את ההתיישבות כולה. המאבק הזה תפס גם בתוך שורות מפלגת ימינה, שם החלו להזהיר מפני תכנית הסיפוח וטענו כי מדובר למעשה בהסכם אוסלו ג'.

בשורות הימין החלה התנגדות לתכנית החלת הריבונות כפי שנתניהו מקדם אותה, בטענה שעל פי דרישת ארה"ב, החלת הריבונות תתבצע רק כחלק מעסקת חבילה של עסקת המאה כולה על כל פרטיה, הכוללים בין היתר חתימה ישראלית מפורשת על הכרה במדינה פלשתינית, מהלך ששום ממשלת ימין לא העזה לחתום עליו.

במקרה כזה, גם החלת הריבונות תהיה רק שטחים מסוימים, תוך ויתור מראש על שטחים אחרים בהם אמורה לקום מדינה פלשתינית. אז נכון שלית מאן דפליג שמדינה פלשתינית לא תקום משום שהפלשתינים עצמם הם סרבנים כרוניים שאינם חפצים בכך, אבל בתכל'ס המהלך הוא הסכם שלום הכולל ויתור מפורש על שטחים והצהרה פומבית על הסכמה ישראלית רשמית להקמת מדינת טרור בלב הארץ.

בימין כבר התפכחו מהאופוריה שזרה נתניהו באוויר כשעמד על הבמה בוושינגטון לפני מספר חודשים, אז שלח את דוברו להצהיר על "ריבונות מלאה כבר ביום ראשון הקרוב". אפילו העיתונאים שפצחו אז בריקוד ברחובות כבר מבינים שהשמחה שלהם היתה מוקדמת ואף מביכה.

מי יותר ימין?

מנגד, טוענים בליכוד כי בימינה מציגים תפיסה מוטעית. בליכוד טוענים כי יש אמנם מחויבות לעמוד בתנאים שמציבה ארה"ב, אבל כעת יש הזדמנות קודם כל להחיל ריבונות על שטחים ביו"ש, הזדמנות המוצעת על ידי הידיד הגדול ביותר שהיה אי פעם לישראל בבית הלבן, ולכן יש לנצל את ההזדמנות ולעשות קודם כל צעד מעשי שאפשר לעשותו. על המשמעויות האחרות אפשר יהיה לדון אחר כך. טענה זו נשמעת הגיונית בהחלט, אולם היא נתקלת בכמה סימני שאלה המעיבים על הלגיטימיות שלה.

ראשי הרשויות מיו"ש ניסו להתקבל לפגישה אצל נתניהו ובתחילה לא הצליחו לעשות כך. הצעד הבא שלהם היה לתאם הגעה לישיבת הסיעה של מפלגת ימינה בכנסת, צעד שהתברר כאפקטיבי. ראשי הרשויות הללו מזוהים כאמור עם הליכוד אבל החליטו ללחוץ על נתניהו באופן הזה. בימינה גם כן הבינו שראשי הרשויות הללו לא עומדים לערוק אליהם והם רק מנצלים אותם כרגע, אבל זה הסתדר גם להם עם האינטרס לדגדג את נתניהו מצד ימין ולכן הסכימו למפגש, שהפך כולו למפגן נגד תכנית הריבונות במתווה של נתניהו.

ואכן שעות ספורות לאחר אותה ישיבת סיעה, כבר תואמה לראשי הרשויות פגישה עם נתניהו בלשכתו. הפגישה היתה טעונה מאוד ובמהלכה ביקשו ראשי הרשויות לפחות לראות את המפות עליהן תתבסס החלת הריבונות, אותן מפות שנתניהו טען כי צוות אמריקני הגיע לישראל כדי לשרטט אותן. אולם נתניהו סירב ועדיין מסרב לחשוף אותן וחזר שוב ושוב על עמדתו לפיה ישראל מחויבת לתכנית האמריקנית.

בשלב הזה החלה הפרשה לצאת משליטה כשמועצת יש"ע פתחה בקמפיין מפתיע בשיתוף פעולה לא פחות ולא יותר מאשר עם ארגון השמאל הקיצוני שלום עכשיו, נגד תכנית החלת הריבונות במתכונת של נתניהו. בדיוק כמו המשל האומר שיש שניים שרודפים אחרי העכבר: החתול ועקרת הבית. עקרת הבית רוצה להבריח את העכבר ואילו החתול רוצה דווקא לצוד אותו, אבל בפועל שניהם רודפים אחריו. כך בדיוק נראית השותפות בין מועצת יש"ע לשלום עכשיו. שניהם רודפים אחרי נתניהו, אפילו שמועצת יש"ע עושה זאת מתוך מטרה לספח את כל השטחים רק ליהודים ואילו שלום עכשיו מעוניינת להעביר את כל השטחים לידי הפלשתינים. נקודת המפגש ביניהם היא קטנה מאוד, אבל בכל זאת היא התרחשה.

