מי שעקב במשך יותר משלוש דקות רצופות אחר תנועות הגוף של ראש הממשלה נפתלי בנט במסיבת העיתונאים שכינס ביום רביעי בערב, יכול היה להבחין כי משהו ברטוריקה השתנה, צבע קולו היה קצת אחר והמסרים שעברו בין השורות היו שונים מאלה שהיו עד כה.
בהצהרה לתקשורת ובתשובות לשאלות העיתונאים, ניסה בנט כנראה בפקודת יועצי התקשורת שלו להעביר מסר חדש, יותר אופטימי, בעיקר מסר שיעביר תחושה של מבוגר אחראי ששולט במצב. ההצהרה מתקיימת אחרי שבוע בו הגיעו הביקורת הציבורית והזעם הכלל ישראלי לשיאים חדשים נוכח העליה המפחידה בנתוני התחלואה, עם ישראל מפוחד, לחוץ וחושש בצדק מהבאות והכתובת לאחריות היא כמובן משרד ראש הממשלה.
אפשר לנחש שיועציו של בנט לא עצמו עין בשבועות האחרונים. החלום המתוק שחלמו בתחילת הדרך ללוות ראש ממשלה מצליחן ונושא בשורה, נגוז והתפוגג עם כל אחוז נוסף שטיפס ועלה בנתוני התחלואה והם נדרשים כעת לנסות לאסוף את השברים ולנסות להציל מה שאפשר, בראש ובראשונה מהתדמית של בנט, תדמית שלא ממש היתה קיימת קודם והם קיוו לבנות אותה תוך כדי תנועה בתקופה הראשונה של כהונתו.
התפרצות המגיפה לא רק חשפה את הקרעים וחוסר ההתאמה בתוך הממשלה אלא הציגה את בנט כחלש, מפוחד ומבולבל. הביקורת שהוטחה בו מימין ומשמאל רק תרמה לאווירה וגרמה לכך שרוב אזרחי ישראל מכל גווני הקשת הפוליטית כבר רואים אותו כלא מתאים לתפקיד ואומרים שזה גדול עליו. המשבר הזה הציב אתגר גדול מאוד בפני יועציו של ראש הממשלה.
הביקורת הציבורית תורגמה השבוע ללעג כלפי בנט לאחר שפרסם ברשתות החברתיות הודעה בה עודד את הציבור לצאת ולהתחסן כשהוא משבח את אלה שכבר התחסנו וכותב כי "אני רוצה שתדעו שזה מרגש אותי ואני רואה בכך הבעת אמון לא רק בי, אלא בממשלה ובמערכת הבריאות". העובדה שהוא תרגם כל זריקת חיסון כאילו היתה עוד קול עבורו בקלפי הפכה אותו לבדיחה.
זאת הסיבה שההודעות שזרמו מלשכתו לעיתונאים בימים שאחר כך, היו ממוקדות מטרה לתקן את המצב. כלל ראשון בניהול משברים הוא להסיח את דעת התקשורת מהמחדלים ולמקד תשומת לב בהצלחות. כך התבשרנו על פגישה רשמית ראשונה שנקבעה לבנט עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן וכיצד ביקורו בוושינגטון יהיה פסגה מדינית ראשונה בה הוא יעסוק בבעיות הבוערות במזרח התיכון וביחסים בין המדינות.
בשלב הבא התבשר עם ישראל שבנט גם הוזמן אחר כבוד לביקור ממלכתי בקהיר, בהזמנה אישית של נשיא מצרים כדי לעסוק בקידום הסדרה וקידום שקט ארוך טווח מול עזה. המהלכים הללו גרמו לקצת פחות עיסוק בקורונה ולתזכורת קטנה שבנט מקובל בקרב מנהיגי העולם ומסוגל לקדם מהלכים דיפלומטיים.
אחרי שבוע כזה, מסיבת העיתונאים שערך כבר נבנתה בהתאם. הנאום של בנט היה אמור לחפות על מה שקרה ולנסות להציג דרך חדשה שאולי תחזיר לו את כבודו האבוד. הטקסט שנכתב עבורו ותנועות הגוף שהציג מול המצלמה ניסו ליצור רושם יותר אופטימי, הוא כבר לא התמקד בהפחדה ובמה שעלול לקרות אם לא יהיו חיסונים, אלא תיאר יותר כיצד התחלואה כבר מתחילה לרדת בזכות החיסון, וכמה הוא עצמו כבר להוט להתחסן, וכדי שזה יקרה הוא מוריד את גיל החיסון ל-40 ומעלה.
