אילו יכלו אנשי הכוורת של בנימין נתניהו לפרסם מודעות במדורי דרושים ולשלם תמורתן בקבוקים למִחזוּר, יש להניח שהשבוע היתה מתפרסמת מודעה אלמונית הנושאת את הניסוח הבא: "לאישיות חשובה ומשפיעה בישראל דרושות בדחיפות מנות מוטיבציה איכותיות. לפרטים נא לפנות לרחוב קפלן 3, קרית הממשלה, ירושלים".
לא רבים יודעים זאת, אולם בימים האחרונים נסדק משהו בחומת הנחישות של נתניהו לנצח את הבחירות בכל מחיר. ראש הממשלה, המנהל בימים אלה את קרב חייו, איבד במעט את מצרך המוטיבציה, וכפי שנראים הדברים כרגע, מרכיב בהנעה הקדמית ברכב הבחירות שלו נחלש במידה ניכרת. ובשפתו של בכיר בלשכתו שגילה השבוע בשיחה סגורה סודות מהאקווריום: "נתניהו איבד את חדוות הניצחון. הוא נגרר אל הקמפיין כמי שכפאו שד. הוא עושה את המוטל עליו – מצטלם ומופיע, אבל הוא עושה זאת ללא אש בעיניים, ללא הנחישות ה'נתניהותית' הנודעת. בלי מוטיבציה בסיסית. השבוע החליט גם לבטל מספר הופעות שהיו לו בפני בוחרים פוטנציאליים, ובמקומו בחר לשלוח ח"כים בליכוד. זה מתסכל, אבל אולי ניתן להבין אותו".
קרא עוד:
[postim]
למרות התמונה העגומה, עוד לא אבדה תקוותם של אנשי הקמפיין להחזיר את הברק לפניו הכבויות של ראש הממשלה. במוצאי השבת הקרובה, ימריא נתניהו לוושינגטון, במטרה לקיים את העימות המתוקשר עם הבית הלבן מול קונגרס אמריקני מריע אך מרוקן חלקית, בשל שורת חברי קונגרס שהודיעו על החרמת הנאום. המעגל הקרוב לנתניהו מקווה, שהאופוריה שתלווה את הנאום, לצד האפקט העולמי שתגרור ההופעה – תחזיר לנתניהו משהו מהחיוניות והרצון לנצח.
איבד את חדוות הניצחון. ראש הממשלה נתניהו
ב-1996 זה נראה אחרת. באותם ימים אפופי אדרנלין, ניהל נתניהו קרב הרואי נגד כל הסיכויים, כשלצדו כרישי אסטרטגיה דוגמת ארתור פינקלשטיין ואייל ארד. במשך חודשיים רצופים הגיש לישראלים את קמפיין "פרס יחלק את ירושלים", בלווי אוטובוסים מתפוצצים. ידו של פרס הלוחצת את ידו של ערפאת שוב ושוב, בהילוך איטי, מבעית ומנתץ זכוכית – נראתה בכל עת. נתניהו הבטיח לנהל את ישראל 'בדרך אחראית'. באותם ימים ניבאו פרשנים בכירים, כי "ביבי יהיה ראש הממשלה הבא – בגלל שהוא רוצה את זה יותר מכל מועמד אחר".
שבע מערכות בחירות אחר כך, נתניהו כבר אינו בקשר עם אף אחד מהיועצים שליוו אותו אז. הכוורת לא אותה כוורת, הרצון לא אותו רצון. והקמפיין? הקמפיין שלו כבוי. הדחף של נתניהו להיות ראש הממשלה הבא פחת עד כדי סכנת היעלמות.
גם בחירות 2009 נראו אחרת. ציפי לבני ניצחה אז את נתניהו בבחירות, ביתרון של מנדט אחד. זה לא הפריע לנתניהו להתייצב בליל היוודע התוצאות, ולהכריז באופוריה מיוזעת ונלהבת – "המחנה הלאומי ניצח". לאמור: קיבלנו מנדט פחות, אבל נעשה הכל, כולל הכל, כדי לשלוט. אני רעב מספיק כדי לעשות בהצלחה את מה שעשיתי ב-1996, לא את מה שלא הצלחתי לעשות ב-1999.
