יממה לפני המועד בו אמורים לפנות מחדש את 'חומש', המקום בו התגוררו בעבר יהודים רבים וכיום יש במקום ישיבה בו לומדים אברכים במסירות נפש, בתוך מבנים ארעיים בשל האיסור להתגורר במקום, חוזר 'חדשות JDN' אל ההחלטה הראשונית לפנות את המקום במסגרת תכנית ההתנתקות הזכורה לרע, של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון.
במסגרת התכנית ההרסנית לעקירת אלפי יהודים מבתיהם בתמורה לחלום השלום – שכבר מזמן התפוצץ לכולנו בפנים בצורת רקטות מעופפות ושורה ארוכה של מבצעים צבאיים ברצועת עזה, פינו גם יישובים בצפון השומרון: חומש ושא-נור. מדוע בעצם?
אחרי הפינוי הרגוע יחסית בגוש קטיף, דווקא פינוי היישוב חומש נתקל בהתנגדות מצד רבים שהגיעו למקום והתעמתו עם כוחות הביטחון. התמונות הקשות של הצעירים המתבצרים מול החיילים שלא סירבו פקודה וביצעו את המוטל עליהם למרות הקושי, נחרטו בזיכרון הלאומי והפכו לסמלי העקירה.
שנים ארוכות לא הבינו מדוע החליט שרון לעקור את היישובים בצפון השומרון יחד עם גוש קטיף, למרות שהשטח נשאר בשליטה ישראלית – שעו"ד דב ויסגלס, שכיהן באותן השנים כראש לשכתו של שרון, חשף את הסיבה המקוממת בספר שכתב על אריק שרון.
בניגוד למקובל לחשוב כי שרון ביצע את ההתנתקות מתוך אמונה ביטחונית כי הדבר יפחית את מספר ההרוגים הישראלים (עובדה שהוכחה כלא נכונה), ויסגלס חושף כי מדובר היה רק בשלב הראשון של תכנית "מפת הדרכים", המתווה המדיני של ממשל בוש. נותר רק לדמיין אלו עוד נזקים היה מבצע שרון לו נותר בראשות הממשלה.
באופן אירוני, התכנית האמריקנית שתוכננה כך שיפנו יהודים מבתיהם רק אחרי מלחמה של הרשות הפלסטינית בטרור והכרה אמיתית שלהם במדינת ישראל, התהפכה על ידי אנשי שרון, שהקדימו קודם כל לעקור רבבות יהודים מבתיהם, ללא כל תמורה ביטחונית או מדינית.
ויסגלס מתאר בספרו מדוע שכנע את שרון להתנתק מרצועת עזה: "ברור היה לַכול כי בכל הסדר קבע המכיר בקיומה של מדינה פלסטינית, לא יהיו לישראל כוונה או רצון להישאר בעזה. סברתי לפיכך, כי לעת הזו נכון יהיה מצד ישראל ליתן מעין 'מקדמה על חשבון' הסדר הקבע בדמות פינוי הצבא והאזרחים מרצועת עזה".
שרון היסס תחילה. בכל זאת, בימים בהם העובדה שראש ממשלה ושרים בכירים לא מבינים בכלל מדוע יש מי שזועם על כך שהם מפרים ברגל גסה כל הבטחת בחירות קצת קשה להבין זאת, אך שרון לא שש להפר את ההצהרה המפורסמת שלו כי "דין נצרים כדין תל אביב" – אך בסופו של דבר הוא השתכנע, והסכים לצאת לדרך עם התכנית המסוכנת.
אך דווקא האמריקאים לא התלהבו מהיוזמה הישראלית לברוח עצמאית מרצועת עזה, בשל החשש כי הדבר ישמש נימוק ל'התבצרות' בשטחי יהודה ושומרון. לכן, דרשה קונדוליזה רייס, מי שהייתה אז היועצת לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב, לעקור גם יישובים בצפון השומרון.
כך, בלי שום נימוק ביטחוני או הסבר הגיוני, רק כדי לקבל אישור אמריקאי לנסיגה מגוש קטיף, נחתם גורלם של היישובים המוחלשים בצפון השומרון. לא ייאמן כי יסופר.
התושבים מצידם, משוכנעים כי הסיבה שהם אלו שנבחרו לעקירה משוללת-היגיון זו, היא רק בשל העובדה שמדובר היה ביישובים חילוניים, כאלו שהממשלה חשבה כי עקירת תושביהם מבתיהם לא תיתקל בהתנגדות עזה כל כך, והם יסכימו לעזוב את מקום מגוריהם בשלווה בתמורה לפיצוי הנלעג שהציעו אז למתיישבים שנותרו בעירום וחוסר כל.
היישוב נקרא על שם חמישה כפרים שהיו קיימים באזור בתקופת המשנה והתלמוד. מעניין לציין כי המספר חמש ביוונית, פנטה, הפך לשם הכפר בשפה הערבית: פנדקומיה. במהלך השנים, אחרי הקמת מדינת ישראל, נתפסו אדמות המקום לצרכים ביטחוניים בשל המיקום האסטרטגי של ההר, ובמקום התיישבו יהודים שחידשו את היישוב היהודי מימות התנאים והאמוראים.