בנט הוסיף ותיאר את מה שיהיה אפשר לעשות עם הכסף שייחסך מהסגר, כשהוא מצביע על האיומים הביטחוניים אליהם צריכה ישראל להידרש ולשם כך יש לשמור על תקציב ביטחון גבוה. בכך סגר בנט את הפינה עם הספינים שהוציא מראש ובכך השלים את התמונה עם פגישותיו המדיניות והביטחוניות.
לבנט אין באמת יכולת לשלוט במצב. הוא מנסה להימנע מסגר כי יודע שליברמן לא יאפשר לו לפתוח ברז ולשפוך כסף על האזרחים ועל בעלי העסקים שיקרסו, לכן הוא בונה על החיסונים כתקוותו היחידה. אבל דווקא במשבר הזה מונח הפוטנציאל להצלחה. משום שאם אכן בסייעתא דשמיא החיסונים יעבדו והתחלואה תרד, אם את הגל הרביעי תעבור ישראל בקלות יחסית ללא מספרים גבוהים של הרוגים ל"ע, בנט יהפוך את זה להצלחה מסחררת ויראה לכולם כיצד ניצח מגיפה בלי סגר וכמעט בלי הגבלות, הוא יוכל להציג את עצמו מנהיג פחות לחוץ ויותר אחראי שניהל בתבונה את המגיפה.
טעויות ממוחזרות
מצד שני עקב האכילס של בנט הוא הארכיון. בעידן הרשתות של ימינו הארכיון לא רק שהוא לא שוכח אלא הוא דואג להזכיר את עצמו בכח בכל רגע נתון. ובזכות הארכיון בנט לומד היום בדרך הקשה את אחד השיעורים החשובים בבית הספר לפוליטיקה.
בשנת 2009 עמד נתניהו בפאתי אשקלון והאשים את ממשלת אולמרט בכך שהיא מפקירה את תושבי הדרום כשהוא מתחייב כי ממשלה בראשותו תמוטט את חמאס ותחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל. כמה שנים קודם לכן בזמן כהונתו הראשונה, הוא אמר במהלך ראיון כי להערכתו ראש ממשלה צריך לכהן במשך שתי קדנציות ולא יותר, כי הישג שראש ממשלה לא הצליח להשיג בשתי כהונות, הוא לא יוכל להשיג יותר ולכן עליו לפנות את מקומו.
שני הסרטונים הללו הספיקו לנתניהו כדי להבין איזו טעות הוא עשה. הלקח שהוא למד היה קשה למרות שבתקופה ההיא הרשתות החברתיות לא היו מפותחות כל כך כמו היום. נתניהו לא מוטט את חמאס וגם לא פרש אחרי שתי קדנציות אלא נאחז בכל כוחו בקרנות הכסא עד שעקף את בן גוריון במספר שנות כהונה.
בנט לא למד את הלקח הזה ולרוע מזלו הוא גם הכפיל ושכלל את השיטה. בשנים האחרונות לא היה נושא אחד שבנט לא ניסה להציג בו את עצמו כמומחה וכיחיד שיביא פתרון. הוא הלך מאולפן לאולפן והצהיר שרק הוא יודע לנצח מגיפה, שרק הוא יודע איך להתמודד עם משבר כלכלי, בסבבים הקודמים בעזה הוא ירד לדרום והצהיר שהוא יודע יותר טוב מנתניהו איך להתמודד עם חמאס, וכך הלאה בכל נושא שעלה לסדר היום.
כל הראיונות וההצהרות הללו צולמו, הוקלטו ונשמרו ברשתות, במקום זמין לרוב אזרחי ישראל ורק היום בנט מתחיל להבין את ממדי האסון התדמיתי והתקשורתי שהוא הביא על עצמו במו פיו. הזחיחות והביטחון העצמי שלו האפילו על שיקול הדעת שלו עד שנוצר מצב שהיום, על כל מילה שהוא אומר בנאום או בראיון, יש מי שישלוף מיד תיעוד של דברים הפוכים לחלוטין שהוא עצמו אמר בשנים האחרונות טרם כניסתו לתפקידו.
היתרון של נתניהו בנושא הזה הוא שהוא למד זאת מהר מאוד וגם יישם, וזה מה שמביא אותו להתנהלות הנוכחית. נתניהו נמנע בכל מחיר מנקיטת עמדה או מתן עצה. הוא לא אומר אפילו ברמז מה צריך לעשות והוא נזהר מאוד שלא לספק שום אמירה פומבית שתשמש בעתיד ראיה כנגדו. נתניהו תוקף את הממשלה על כך שלא הביאה חיסונים בזמן ורק טורח להזכיר כל הזמן שהיא כישלון. המסר שחוזר על עצמו שוב ושוב בהודעות הרבות שמפרסמים נתניהו והליכוד הוא שבנט הוא כישלון, שהוא לא מצליח, שהוא מסוכן, וכך הלאה.