ונתניהו נלחם במרץ. עם סכין בין השיניים. הוא מיצה את כל האפשרויות – וקיבל את ראשות הממשלה. זו היתה אחת הקואליציות היציבות שבראשן עמד אי פעם.
'צוּ יוצֵא זַיין'
נתניהו של 2015, כך מצטייר הרושם, כבר לא מוכן להתאבד על המשימה ולהפוך לראש ממשלה בכל מחיר. גם הברכה הטלפונית ששיגר ביום שלישי השבוע לח"כ יענק'ל ליצמן שהשיא את נכדתו, היתה הרבה יותר 'צוּ יוצֵא זַיין', לצאת ידי חובה – בלי כל הפאתוס הבריטוני האופייני לו, בלי חדוות האיחולים שהוא יודע להציג כשהוא באמת רוצה. הפעם, נתניהו מלמל מה שמלמל ובירך קצרות. מדוע איבד נתניהו את נחישותו? אולי זהו מסע ההסתה חסר התקדים עליו ועל בני משפחתו. אולי אלו דו"חות המבקר הבלתי נגמרים, העיסוק הבלתי פוסק במעונותיו ובבריכתו הפרטית, בבקבוקי המחזור ובטיסות לחו"ל. אולי זהו העימות המתסכל והמשפיל עם הבית הלבן. אולי אלה היריבים הפוליטיים חסרי המעצורים. אולי זהו קמפיין 'רק לא ביבי' ותחושת הקבס שעולה מקרב חלקים מסוימים בציבור הישראלי ושמקבלת ביטוי נרחב, בלתי פרופורציונאלי לטעמו, בכלי התקשורת המרכזיים.
יריבים פוליטיים אגרסיביים. קמפיין 'רק לא ביבי'
ואולי זאת העובדה כי מבחינה מדינית, נתניהו חושש כי בקדנציה הבאה הוא יאולץ על ידי הנשיא אובמה ערב פרישתו להוביל מהלך מדיני שיצריך ויתורים ויצריך להחליט כיצד ייראו גבולותיה של ישראל למשך דורות על גבי דורות. נתניהו, בצדק, אינו רוצה להיות חתום על מהלך שכזה.
כמובן שנתניהו לא יתנגד לנצח, ובוודאי שלא יחבל בסיכוייו להמשיך ולשלוט. לכן הוא עושה את המצופה ממנו, משתתף במשחק ברמה הבסיסית. יילך? מה טוב ומה נעים; לא יילך? אובמה אמר פעם בצחוק ש"העבודה הטובה ביותר בעולם היא להיות נשיא לשעבר". ביום שאחרי יסתובב נתניהו בבירות העולם, יגבה הון עתק תמורת הרצאות בנות שעה, יכתוב אוטוביוגרפיה שתגרוף מכירות היסטריות, יקים מכון מחקר נוצץ שייקרא על שמו ויצבור הרבה מאוד שעות אמריקה. איש לא יפשפש בתפריטים שיוגשו במסעדות שבהן יבקר וברמת הכשרות הנהוגה בהן, אם בכלל.
המיגרנה הגדולה של נתניהו כעת הוא דמות בשם עזרא סיידוף. בימים האחרונים מסתגרת הדמות הנ"ל עם עורכי דין, כשעננים של שמועות חגים ממעל. כל הגיבורים בפרשה זוכרים את שמו של ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט, ואת שמה של הגברת שולה זקן. היה כבר איש סוד של ראש ממשלה מסוים, שחצה את הקווים והגיע למשרדי להב 433. גם אז, איש לא רצה לדחוף את זקן אל חדרי החקירות, אבל כך התגלגלו הדברים.
נתניהו חושש מתקדים אולמרט-שולה זקן. רה"מ לשעבר אהוד אולמרט
ועכשיו לפרשת נתניהו. סיידוף, סמנכ"ל משרד ראש הממשלה והאחראי על הרכש במעונו, נדחף אל הקיר. כעת האופציות הן שתיים: או שסיידוף יעשה מעשה שולה זקן ויתחיל לזמר עד בלי די במסגרת הסכם זה או אחר – או שהשוליים יהיו מדי רחבים ושניתן יהיה לצאת מהמבוך בשלום, מבלי שאחד מהשניים יצטרך לשלם מחיר אישי כבד.
