בארצות הברית, הנשיא וסגן הנשיא אינם נבחרים ישירות על ידי ציבור הבוחרים, אלא על ידי חבר האלקטורים (באנגלית: Electoral College), בשיטה המפורטת בסעיף הראשון שבפרק השני של חוקת ארצות הברית ובתיקון ה-12 לה.
לכל מדינה בארצות הברית מוקצים אלקטורים במספר השווה למספרם של נציגיה בקונגרס, המורכב משני נציגיה בסנאט ומספרם המשתנה של נציגיה בבית הנבחרים (שנקבע בכל עשור על פי מפקד). על פי התיקון ה-23 לחוקה, מספר האלקטורים של מחוז קולומביה לא יפחת ממספר האלקטורים של המדינה הקטנה ביותר, העומד כיום על שלושה. מספר האלקטורים הכולל עומד היום על 538.
אזרחי כל מדינה אינם מצביעים בבחירות ישירות למועמדים לנשיאות, אלא לאלקטורים מטעמם (למרות שברוב המדינות מופיע רק שם המועמדים לנשיאות, ורק במיעוטן גם שם המועמדים לחבר האלקטורים). לכל מדינה הזכות לקבוע בעצמה את דרך חלוקת האלקטורים שלה. הרוב המוחלט של המדינות מעניק את כל האלקטורים של המדינה למועמד שזכה ברוב הקולות במדינה. בנברסקה ומיין מקבל המועמד שזכה ברוב הקולות של המדינה שני אלקטורים, בעוד שאר האלקטורים משויכים לאזורי הבחירה של חברי הקונגרס מטעם המדינה, וכל אחד מהם ניתן למועמד שזכה ברוב במחוז הבחירה, כך שייתכן מצב שהאלקטורים של מדינות אלה יתחלקו בין המועמדים. לדוגמה, בבחירות של 2008, זכה המועמד הדמוקרטי ברק אובמה בקולו של אלקטור אחד בנברסקה, בעוד שיתר האלקטורים בחרו במועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין. במדינת קולורדו הועלתה להצבעה ביום הבחירות של 2004 הצעת תיקון לחוקת המדינה, על פיה האלקטורים של המדינה יחולקו בשיטה יחסית, אך היא לא התקבלה.
האלקטורים של כל מדינה מתכנסים בבירת המדינה במועד שנקבע על ידי הקונגרס – יום שני שחל בין ה-13 ל-19 בדצמבר. על פי התיקון ה-12 לחוקה, כל אלקטור מצביע עבור מועמד אחד לנשיא ומועמד אחד לסגן נשיא (שלפחות אחד מהם חייב להיות ממדינה שונה מזו של האלקטור).
אף שהחוקה אינה מחייבת את האלקטורים להצביע עבור המועמד שזכה במרבית הקולות במדינתם, ביותר מ-99% מהמקרים הצביעו האלקטורים בהתאם להכרעת הרוב. בחלק מן המדינות, חוק המדינה מחייב את האלקטורים להצביע בהתאם להצבעת הרוב, או מטיל קנסות ועיצומים אחרים על אלקטורים שהצביעו בניגוד להצבעת הרוב. באחרות, המפלגות דורשות מן האלקטור שנבחר מטעמן להצהיר על כוונת הצבעתו מראש. מכיוון שהאלקטורים הם לרוב בכירים במפלגתם במדינתם, אין זה סביר שיצביעו כנגד מועמד המפלגה.
לאחר שנספרים הקולות, טופסי ההצבעה המפרטים את התוצאות נחתמים ונשלחים לנשיא הסנאט – הוא סגן הנשיא המכהן. עם כינוס הקונגרס החדש, נפתחים טופסי ההצבעה של האלקטורים בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס.
אם יש מועמד שמספר הקולות שבו זכה עבור תפקיד הנשיא מהווה רוב מוחלט של חבר האלקטורים, הוא מתמנה כנשיא. אם אף אחד מהמועמדים לא זכה לרוב מוחלט (דבר שאפשרי כאשר יותר משני מועמדים זוכים באלקטורים, או כאשר מושג שוויון גמור בין שני המועמדים לנשיאות), ההחלטה עוברת מיידית להצבעה בבית הנבחרים, שבוחר את הנשיא מבין שלושת המועמדים שזכו במספר הקולות האלקטוראליים הגבוה ביותר. אולם ההצבעה מתנהלת באופן מדינתי, כך שלכל מדינה יש קול אחד שנקבע על ידי הצבעה בתוך המשלחת של המדינה לבית הנבחרים (אם יש תיקו בהצבעה זו, המדינה נמנעת). מועמד צריך לזכות ברוב מוחלט של הצבעות משלחות המדינות בשביל להיבחר. אם אין רוב כזה, נערכים סיבובים נוספים עד שהוא מושג. בבחירות ב-1800 נבחר תומאס ג'פרסון רק לאחר 36 סיבובי הצבעה, בהתערבותו של אלכסנדר המילטון. אם לא הצליח בית הנבחרים להגיע להכרעה בבחירת הנשיא עד לזמן הקבוע בחוק (צהריי יום ה-20 בינואר), ישרת סגן הנשיא הנבחר כנשיא בפועל, עד שתתקבל ההחלטה.