בשום שלב כמעט נתניהו לא אומר מה הוא היה עושה עכשיו במקרה כזה, להוציא את האמירה שאת החיסון השלישי היה צריך לתת מוקדם יותר משום שמדובר במהלך שהוא עצמו כבר היה חלק ממנו. אבל מעבר לזה נתניהו משאיר את בנט למצוא פתרונות בעצמו ולא מתחייב על שום צעד שהוא היה אולי עושה במקומו.
מנות מדויקות של ביקורת
בהתאם לכך, נתניהו מקפיד לתקוף את בנט רק על נקודה אחת ויחידה ולא על מכלול של תחומים, התנהלות שהיא פרק ב' בניהול משברים. הכלל השני בניהול משברים אומר שיש לתקוף את האויב רק בנקודות החולשה שלו ולא מעבר לכך.
כשאנשים ניצבים מול יריב פוליטי או עיסקי, יש נטייה רווחת לתקוף אותו בירי תקשורתי ארטילרי ללא אבחנה. טעות נפוצה מאוד בקרב פוליטיקאים או בעלי חברות מסחריות היא לתקוף את היריב או המתחרה על כל דבר שהוא עושה ועל כל מהלך שהוא נוקט. בפני חברי אופוזיציה בכנסת או ברשויות מקומיות ניצב פיתוי גדול לצאת נגד כל מה שחברי קואליציה עושים ולהציג כל פסיעה שלהם כשגיאה. וזו כבר טעות.
למשל, מועמד לראשות עיר שהפסיד בבחירות ונותר באופוזיציה, יכול מאוד בקלות להיסחף ולהכפיש את יריבו המכהן ולטעון שהוא לא יודע לנהל שום דבר, מתקציב עירוני, סלילת כבישים ועד פינוי אשפה. תושבי העיר שומעים זאת ומקבלים, אולי אפילו משתכנעים אבל אז הולך אחד מהם ברחוב, רואה שמחליפים לו רמזורים, סוללים לו כביש ומפנים לו את האשפה והוא אומר לעצמו: בעצם אולי ראש העיר הזה לא כל כך גרוע? אולי גם בניהול התקציב העירוני הוא פועל נכון והיריב סתם מדבר מתסכולי ליבו? וכך הפסיד האופוזיציונר את כל הקופה. אבל אם האופוזיציונר היה מסביר לכולם רק שראש העיר לא יודע לנהל תקציב עירוני ולא משתלט על העיריה, אז גם כשאזרח יראה שמפנים לו אשפה הוא עלול למצוא את החסרונות והכשלים בפעולה הפשוטה הזאת, מבלי שהאופוזיציונר יאמר לו את זה.
נתניהו למד על בשרו מהי שנאה קולקטיבית. בדיוק באותה מידה שהביביסטים אמרו קדוש קדוש על כל מה שנתניהו עשה ופירשו אפילו את מחדליו וטעויותיו – כגאונות שרק הם הקטנים לא זכו להבין, בדיוק כך פעלו שונאי נתניהו כשהכפישו אותו ורדפו אותו גם על דברים טובים שעשה. וכשזה היה המצב ידע נתניהו להשתמש בזה ולהראות לכולם כיצד רודפים אותו ללא אבחנה מה שאומר כביכול שאין שום צדק גם בביקורת הנכונה שהופנתה נגדו.
בפני נתניהו עומד פיתוי גדול מאוד להטיח בבנט ביקורת על כל דבר ועל כל תחום. אבל דווקא הוא מבין שבנט עלול להשתמש בזה נגדו ולומר שביבי תוקף אותו רק מתוך תסכול ושנאה ובכך יפסיד נתניהו את כל הקופה. במקום זאת, נתניהו מחלק את הביקורת עם פינצטה ובאבחנה מאוד חדה והוא מתמקד בכך שבנט חלש מול הקורונה. את זה הציבור קונה ולזה האזרחים מתחברים, כך הם מקבלים את התחושה שבנט הוא בעצם כישלון בכל התחומים, מבלי שנתניהו יאמר זאת בעצמו.
אם נשים לב היטב, כשנתניהו מותח ביקורת בנושא האיראני או הביטחוני הוא לא מכוון את האש לבנט אלא ללפיד. לפיד מבחינתו הוא זה שחלש מול איראן ולא בנט. וכשמדובר בחמאס בעזה האשם הוא בכלל מנסור עבאס. נתניהו מחלק את הביקורת שלו במנות מדויקות ושולח אותן לנמענים מאוד מסוימים.