אובמה הדלפות בע"מ
לפני קצת יותר ממחצית השנה, החלו לנבוט בנתניהו זרעי הפורענות של חוסר החשק להמשיך ולשלוט. זה היה בעיצומם של העימותים הבלתי פוסקים עם גדעון סער – שהתעלה עליו מבחינת אהדת הציבור בליכוד ומחוצה לו. סער סימן את עצמו כיורש, והחל צובר פופולאריות שהדריכה את חושיו של נתניהו.
בשיחות סגורות מאוד, שרמת הדיסקרטיות שבהן דורגה כחמורה פלוס פלוס, השתעשע נתניהו ברעיון הפרישה. דרעי חושב שהוא המציא את הגלגל, אך האמת היא שנתניהו המציא זאת, אם כי רק כרעיון שלבסוף לא יצא אל הפועל. מי יודע, אולי יתממש הרעיון בהמשך.
דרכו של עוף השמים להוליך את הקול, ואז, בסמוך להתייעצויות החשאיות הללו, הגיעה השמועה לאוזניהם של כמה בעלי אוזניים ארוכות במיוחד. בסביבת ראש הממשלה הכחישו זאת בשאט נפש, אבל מי שמכיר את מזגו של האיש יודע שאל מערכת הבחירות הנוכחית נגרר נתניהו כשהוא עייף, מרוגז וכעוס על ריבוי החזיתות שנפתחו סביבו. הכל סוגר עליו. משהו מהאווירה של בחירות 99' אפופות התבוסה החוזרת, חוזר על עצמו במעין שידור חוזר שכולו אימה.
סימן את עצמו כיורש. השר לשעבר גדעון סער
לוושינגטון ייצא נתניהו כשהוא מלווה בראש המועצה לביטחון לאומי, יוסי כהן. מתוקף תפקידו, כהן מופקד על יחסי ישראל וארה"ב, והשבוע גילו נתניהו וכהן משהו על הכח האימתני ועל יצר הנקם של וושינגטון, שיודעת גם להיעלב עמוקות וגם לנקום ללא מעצורים.
ומעשה שהיה השבוע, כך היה: באחד מכלי התקשורת המרכזיים בישראל טען כתב מדיני בעל קשרים עמוקים, שנתניהו לא התייעץ עם ראש המל"ל כהן לפני שהחליט על הנאום בקונגרס. הידיעה רמזה על כך שדעתו של ראש המועצה לביטחון לאומי אינו נוחה מהנסיעה המתריסה הזו. נתניהו זימן את יוסי כהן בבהילות, לנוכח המשבר המתהווה. לקח לשניהם פחות מעשר דקות כדי להבין שהעקבות לידיעה הזו מובילות, לא פחות ולא יותר מאשר לבית הלבן. מה שמעיד על בחישה אקטיבית וחסרת מנוח שבוחש הבית הלבן בבחירות בישראל.
גורמים בבית הלבן פרשנו מגוון ניואנסים שעלו מתוך שיחה שקיים כהן עם בכיר בבית הלבן. הפרשנות הזו הובילה למסקנה שנתניהו וכהן אינם תמימי דעים בנושא. מכאן, קצרה היתה הדרך להדלפה מכוונת לכלי תקשורת ישראלי, במטרה לערער את שלטון נתניהו. האם זו אמיתה או פרנויה? אין לדעת, אולם לכולם ברור כי ביום שיישלח נתניהו לעשות לביתו, אובמה יחכך את ידיו בהנאה מול הנקמה הטובה והמתוקה ביותר.
