1.
במשך שנים רבות אני מנסה להעביר במאמריי, את תחושותיי לגבי הצורה הבלתי נתפסת בה שולט מיעוט זעיר בציבור הישראלי על המדינה ומוסדותיה, כולל הכנסת והממשלה.
אלה הם דברים שמקננים בי עמוק. ולמרות היותי סופר העוסק בעיקר בתחושות ורגשות, מבחינתי לא הצלחתי לתאר את הדברים כפי שאני חש אותם בתוכי.
כדי לתאר את השליטה הבלתי נתפסת הזו, השתמשתי בשבוע שעבר, בדימוי שלא היה לו מקום. סרטן. זהו דימוי שנעשה בו שימוש כנגד יהודים וכנגד חרדים. לקח לי בדיוק יום לפרסם התנצלות. עוד לפני הסערה שפרצה. לקחתי את דבריי בחזרה, כי מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך, וברגע שבנאדם נפגע אני מתנצל, במיוחד אם מדובר בציבור.
ברם, הסערה שפרצה, בעקבות המאמר, הייתה בעצם המחשה נפלאה של מה שניסיתי לכתוב: כוחה הבלתי נתפס של התקשורת והשפעתה החד-צדדית על השלטון בישראל ובעולם כולו.
2.
בואו ניקח כעובדת פתיחה, שהשימוש במילה "סרטן" לגבי ציבור, לא משנה איזה ציבור, היא פסולה.
העובדה שבשנת 1933 נעשה באנלוגיה הזו שימוש על ידי הצורר היטלר ימ"ש, מחריפה את הבעייתיות שבשימוש בה. זו הסיבה שמיהרתי לקחת את דבריי בחזרה (הדגשתי כי איני חוזר בי מהתוכן, אך השימוש באנלוגיה לא היה במקומו).
רק מה, שלאחר שפרסמתי את התנצלותי החלו קוראים לספק לי מכל עבר דוגמאות של אנשי שמאל בכירים ביותר שהשתמשו באנלוגיה של "סרטן", "גרורות" "וירוס" ועוד, כדי לתאר מתנחלים או חרדים. תוכלו לקרוא על כך בטורו המצוין של ידידי אריה זיסמן, "מקור נאמן".
למרות זאת, לא משכתי את התנצלותי, משום שמשהו שאינו תקין, נותר לא תקין גם אם מישהו אחר אמר אותו, וגם אם קראו לו רבין ויש רחובות על שמו.
אבל העובדה שאותם אנשים ששתקו לנוכח כל הביטויים הללו כאשר נאמרו על ידי עמיתיהם לדעה, הם אלה שצועקים כל כך חזק כשמישהו מהדעה האחרת משתמש בביטוי הזה, אומרת משהו על השימוש החד-צדדי והצבוע שנעשה בכלי התקשורת הנשלטים, על ידי השמאל.
3.
אבל זה עוד כלום.
ביום ד' נכנס למשרדי ידידי מרדכי רוט (שיטת רוט), והזכיר לי משהו ששכחתי.
"אתה זוכר שפרסמת לפני כמה שנים טור שתקף את יאיר לפיד על מאמר שפרסם נגד החרדים?"
"זוכר", אמרתי לו.
"אתה הנחת את המאמר שלו מול נאום של הצורר היטלר ופשוט השווית אחד על אחד בין הדברים".
"או-קיי", אני אומר לו, "מה הפואנטה?"
"אתה זוכר שמישהו בעיתונות הכללית תקף את יאיר לפיד על שאמר דברים כל כך דומים לצורר מן העבר?"
"לא נראה לי". אמרתי. "להפך…"
פתאום נפל לי האסימון. "אתה כל כך צודק", אני אומר לו. "הם פשוט התנפלו עליי: 'למה השווית את יאיר לפיד להיטלר', ואז הם עוד עשו כותרות הרבה יותר גדולות ממה שעשו כעת".
4.
אתם מבינים את העוצמה של התקשורת? זה לא משנה מה ייאמר וכמה חמורים הדברים. אם זה לטובתם, הם ינצרו את העט, המיקרופון והמצלמה, אבל אם אלה דברי ביקורת כנגדם, הם יכוונו ארטילריה שלמה כנגדך, גם אם רק הצבעת על מישהו אחר שאמר דברים שאין לאמרם.
כשאני משתמש באנלוגיה שהשתמש בה צורר מפורסם בשנת 1933 כולם מתנפלים עליי ובצדק.
אבל כשאני קובל על כך שיאיר לפיד כותב נאום שלם הדומה להפליא לנאום של אותו צורר עצמו, שוב מתנפלים עליי, "איך אתה מעז להשוות אותו לצורר?"
במילים אחרות המשחק מכור. לא משנה מה אתה תגיד, תמיד יתנפלו עליך. גם אם אחרים אמרו אותם הדברים וגם אם רק העזת להגיד להם שהם אומרים אותם הדברים.
היש הוכחה גדולה מזו, למה שטענתי במאמרי הקודם?
5.
הדברים נכונים גם לגבי היחס של העיתונות כלפי נתניהו, שנבחר על ידי מיליוני בוחרים לתפקיד ראש הממשלה.