אם נתניהו היה תוקף את בנט על הנושא הביטחוני ואומר שהוא שמאל חלש, הוא היה מחזק בכך את בנט והופך אותו למנהיג הבלתי מעורער של מחנה השמאל. אם הוא היה שופך על קרחתו של בנט את כל תחלואיה של המדינה הוא היה מפסיד הכל משום שהאזרחים היו אומרים לעצמם – הנה בנקודה זאת או אחרת בנט כן פועל נכון, וכך הביקורת כולה היתה מתמוססת.
אחרי שבועות מאוד מייגעים עבור יועציו של בנט ואחרי שבוע בו הם עבדו קשה מאוד כדי לנסות ולהתגבר על המשבר, ניתנת להם כאן מעל במה צנועה זו עצה בחינם אם עדיין לא מאוחר מידי עבורם. כדאי להם לעקוב אחר הניואנסים בהתנהלותו של נתניהו, אחרי הכל הוא מבין קצת יותר מהם בתקשורת, ביחסי ציבור ובניהול משברים. שני הפרקים הללו חשובים מאוד להבנת הסיטואציה ולבניה נכונה של תדמית למנהיג מול התקשורת ומול דעת הקהל. נתניהו למד מהאויבים שלו מה לא לעשות ובדיוק זה מה שצריכים ויכולים היום האויבים שלו ללמוד ממנו.
האויב בדרום לא בורח
ואם כבר הזכרנו את התנהלותו של בנט בסבבים בעזה, כשניסה לאגף את נתניהו מימין ולהיות נושא הבשורה שיושיע את תושבי הדרום, הגיע השבוע האחרון והוכיח את מה שהיה ברור כבר אז, שבדיוק כפי שנתניהו לא יכול היה לעשות דבר מול חמאס, כך גם בנט. שום דבר מהותי לא השתנה שם.
חמאס ירה השבוע רקטה לעבר הדרום, פעם שניה מאז תום מבצע שומר החומות והפעם ישראל נמנעה מלהגיב, אפילו הפייק תקיפות לא התבצעו, אותם מטוסים שמטילים פעם אחר פעם פצצה על אותם פחונים ריקים בעזה כמו במשחק שכלליו ידועים מראש. חמאס יורה רקטה לעבר שטח פתוח וישראל תוקפת את אותה תלולית עפר ריקה.
בנט וגנץ הגיעו השבוע לגבול עזה והשמיעו את אותה הצהרה עתיקת יומין על כך ש"ישראל תגיב בזמן ובמקום שתראה לנכון". אבל בפועל אין זמן נכון לתגובה אמיתית נגד חמאס אלא אם כן התקבלה החלטה לשנות את הסיטואציה ולצאת למלחמה כוללת.
חמאס לא השתנה, הוא אותו חמאס. איראן היא אותה איראן שהיתה גם בממשלה הקודמת והמטרה שלה היא עדיין לחזק את חמאס ולחמש אותו. חמאס גם מרים ראש ביו"ש מה שבא לידי ביטוי בשורה של תקריות אלימות בג'נין ולכל זה תצטרך הממשלה להידרש.
נתניהו נמנע בכל מחיר מלנקוט בפעולה שבאמת תרתיע את חמאס והוא ניהל את המשבר בעזה על אש קטנה, דאג שחמאס לא יתרגז מידי אבל מידי פעם דאג גם לעשות לו 'נו נו נו' באצבע מזהירה. זה בדיוק מה שעושים כעת בנט וגנץ משום שמי שמכוון באמת את תהליך קבלת ההחלטות אלו אנשי המקצוע במערכות המודיעין והצבא. השיקולים שעמדו לנגד עיני נתניהו זהים לשיקולים המוצגים כיום לבנט וגנץ.
המציאות היא שכדי לבלום טרור באופן אמיתי יש לצאת לקרב על כל המשתמע. נתניהו נמנע מכך תמיד כי לא רצה לשלם בארונות של חיילים ל"ע למרות שבפועל הוא חשף בכך אלפי אזרחים לטרור. סביר להניח שבמצב הנוכחי גם בנט וגנץ יעשו הכל כדי להימנע מפעולה צבאית יזומה שעלולה לעלות בחיי אדם והם ינסו להכיל את הטרור ולנהל אותו כפי שעשו קודמיהם.
זהו אם כן עוד שיעור לבנט ויועציו, שחזרו בעצמם על הטעות של נתניהו. הוא הבטיח לפרק את חמאס ולא קיים וכך גם הם. היום בנט מבין יותר טוב כמה לא היה נכון מצדו להסתובב ביישובי הדרום ולהצהיר שהוא זה שיכניע את חמאס. בלוני התבערה המתעופפים עדיין בדרום מספקים תזכורת מרהיבה וצבעונית לעובדה הפשוטה הזאת.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