במשך שנים ידע היישוב עליות ומורדות כאשר תושבים רבים עוזבים את המקום בשל פיגועי הטרור הערביים. בין היתר עזבו כמחצית מהם בשל פיגועי ירי בהם נהרגו שלושה תושבים ונפצעו נוספים.
קיצו של חומש כיישוב מגורים היה בעת תכנית ההתנתקות, אז עקרו את התושבים מבתיהם והעבירו אותם לקראווילות. בתיו של היישוב נהרסו על ידי צה"ל והריסות הבתים פונו מהמקום, למעט מגדל המים. תשתיות בסיסיות, כגון מדרכות, כבישים, דרכי עפר ומדרגות הושארו במקומן.
תמונות כואבות מפינוי חומש בעת ההתנתקות:
העובדה שהשטח נשאר בשליטה ישראלית מלאה, הביא להקמת תנועת ימין שביקשה לבטל את חוק ההתנתקות, בה אישרו חברי הכנסת את עקירת היהודים מבתיהם, בשם "חומש תחילה" – מתוך הבנה כי הסיכוי הראשוני להצליח, הוא דווקא בשטח שנשאר בשליטה ישראלית מלאה.
במשך שנים עלו לשטח יהודים רבים, תוך התנכלות של כוחות הביטחון אליהם. רבים מהם נעצרו והובאו לחקירות בעוון עבירה על חוק ההתנתקות, אך אז, בפסיקה דרמטית של השופט דוד גדול מבית משפט לנוער בכפר סבא, נקבע כי מותר לעלות לחומש והדבר לא מהווה עבירה על החוק.
בפסיקה בעקבות העלאת נערה צעירה להארכת מעצר כתב השופט גדול: "הפרק העונשי של חוק ההתנתקות מיצה את עצמו, וכיום אי אפשר להביא חשודים לבית המשפט על הבסיס שלו. הנושא מעורר שאלה מעניינת, ולא פחות מכך יש לתהות מהו מעמדה המשפטי של ההתנחלות המפונה חומש".
הוא הסביר זאת כך: "כשאני מעיין בדברי ההסבר שפורסמו בחוק ב-2004… אומר המחוקק כי הכוונה היא לאפשר לתושבים הישראלים בשטח לקיים בו אורח חיים תקין עד יום הפינוי. בד בבד תימנע כניסתם של גורמים העלולים להפריע לביצוע הפינוי. מתוך דברים אלו למדתי כי סעיפים אלו, מבחינת תכליתם החקיקתית והרציונל הטמון בבסיסם, נועדו להבטיח את הפינוי".
מאז הקימו במקום את ישיבת חומש, בראשות הרב אלישמע כהן. בשל האיסור להקים מבנים במקום, הם לומדים בצורה עראית תחת אוהלים וכך תיאר אדם ששהה שם בשבוע האחרון, בעת סופת כרמל: "בתוך האוהל של הישיבה יש פתק עם הוראה לנער את המים מהגג כל כמה דקות, וזאת במטרה למנוע ממנו לקרוס בשל הצטברות המים…". כך, בתנאים קשים אלו, הם שוקדים על תלמודם.
הישיבה פונתה ונהרסה בידי כוחות הביטחון פעמים רבות, אך בכל פעם היא שבה לאחר מכן ונאחזת שוב במקום, אחד הפינויים האחרונים היה בראשית כסלו ה'תשפ"א ובמהלכו חיללו המפנים את ארון הקודש שבישיבה וספרי קודש אחרים.
חילול ארון הקודש בפינוי חומש:
למרות הפינויים הרבים, הישיבה לא עלתה כמעט לכותרות – עד לפיגוע הרצחני בשבוע שעבר, אז ביצעו מחבלים פלסטינים פיגוע ירי ורצחו את יהודה דימנטמן הי"ד.
המאבק על חומש התחדש. החל ממסע ההלוויה אז ניסו למנוע מהאלפים הכואבים להגיע לחומש כדי לחלוק כבוד אחרון ליהודי שנרצח על קדושת ה', ועד להתנכלויות חוזרות ונשנות לישיבה, הזוכה מצד שני לעידוד מצד אלפי אנשים העולים למקום, מצטרפים ללומדים ומביעים את נאמנותם לארץ ישראל, הארץ שניתנה לנו.
יהודה דימנטמן הי"ד לומד בישיבת חומש, בגשם הקודם:
העובדה שאין איסור חוקי לעלות לחומש לא מונעת מהדרג המדיני להנחות את כוחות הביטחון להתחיל לעצור מחדש ולחקור אנשים בהתבסס על חוק ההתנתקות, שכבר בוטל בפסיקה משפטית. ראש ישיבת חומש עצמו נעצר, וזומן לחקירה בסיום ימי השבעה על תלמידו הי"ד.
בישיבה חוששים כי אחרי השבעה יבואו שוב לפנות אותם בכוח, ויצאו בקמפיין תקשורתי נרחב ובהפעלת לחץ על ראש הממשלה נפתלי בנט, שרים וחברי כנסת כדי להבטיח כי שנית לא יחזרו על האיוולת של פינוי המיקום האסטרטגי ללא שום תועלת, תוך הענקת פרס לטרור ועידוד המחבלים, שיבינו מכך כי רצח יהודים משתלם חלילה.