האיש ומשפחתו מותקפים ומבוזים מדי יום, ולאורך כל היום, על ידי התקשורת כולה. מיקרופון מצלמה ועט. מעליבים אותו ואת אשתו ואת ילדיו. מהלכים עליהם אימים בתחקירי בקבוקים עד שוחד חובק עולם. ניתנה רשות לכל מי שעבד אצלם ופוטר (אגב, משום מה אף לא אחד עזב מעצמו…) להמציא עליהם שקרים עד כדי שרבים שואלים את עצמם איך יש לו כוח לנהל את המדינה הזו.
וכשנתניהו האומלל מעז להגיב לתכנית תקשורתית שהטילה עליו ועל משפחתו רפש והשמצות, ובתגובה רק הזכיר את דעותיה של עורכת התחקיר ולאיזה ארגון אנטי ישראלי תרמה את הפרס שקיבלה, צונאמי של התקפות הוא חטף. לא רק מפוליטיקאים כמו שלי יחימוביץ', שדיברה על "אחד הרגעים הקשים בתולדות חופש העיתונות, קרב על הזכות לחיות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" או יו"ר מרצ זהבה גלאון שטענה כי התגובה מעידה שנתניהו לא כשיר לתפקידו. אני מדבר על שורה של עיתונאים בכירים שתקפו את נתניהו ללא רחם, על מה? שהעז להגיב על תחקיר שטבל אותו בזפת וגלגל אותו בנוצות.
6.
לעומת זאת, שמישהו יעז לבקר את נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור. שמישהו רק יעז לספר בתקשורת דברים אישיים עליה, על משפחתה. אותה מקהלה פשוט תסובב את הקנים ותטווח את מי שיעז.
רוצים דוגמא?
כידוע, שופטי בית המשפט העליון הם הקובעים את זהות השופטים שייבחרו ובכך מבטיחים לעצמם "רוב רוסי" של אנשי שמאל במקום שבאמת שולט במדינת ישראל, לא חשוב מה חושבים התושבים.
השרה אילת שקד רצתה לשנות זאת. רצתה ששופטי בית המשפט העליון ייצגו גם חלקים אחרים בעם. נו טוב, אולמרט יושב בכלא בגלל ששר המשפטים שלו דני פרידמן רצה הרבה פחות מזה (לכן נתניהו בצרות, אם לא שמתם לב).
מכיוון שנאור התעקשה שלא לשנות את השיטה, הגיש ח"כ אילטוב מ"ישראל שלנו" הצעת חוק שתשנה את השיטה.
בתגובה, כתבה מרים נאור לשרת המשפטים שקד שאין דרך לכנות אותו אלא מכתב איום. היא כתבה לה: "הצעת החוק היא אמנם הצעה פרטית (של ח"כ אילטוב – ח"מ), ואולם מאז פרסום ההצעה לא נשמעה מפיך כל הסתייגות ממנה", כותבת הנשיאה נאור. "בנסיבות אלה אין לי אלא לפרש את שתיקתך כהבעת עמדה שהצעת החוק הפרטית היא על דעתך. וכמוה כהצבת אקדח על השולחן. לפיכך אני נאלצת להודיע – על דעת חבריי המשנה לנשיאה רובינשטיין והשופט ג'ובראן – כי אין בכוונתנו להמשיך עמך לעת הזו בהידברויות ובהתייעצויות מוקדמות בנוגע לגיבוש רשימת המועמדים…"
שקד, להזכירכם, לא הגישה את הצעת החוק, אבל בגלל שלא ה ת ב ט א ה נגדה, היא מוחרמת על ידי נאור וחבר השופטים. זו כבר לא רק סתימת פיות. זה להכריח בנאדם להתבטא בניגוד להלך מחשבתו.
ואיפה התקשורת? כמובן גיבתה את נאור, תקפה את שקד, ולא נמצא אפילו עיתונאי אחד שניסה להעיר, אולי משהו כאן לא תקין.
7.
מאיפה שלא נסתכל על זה, אנו מצויים תחת שלטון לא דמוקרטי, הדואג לזכויות האזרח וזכויות הביטוי ולכל הזכויות האחרות בתנאי שהאזרח ידבר, ינהג ויפעל על פיו. ברגע שלא, יופעלו כנגדו כל הסנקציות, יסתמו את פיו, יתקפו אותו, ולאחרונה גם יכריחו אותו "עם אקדח על השולחן" לומר מה שהם רוצים לומר.
הכלים העומדים לרשותם הם הבג"ץ, הפרקליטות והעיתונות.
למעשה, ניתן ברבע שעה לשנות את השליטה המוזרה הזו של מעטים כל כך ברבים כל כך. אותה רבע שעה שנדרשה להעברת חוק "כבוד האדם וחירותו".
אבל, בינתיים אין בסביבה מי שיעז אפילו להתקרב להציע דבר כזה. ראש ממשלה אחד בכלא, ואת השני (נתניהו) הם מתאמצים בכל הכוח להכניס לשם.
האמריקנים תפסו טראמפ של תקווה. אנחנו נמשיך לשרוד בין הגלגלים.
טורו של הסופר והמחנך הרב חיים ולדר מתפרסם במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'