אם יש מועמד שמספר הקולות שבו הוא זכה עבור תפקיד סגן הנשיא מהווה רוב מוחלט של חבר האלקטורים, הוא מתמנה כסגן הנשיא. אם אף אחד מהמועמדים לא זכה לרוב מוחלט, עוברת הבחירה לסנאט שבוחר את סגן הנשיא מבין האנשים שזכו בשני המספרים הגבוהים ביותר של קולות אלקטוראליים.
כפי שהוזכר לעיל, ברוב המדינות, המועמד שזוכה ברוב קולות מדינה מסוימת מקבל את כל קולות האלקטורים ממדינה זו. בשיטה זו נוצר לעתים רחוקות מעין פרדוקס בו מועמד שקיבל את רוב קולות הבוחרים האזרחיים בכלל ארצות הברית עשוי להפסיד בכל זאת בבחירות היות שאין לו רוב של אלקטורים. כך קרה בבחירות שבשנת 1824, 1876, 1888 וב-2000. בבחירות ב-2000 התמודדו ג'ורג' בוש ואל גור, וג'ורג' בוש זכה ליתרון זעום של כ-0.009 אחוז, כ-537 קולות בלבד בפלורידה מתוך 5,825,043 קולות מצביעים במדינה, ולכן גרף את כל 25 האלקטורים של המדינה וזכה בנשיאות למרות שלגור היה יתרון של 539,947 מסך כלל קולות הבוחרים בכל ארצות הברית.
מה עומד מאחורי השיטה המוזרה?
הסיבה הראשונה והמשנית היא שבאותה תקופה רוב אזרחי ארצות הברית היו חקלאים שלא הבינו מאומה בפוליטיקה, לכן הוחלט לתת את בחירת הנשיא בידי אנשים המתמצאים בהליך הדמוקרטי. שיטה זו היא בעצם פשרה בין רצונם של האבות המייסדים שהקונגרס יבחר בנשיא, לבין רצון העם לבחור את הנשיא בעצמו בשיטה היחסית.
הסיבה השנייה והעיקרית היא רצונם של המייסדים להבטיח את כוחן של מדינות ארצות הברית הקטנות. אם הנשיא היה נבחר על פי רוב קולות ארצי, היו המדינות שאוכלוסייתן גדולה מאפילות בכוחן על אלו שאוכלוסייתן קטנה וקולות הבוחרים של המדינות הקטנות היו זניחים וחסרי ערך. שיטה זו מאדירה את כוחן הפוליטי של המדינות הקטנות בכך שהן מיוצגות על ידי שלושה אלקטורים, חצי אחוז מכלל האלקטורים, בזמן שאוכלוסייתן עלולה להיות קטנה מאחוז זה ביחס לאוכלוסיית ארצות הברית כולה.
איך נבחרים האלקטורים?
האלקטורים נבחרים בכל מדינה על ידי המפלגות השונות והציבור, בשני שלבים.
בשלב ראשון, בוחרות המפלגות בכל מדינה מועמדים לאלקטורים, בוועידת מפלגה מדינתית או בוועידת המפלגה הארצית, בהתאם לתקנות המפלגה בכל מדינה. על פי רוב יהיו אלה אנשי מנגנון המפלגה, פעילים פוליטיים, מקורבים למועמד המפלגה לנשיאות, וכדומה.
בשלב שני, ביום הבחירות לנשיאות, במקביל לבחירת הנשיא, בוחרים האזרחים באלקטורים, אשר שמותיהם עשויים להופיע על פתק ההצבעה עם שמו של המועמד לנשיאות, בהתאם לחוקי כל מדינה. האלקטורים של המועמד שקיבל את מרב הקולות ממונים כאלקטורים מטעם אותה מדינה, למעט מדינות נברסקה ומיין, בהן יש חלוקה יחסית של האלקטורים. במדינות אלה, הזוכה במדינה מקבל שני אלקטורים, והזוכה בכל מחוז קונגרס מקבל אלקטור עבור המחוז. שיטה זו מאפשרת לחלק את האלקטורים בין המועמדים.
החוקה האמריקאית מטילה מספר מגבלות המונעות מאדם לשמש כאלקטור. פרק 2, פסקה 1, סעיף 2 אוסר על סנטור, חבר בית הנבחרים, נושא משרת אמון או מקבל משכורת מן הממשל הפדרלי מלשמש כאלקטור. התיקון ה-14, שהוכנס לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, מונע ממי שסייע לאויב או מרד במדינה מלשמש כאלקטור.
ככלל, הודעת המדינה על נציגיה לחבר האלקטורים נחשבת כעדות מספיקה לעמידתם בתנאים.
תודה רבה על ההסברים המחכימים ומאירי עיניים!
לא רואה