אובמה ישמח לראות את נתניהו מובס. השניים בימים יפים יותרעבור נתניהו, טיסת הראווה לוושינגטון היא גורלית ודרמטית הרבה יותר מכפי שהיא נצפית בארץ. המציאות שנתניהו מתמודד מולה בימים האחרונים, ממחישה לו את עגמימות מצבו: יותר מדי אנשים שנמנים עם מאגר הקולות של המחנה הלאומי חוזרים ואומרים פעם אחר פעם: זה יכול להיות בנט, ליברמן, כחלון, לפיד, אפילו הרצוג ולבני – רק לא ביבי. לראשונה זה שנים, הגל של 'רק לא ביבי' שהולך והופך לטרנד בקרב ימנים רבים, מתחיל ללחך באופן משמעותי ובולט את גבולות מחנה הימין.
פעמיים בלבד עלה השמאל לשלטון ב-23 השנים האחרונות. מאז ניצח רבין בבחירות 1992, ידע מחנה השמאל בעיקר מורדות. הפעמיים היחידות היו כאשר ראשי הממשלה של השמאל הצליחו להעביר מאות אלפי קולות מהמחנה הלאומי אל מחנה השמאל-מרכז. ב-92 זה היה יצחק רבין הביטחוניסט הפופולארי, וב-99' זה היה אהוד ברק, באמצעות המהפכה האזרחית. ברק נתפס אז כמצביא רענן שבא לגאול את המערכת הפוליטית בקסמיו וביכולותיו.
בחורף 2015 למניין הפוליטיקאים, אנחנו רואים ניצנים ראשונים של אותה תופעה של נדידת קולות ממחנה הימין אל השמאל-מרכז. תקוות נתניהו היחידה נעוצה בכך שהרצוג אינו רבין של 92' ואינו ברק של 99'. אין סביבו הילה, אין לו ברק, אין לו זוהר של מצביעים, יוקרה של גנרלים או עוצמה של מנהיגים. ראובן אדלר, הקמפיינר החדש של המחנה הציוני, מנסה להתגבר על נקודות התורפה הללו, באמצעות סרטוני דיבוב שבהם נראות פניו של הרצוג תוך שתילת קול של קריין סמכותי המדבר מגרונו. בסרטון אחר מתראיינים חבריו של הרצוג מהצבא, ומנסים לשכנע את הבוחר הישראלי בעלילותיו הצבאיות של החייל המהולל – שעל מרביתן לא שמעו רוב הישראלים מעולם.
ההצלחה הגדולה של כלי התקשורת המגויסים היא בקמפיין משולב הזרועות של התקשורת, של הצמד הרצוג-לבני וגם של לפיד וליברמן – לשווק בארסיות ובחכמה מרושעת את משפחת נתניהו כנטל מעיק על כתפי הציבור הישראלי. והמסר חלחל גם אל קהל הבית הימני, ה'בייסיק' של נתניהו והליכוד. השבוע פגשתי קבוצת מצביעים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. יהודים חילונים, תושבי נווה יעקב מזרח ועיר-גנים, שהיו ליכודניקים בנשמה מיום היווסדם. "עד לבחירות האחרונות היה סיכוי לפגוש בעיר גנים אנשים שהולכים על ארבע – יותר מאשר אנשים שיצביעו עבור לפיד", אמרו לי. "היום, אפשר למצוא בקלות צעירים רבים שמדקלמים באוזניך את המנטרות של אדלר וטמקא. זה מחלחל".
מצליח להחדיר את המסרים לציבור. הפרסומאי ראובן אדלרהחברים של יאיר
קיים פער אדיר, כמעט בלתי ניתן לגישור, בין נתניהו כפי שהוא נתפס בציבור לבין נתניהו האמיתי, המקורי, ללא איפור ומסכות מלאכותיות. הפער הזה הוא רב-תחומי, והוא מתבטא כמעט בכל תחום בחייו של נתניהו. בשורות הבאות נתמקד באחד התחומים הללו.
בניגוד גמור למה שהתקשורת אוהבת לספר, נתניהו מעריץ את בני משפחתו הגורמים לו כאב ראש מתמשך בתקשורת. עיתונאים שונים נוהגים לספר שנתניהו אינו שבע רצון מהמתחולל סביבו, אבל אין לו ברירה – משפחה לא בוחרים. האמת היא, שאין כאן ולו גרם אמת. נתניהו נשען על בני משפחתו, ורואה בהם את מקור העוצמה שלו. ולא, הם לא נדחפים בכוח אל מוקדי הכוח; הוא זה שפותח בפניהם את הדלתות והשערים. דעתם חשובה לו, אולי חשובה מדי. זה נכון גם לגבי רעייתו – הנתונה תדיר למסעות שיסוי תקשורתיים חסרי מנוח וחמלה, וגם לגבי בנו יאיר, שכפי שהתפרסם כאן לראשונה – חבריו הפכו להיות קבוצת המשפיעים הכי דומיננטית על קבלת ההחלטות בקמפיין הבחירות של נתניהו והליכוד.
'החברים של יאיר', הוא הדבר החם ביותר בסביבת נתניהו בימים אלה. הם מסתובבים במעון בבלפור ובלשכה בקפלן, במצודת זאב ובכנסי בחירות – יוצרים, הוגים, מרימים קמפיינים ויראליים ותעלולים דיגיטליים. קצת משעשע לגלות, שבאסופת החברים של יאיר נתניהו המסייעים לו להחזיר את אבא ללשכת ראש הממשלה – יש נציגות לכל המגזרים. יש בה אפילו בן של אחד ממנהיגי המפלגות החרדיות, וכן אברך כולל אחד – כמו גם חברים מכל מיני מגזרים.
ביבי מעריץ את בנו, יאיר היקיר. ככל שדעת הקהל סוגרת עליו והמסגרות הרשמיות בליכוד אינן נותנות מענה הגון לשאלה כיצד ינצח בקרב ההתשה – ביבי מוצא פורקן בחיקם של הצעירים בשנות העשרים שממלאים את ביתו עם שורת מיזמים קטנים וחכמים, שדרכם הוא מקווה לעצור את הסחף השלילי שהולך ושועט לעברו. במסגרת העייפות הכללית שעליה דובר בתחילת היריעה הזו, נתניהו פחות שותף בגיבוש המהלכים, ויותר משתדל לשתף פעולה עם הנדרש ממנו.
זוכה להערצת אביו. יאיר נתניהו
אז את ניהול הקמפיין הוא מותיר לצעירים. אחד המקומות היחידים שנתניהו משקיע בהם בימים אלה – לצד שעות של כתיבת הנאום שאותו יישא בקונגרס – הוא תחום רקימת הקשרים ליום שאחרי הבחירות. בימים האחרונים ישב נתניהו וגיבש רשימת מינויים שאותם הוא שואף להוציא לפועל אם וכאשר ייבחר לכהונה רביעית. ביבי מבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו לשלוט כאן, ומשום כך הוא מבקש לגבש כוורת וצמרת בצלמו ובדמותו, שאותה יאיישו אנשים הקרובים ללבו.
בפנקס המינויים העתידי של נתניהו ניתן למצוא את טל רוסו, אלוף פיקוד הדרום במיל', בתפקיד המפכ"ל הבא של משטרת ישראל, במקום ידידו יוחנן דנינו שזמן פרישתו מתקרב. דנינו עצמו, אגב, לוטש עיניים לרשת את יהודה ויינשטיין בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
את דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר, מייעד נתניהו לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, במקום הראל לוקר, שיפרוש לאחר הבחירות. רק לפני מספר שבועות נמלט דיין מהבית היהודי בטריקת דלת, לאחר שלא נבחר למקום ריאלי בפריימריס וזכה לראות את כתפו הקרה והמנוכרת של בנט וחזר לשורות הליכוד. עכשיו נחשף לראשונה, שלחזרת דיין קדמה הבטחה מפי נתניהו להתמנות למנכ"ל משרדו.
מי שחותם את סבב המינויים שנתניהו מרבה לעסוק בו בימים אלה, הוא ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים הפופולארי, שממצב את עצמו כיורשו האפשרי של ביבי בראשות הליכוד והממשלה. השבוע התייצבו השניים למסיבת עיתונאים מחויכת שבה הודיע ברקת על תמיכתו בנתניהו לראשות הממשלה. בתמורה לתמיכה הפומבית הזו, קיבל ברקת התחייבות כי יכהן במקביל גם בתפקיד השר לענייני ירושלים, לאחר שנתניהו יפעל לקידום תיקון מיוחד לחקיקה שיחריג את ראש עיריית ירושלים מכללי התקשי"ר הנהוגים ויאפשר לו לכהן כשר במקביל לתפקידו כראש עיר. אגב, בעבר היה הדבר מקובל, וראשי ערים רבים כיהנו במקביל בתפקידי שרים. היוזמה הנוכחית מדברת על כהונה ייעודית לראש עיריית ירושלים – שיוכל לכהן רק כשר במשרד לענייני ירושלים.
מצפה להתמנות לשר. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת
אז צעירים נמרצים מתרוצצים סביבו בחיוניות, ורשימת המינויים סגורה וחתומה. כל שנותר לביבי כעת, הוא רק לנצח. קצת מוטיבציה ועבודה רצינית בדרך לניצחון, כלל לא יזיקו.
הקילומטר הארבעים
עבור נתניהו, המערכה הזאת היא הקשה מכל אלו שהכיר בשנותיו הארוכות בפוליטיקה הישראלית. מגוון גורמים חברו לכך: בגידת השרים לשעבר ליברמן וכחלון; כלי התקשורת המגויסים; סדרת הצהרות ארסיות וממוקדות שמנפיק הבית הלבן אחת ליומיים; החקירה הפלילית המסתמנת; פרשיות הבקבוקים, המעונות, הבריכות, דו"חות המבקר, ועוד כל מיני תאונות קטנות ומיותרות שמלמדות שמשהו במזל של נתניהו חורק. משהו במצליחנות הנתניהותית כבה לבלי שוב.
בסוף השבוע הבא, כשביבי ישוב ארצה מנאומו בקונגרס כשהוא עטור זרי תהילה של גיבור מסוגו של בר כוכבא וכמצביא שיצא לקרב איתנים מול הגוליית העולמי – יצטרך נתניהו להתגייס לקרב האחרון לפני הבחירות. קרב שבו אסור לקחת שבויים, משום שאין בו אופציה שלישית שאינה ניצחון מוחץ או תבוסה צורבת.
צריך לשים לב לתופעה מעניינת. ישנו שבט מסורתי שמעניק לנתניהו את שמונה-עשר המנדטים העיקריים, אלה שלא יסורו ממנו לעולמים גם אם יתברר שהוא ממלא את הבריכה בקיסריה שלוש פעמים ביום ושולח את עובדי מעון ראש הממשלה לאסוף בקבוקים למחזור ברחבי תל אביב. ככל שיגברו ההתקפות בתקשורת, כך יגבר חיבוקו של גרעין המצביעים הקשה הזה.
רואה עצמו כיוצא לקרב מול גליית. נתניהו נואם בקונגרס
מה שלא ברור הוא, עד כמה גדולה דבקותם של מצביעי המנדט התשעה-עשר ואילך. עד כמה חזקה אחיזתם בנתניהו. שאלת מיליון הדולרים היא, האם יצליחו לפיד והרצוג לשים את ידם על הקולות הללו, הליכודניקים החלשים, מצביעי מח"ל המסתייגים אישית מעלילות משפחת נתניהו בארץ הפלאות של בלפור 3 וקיסריה. אלה שחשוב להם העניין הימני, אבל חשוב להם לא פחות יוקר המחיה והדיור.
במקרה שיצליחו הרצוג או לפיד או שניהם לפלוש אל מאגר הקולות הזה ולהעביר חלקים ממנו אל הצד שלהם – את ראש השנה הבאה יבלה נתניהו בין גורדי השחקים של ניו יורק, לאחר שייקח פסק זמן מהחיים בישראל ויהפוך למעין אלי ויזל משופר: יזם עסקי, מרצה מבוקש, איש רוח מחוזר, כותב ספרים מהולל שמופיע בראש רשימת רבי המכר.
כאן, בישראל המיוזעת והקטנה למידותיו, נתניהו לא יישאר חמש דקות כיו"ר אופוזיציה. גם לא כראש ממשלה חלקי הנאלץ להעניק להרצוג חלוקה שוויונית ברוח 'שנה לי, שנה לך'. הכבוד וההדר העצמיים של נתניהו לא ישאירו אותו רגע אחד בעמדה משפילה מן הסוג הזה. היה לכך תקדים: ב-99' הפסיד נתניהו לברק. במקום להושיט את הספינה עד להגעתה ליעד כלשהו, בחר נתניהו לקחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים. רק ב-2006 חרג מטבעו, והמשיך להנהיג את הליכוד עם תריסר מנדטים בלבד. אחרי ארבע שנים, המהלך התברר כמשתלם, ונתניהו חזר לראשות הממשלה.
ההערכה הרווחת כעת, המגובה בעדותם של אישים שצברו שעות נתניהו רבות בעת האחרונה, היא שבמידה שיצטרך להגיע לממשלת אחדות שוויונית עם רוטציה, יעביר נתניהו את המושכות לאחד מיורשיו האפשריים, יתלה את נעליו וייצא לגלות מרצון, ככל הנראה באמריקה אהבתו.
אחד מיורשי נתניהו האפשריים. שר הפנים גלעד ארדן
האם יתממש תרחיש האימים? ככל שהסוקרים מציפים אותנו בנתונים, כך אנו מתקשים לאבחן באמת את הלוך הרוחות. דווקא התמונה הפוליטית שאינה נשענת על הסקרים המתעתעים, ברורה הרבה יותר. להלן ניתוח קצר:
מימין המפה ומשמאלה, ניצבים שני צמדים – הצמד נתניהו ובנט מימין, והצמד הרצוג ולפיד משמאל. כרגע נרשם שוויון כוחות בין הצמדים: בין עשרים ושלושה לעשרים וחמישה מנדטים לנתניהו ולהרצוג, בין אחד עשר לשלושה עשר לבנט וללפיד. הצמד שיצליח לפרוץ את תקרת ארבעים המנדטים, הוא זה שישלוט במדינה בארבע השנים הקרובות.
אם הצמד מימין יעשה זאת – תוכרע המערכה לטובת הימין. ביבי ירכיב את הממשלה וכל השאר יוזמנו להצטרף בתנאים נוחים עבור נתניהו. אבל אם לפיד והרצוג ימשיכו לצבור כח במומנט הנוכחי שעליו הם נישאים בימים אלה, ביכולתם לחצות יחד את רף ארבעים המנדטים. בתרחיש כזה, ליברמן, כחלון ומרצ – בסיוע בלוק חוסם של הרשימה הערבית המשותפת – יעניקו להרצוג ולפיד את השלטון או לפחות יאלצו את ביבי להעניק למועמדם המוסכם מחצית קדנציה.
נכון לרגע זה, יום רביעי של ערב הנסיעה לוושינגטון, שתי התוצאות אפשריות באופן זהה. נתניהו, שנכנס למערכת הבחירות כראש ממשלה ודאי המצויד אפילו באפשרות לשפר את הרכב ממשלתו לאחר הבחירות ולשלוט ביד רמה – זוכה לראות בעיניים כלות בתחיית המתים של הרצוג ולפיד. וכשהם נוסקים, אי אפשר לדעת עד להיכן יגיעו.
והנה הערת אזהרה לגבי ליברמן: את שורת אמירותיו בגנות הישיבה עם מרצ בממשלה, יש לקחת בעירבון מוגבל מאוד. זאת מכיוון שבתפיסתו – המשימה להוריד את ביבי מהשלטון היא בבחינת צו נעלה וחיוני מאין כמותו, ולשם כך אפשר אף להפר נדר ולחבור למרצ.
משפר עמדות. יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג
אם יפתיע ליברמן את הסוקרים ויביא מספר מנדטים משמעותי מכפי שנצפה לו – ליברמן יחדש בריתות ישנות ויקדם את כניסת החרדים לממשלה בראשות השמאל. האם ישתפו המפלגות החרדיות פעולה? זו כבר שאלה אחרת.