הגדיל לעשות ראש מועצת יש"ע דוד אלחיאני שאמר לעיתון לאנשים שחושבים שמאל, כי אם טראמפ דוחף את ישראל לתכנית כזאת הרי שהוא איננו ידיד שלה. כאן כבר יצאו הדברים מגבולות הפוליטיקה כשהגינויים נגד אלחיאני נשמעו גם מכיוון הליכוד וגם מכיוון ימינה.

אחר הדברים האלה, שינו בימינה את כיוון הקמפיין והחליטו להאשים את נתניהו בנעשה. לדבריהם, טראמפ עצמו פחות מתמצא בנעשה בשטח ולכן כשהוא מדבר – אם הוא מדבר – על תכנית כוללת של סיפוח והקמת מדינה פלשתינית, הרי שזה דף המסרים שהוא קיבל מנתניהו. בסיעת ימינה שנותרה באופוזיציה לא שוכחים לנתניהו את נאום בר אילן, והקו החדש של המפלגה אומר שנתניהו ממשיך כעת את אותו קו והוא מעולם לא באמת רצה ממשלת ימין או מדיניות ימין.

סיפוח חלקי או הצהרתי

ובינתיים לצד הגינויים הבינלאומיים, מתרבים סימני השאלה סביב התכנית עצמה. נתניהו מתכוון כאמור להכריז ביום רביעי ט' תמוז על החלת הריבונות וכלל לא ברור מה בעצם זה אומר. על אלו שטחים תוחל ריבונות? האם יפונו יישובים? האם תפונה אוכלוסיה פלשתינית מהשטחים הללו? עד כמה תצטרך ישראל להתחייב למדינה פלשתינית תמורת הסיפוח הזה?

ובכלל, מהלך דרמטי כל כך דורש היערכות לוגיסטית ותקציבית בהיקפי ענק, זה לא מהלך של מה בכך. לקחת שטחים שכבר חמישים שנה נתונים תחת שלטון צבאי ולאזרח אותם, זה מהלך שדורש הרבה מאוד בירוקרטיה יקרה. האם הנדל"ן יעבור לרישומי הטאבו הרשמי במקום במנהל האזרחי כפי שהיה עד היום? האם המשטרה תהיה אחראית על הסדר הציבורי האזרחי ביישובים הללו ולא הצבא כפי שהיה עד היום?

לפי שעה, אף גוף רשמי לא קיבל הנחיה להיערך לדרמה ההיסטורית הזאת. לא משרד השיכון, לא צה"ל, לא המשטרה, באף גוף כזה עוד לא התחילו לדבר בכלל על תכנית עבודה איך להיערך לשינוי המסובך כל כך, ומכאן עולה השאלה, איך יתכן שבעוד קצת יותר משלושה שבועות יוכרז כל זה באופן רשמי? משהו כאן לא נראה ברור.
בסביבת נתניהו שומרים על שתיקה מוחלטת, המפות לא נחשפות ותכניות העבודה לא עולות לדיון בכלל, מה שמעלה את החשש שאולי, אולי בכלל אין לנתניהו מפות מדויקות עדיין, הוא לא ממש סגור על איזה שטחים הוא הולך לספח אם בכלל ובינתיים כל הסערה סביב הנושא מתחוללת רק במישור ההצהרתי, התקשורתי ולא המעשי.
בשקט בשקט, יש כבר כאלה הלוחשים שבסופו של דבר לא יהיה שום סיפוח. גורמים המעורים בנושא שחלקם אף מגיעים ממרכז העצבים של הימין, רומזים שזה לא תרחיש מופרך בכלל. נתניהו משתמש בנושא הסיפוח כבר למעלה משנה במהלך שני קמפייני הבחירות שלו בעוד שבפועל הוא יכול היה להחיל ריבונות בהחלטת ממשלה בלבד ללא צורך באישור הכנסת.