שלא תטעו: שלישיית הרצוג-ליברמן-כחלון, אינה מורידה את השאלטר על ערוץ ההידברות המשותף אף לא ליום אחד. הם עושים זאת בחשאי, בתחכום, מתחת לפני המים. לאף אחד מהם אין אינטרס שהתקשורת הקרובה ביניהם תוצף אל תודעת הציבור. אבל אם יתרחש מפץ בלתי צפוי אחרי הבחירות – הוא יתרחש בגזרה הזו.
ישי זה אח
יום אחד יצטרכו פסיכולוגים לקיים כנס מקצועי במאמץ להבין מה מביא את יאיר לפיד להיות בטוח בכך שהוא יהיה הגשר שעליו יעברו החרדים בדרך לממשלה שבראשות הרצוג.
זו לא הזיה פרועה – זוהי תכנית סדורה מבית מדרשו של לפיד, שבשיחות שהוא מקיים עם הכוורת הקרובה לו – טוען שהוא "סגור עם המפלגות החרדיות". וכדי לשוות לדבריו אמינות, הוא נוקב בשמותיהם של ליצמן, דרעי וגפני שעימם, לטענתו, קיים שיחות.
צריכים להיות הוגנים עם השלושה ולומר שמדובר בסוג של פנטזיה גרועה, כזו שאין לה שום סימוכין בשטח. אבל לפיד שיודע כי הוא ונתניהו לא יכולים להיות יחד בממשלה אחת – גם אם יעלו המים הכבדים בכור בבושהר על גדותיהם, עסוק כעת בחיזור מעניין וחשאי, שלא לומר נאיבי, מול הציבור החרדי. השבוע, כשהתבקש במסגרת פאנל תקשורתי לסמן חבר כנסת יעיל – הוא בחר לסמן את חבר הכנסת איציק כהן מש"ס. לא מכבר שלח את רעייתו למעמד הפרשת חלה יחד עם הח"כית המחזיקה עצמה לדתייה, עליזה לביא. ועוד לא דיברנו על מתקפת קבצי וידאו מטעם יש עתיד, שבהם מככבים כל מיני פונקציונרים חרדים בעיני עצמם, שצולמו כשהם משמיעים דברי הבלים כיד הדמיון, תוך שהם מעניקים חרבות בידי שונאינו. אחר כך, בסוג של תמימות מעושה אמרו: 'מה, באמת עשו מזה סרטון? ממש לא ידענו!
"לא ידעתי שעשו מזה סרטון...". חרדי בשירות לפיד
לפיד אינו היחיד כאן שחי בלה-לה-לנד. גם אצלנו, במפלגות החרדיות, ישנם גורמים בכירים מדי, לעצמם לחלום יותר מדי. אחד מהם, בכיר בש"ס, פנה השבוע לאחד ממקורביו של השר נפתלי בנט, וביקש לסגור איתו דיל של טרום בחירות, ובמסגרתו יורכב בלוק שיכלול את ש"ס, יהדות התורה והבית היהודי – שיסכימו להיכנס לממשלה רק בתנאי שאלי ישי לא יהיה חבר בה.
אנשיו של בנט הגיבו במבוכה, לא ידעו איך לאכול את ההצעה. מצד אחד, הם גמרו אומר לרוץ עם החרדים כגוש אחד, מיד לאחר הבחירות. מצד שני, במידה שישי עובר את אחוז החסימה – מהיכן יביא נתניהו את המנדטים שיחסרו לו אם לא יצרף את הארבעה (ליתר דיוק: השלושה. מרזל יישאר בחוץ) של ישי?
בנט סירב בנימוס ואמר שיסכים לשתף פעולה בכל דבר, אבל לא ייטול חלק במשחקי חרמות.
לבד מזאת, הבחירות הנוכחיות מתנהלות בזוגות, בצמדים. שניים שניים באים אל התיבה הפוליטית: הליכוד והעבודה הם שווי כוחות (23-24) בין לפיד ובנט שורר תיקו (12-13), יהדות התורה וש"ס עומדות שתיהן על שבעה מנדטים, ומרצ וליברמן חולקים יחד בסקרים את המשבצת השמורה למפלגה בת חמישה מנדטים.
בסוף, המנצח בקרבות התיקו הללו, יהיה אדם אחד חביב, איש ירושלים בכל הוויתו. קוראים לו רובי ריבלין.