נתניהו כמו נתניהו, יודע לקדם מהלכים כשהוא באמת רוצה בהם. אם נתניהו רוצה, נתניהו עושה. אם נתניהו רק מדבר, פירוש הדבר שהוא לא רוצה ויש לו ענין רק בעצם הדיבור. ולכן הוא פועל עכשיו מצד אחד להעלות את נושא הסיפוח לראש הכותרות ולמשוך לשם את מלוא תשומת הלב, כשביד השניה הוא מכין את הסולם לרדת מהעץ, כשהוא מצהיר שהכל תלוי רק באמריקנים ולא בו. ואם הם יחליטו על עיכוב, הוא ייאלץ להסכים לכך – בצער כמובן, איזו שאלה בכלל.

לא צריך להיות בעלי זיכרון מיוחד במינו כדי לזכור שכבר בהצהרה הדרמטית ההיא בוושינגטון, דיבר טראמפ על הסיפוח כמשהו שיוכל לקרות רק אחרי שתקום ועדה מיוחדת שתטפל בכלל ההיבטים של הפרשה. אבל נתניהו שלח את עוזריו לפזר רוח חמה של התלהבות כאילו מחר בבוקר תחול ריבונות על כל יו"ש ללא שום תנאים. שום דבר לא השנה מאז, לארה"ב יש את אותה תכנית ואת אותה יד חופשית שהיא נותנת לישראל לקדם את החלת הריבונות יחד עם שאר פרטי העסקה. פרט נוסף שלא השתנה הוא שהנושא משמש ככלי פוליטי בידיו של נתניהו.

כעת במצב שנוצר, לנתניהו יש ענין גדול לטלטל בחזרה את ימינה המאתגרת אותו מימין. נושא הסיפוח הוא הקלף הטוב ביותר לכך משום שהוא מזכיר לימינה איזו החמצה זו היתה מצידם ללכת לאופוזיציה ולהישאר מחוץ לממשלה שעושה היסטוריה. לכן ימינה מצידה לא נשארת חייבת ומתאמצת להציג את התכנית כאוסלו ג' ולא כסיפוח היסטורי.

האמת נמצאת אם כן היכן-שהוא באמצע, אבל היא לא רלוונטית. כי מי שמביט בעיניים פקוחות ומפוכחות על הנעשה מבין שאף אחד עוד לא מדבר בכלל על סיפוח מעשי, אולי רק הצהרתי ואולי רק על חלק מהשטח. ואם ימינה היתה בקואליציה הרי שלא היינו רואים בכלל את רף ההתנגדות העז כל כך מימין לתכנית הזאת. כך שנושא הסיפוח היה מלכתחילה כולו פוליטי וכך הוא נותר גם בעצם היום הזה.

יתרה מכך: לוח הזמנים העומד לרשות נתניהו אינו ארוך. ארה"ב נכנסת לשנת בחירות, לטראמפ יש לא מעט דאגות מבית ומחוץ שהוא ייצטרך להתמודד איתן לפני שהעם האמריקני יוצא לקלפיות. התאריך ראשון ליולי נחבר בקפידה משום שהוא המועד אולי האחרון בו ישראל יכולה לבצע את המהלך הדרמטי כשהממשל האמריקני פנוי ללוות אותו.

כפי שזה נראה כעת, בראשון ליולי לא תהיה החלת ריבונות על כל המשתמע מכך וכאמור המצב האופטימלי ביותר יהיה אם ישראל תכריז רק משהו רשמי שעדיין לא יקבל משמעות מעשית. אחרי ההכרזה הזאת ארה"ב כבר תהיה עסוקה בשלה ולכן הסיכויים שבאמת תהיה ריבונות מלאה על שטחים כלשהם ביו"ש הם נמוכים מאוד ואף למטה מכך.

אחרי ט' בתמוז, ישתנה השיח סביב תכנית הסיפוח וסביר להניח שהוא ייכנס לסוג של הקפאה, עם הצהרה רשמית כלשהי ועם הבטחה לקדם אותו כמובן עם הזמן ולפעול לריבונות מלאה. בחסות הערפל הזה תוכל גם מפלגת ימינה להצטרף לממשלה, אחרי שהסיפוח יקבל חותמת רשמית של נושא הצהרתי בלבד ולא מעשי.
בצידו של שבוע בו מנסה המערכת הפוליטית לחזור לשגרה, קבלנו תזכורת נוספת שגם נושא הסיפוח יישאר פה כחלק מהשגרה ודווקא כחלק מהשיח הפוליטי, לא המעשי ולא המדיני.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן