אמר הרה"צ רבי יוסף קאליש מסקרנוביץ זצ״ל אב״ד בני ברק: כתיב (יג, כ) ״היש בה עץ אם אין״, פירש"י, היש שם אדם כשר. וצריך להבין, למה כתב ״אם אין״, די היה אם כתב ״היש בה עץ״. ונראה, ש״אם אין״, היינו שביקש מהם לבדוק אם יש שם בארץ ישראל איש שיוכל לומר – ״ואם אין מחני״ (כי תשא לב, לב), שתהיה לו מסירות נפש בעד כלל ישראל.

הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן (יג, כ)

אם יש בהם אדם כשר, שיגין עליהם בזכותו (רש"י)

הרה"ק רבי שלמה מראדומסק זי"ע בעל 'תפארת שלמה' אמר: כתיב (תהלים קיב, ד) ״חנון ורחום וצדיק״ – הוא חנון ורחום, ומתי, ״וצדיק״ – כשיש צדיק, והראה באצבעו על ליבו.

וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ (יג, כ)

הגה"ק רבי אברהם מסאכטשוב זי"ע בעל 'אבני נזר', הלך פעם לבקר חולה וציוה על משמשו כי ייקח עימו מעט פירות לדרך. חשב המשמש בליבו שהפירות בוודאי מיועדים לחולה, אך כשבא ה'אבני נזר' לאותו מקום, אמר לשמש: ״תן לי את הפירות ואטעם מהן״. בהסבירו: ״חז"ל אמרו (נדרים לט:) ״המבקר את החולה נוטל אחד משישים מחוליו״, אם כן, המבקר נחלש אפוא וצריך לאכול איזה דבר מה להשיב את נפשו״…

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן (יג, כב)

כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות (רש"י)

כלב – כל לב. ששפך במערת המכפלה כל לבו לפני ה' כדי שלא לפול בעצת מרגלים (רש"י במדבר יג כב, סוטה לד:). ועוד אפשר לומר, כלב – כל לב. כל, לשון חמדה – כלתה נפשו. שלבו חמד בארץ חמדה להפך מחביריו המרגלים שמאסו בארץ חמדה.

פעם אחת הגיע הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זי"ע עם חסידיו לליזענסק, לפקוד את אוהלו של הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע. נכנסו החסידים אל האוהל, אך הרה"ק מראפשיץ טרם נכנס. כעבור זמן מה, האיץ בהם בעל העגלה לנסוע חזרה. ניגשו המקורבים אל הרה"ק מראפשיץ ושאלוהו מדוע אינו נכנס אל האוהל, כיון שבעל העגלה ממהר לדרכו. אמר להם הרה"ק מראפשיץ: ״נו, אני כבר מוכן לנסוע״. אמרו לו : ״הלא הרבי עוד לא היה בפנים?״ השיב להם: ״ראיתי אותו כאן בין האילנות״.

וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים (יג, כג)

הרה"ק רבי משה צבי מסאווראן זי"ע אמר: כתיב (יג, כג) ״ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים״. אנשי שם היו המרגלים, כאשר באו לארץ כנען, היה אצלם כמו לפני החטא, טעם עצו ופריו שוים, וזה שנאמר ״אשכול ענבים אחד״, היינו שהאשכול וענבים נעשו אחד, ״וישאוהו״, באה להם גאות מזה, ״במוט״, משום זה מטו רגליהם ונעשו חזרה שניים, שטעם עצו ופריו נעשו שניים.

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (יג, ל)

אפשר לומר שמה שהמרגלים עשו את הדבר הזה, היה מחמת שני טעמים. א) שרצו שיישארו במדבר עד תום ד' מאות שנים שנשאר מרד"ו, כי ראו אשר ביאה זו משונה מביאה של לעתיד כי עתידים להיגרש ממנה, וזה נגרם מחמת שיצאו קודם הזמן. ב) שלא יצטרכו להילחם, רק שיהיה כמו שיהיה לעתיד שיאמר הקב"ה למשיחו "שב לימיני" (תהלים קי, א), רק "ויצא ד' ונלחם בגויים ההם" (זכריה יד, ג), וישראל לא יצטרכו לעשות מאומה.

לכן כיון שראו שהמה חזקים ואנשי מידות "וערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים א, כח), וידעו אשר יצטרכו להילחם עמם, ידעו שעוד אין הזמן של משיח. ולכן לא רצו שילכו ישראל לארץ רק ימתינו עד תום ק"ץ שנים, ואז ישלם הזמן ולא יהיה שום טענה ומענה למקטרג עוד.

וזה שאמרו (יג, כח) "אפס כי עז העם היושב בארץ", כי על ידי זה שלא גמרנו את ק"ץ השנים, הכנעני עז, והערים בצורות גדולות מאוד, שיש להם מבצרים גדולים שלא נוכל להם, כי עי"ז שיצאו קודם הזמן בזה הם מתבצרים. ועוד זה עצמו שאמר משה רבנו (עקב ט, ה) "לא מיושר לבבך רק מרשעת הגוים", א"כ עוד אין אנחנו ראויים רק רשעתם גרם, ובזה מתבצרים, ואנחנו נצטרך להילחם בהם, וא"כ מזה ראיה שאין זאת הגאולה שלימה.

עוד אמרו "וגם ילידי ענק ראינו שם" (פסוק לג), שהם בני השמים, ומזה הראיה היותר גדולה, כי "עמלק יושב בארץ הנגב" (פסוק כט) ועוד לא נמחה זכרו, מזה הנכם רואים שהחתי והיבוסי והאמורים והכנענים לא נוכל להם מכל וכל רק יישאר מהם, וזה יגרום לגירוש מן הארץ וכמו שנאמר (מטות לג, נה) "יהיו לשיכים ולצנינים".

לכן אמרו (פסוק לא) "כי חזק הוא ממנו" – כביכול כלפי מעלה אמרו כן (רש"י שם סוטה לה.), כי הקב"ה ברא את העולם שיתנהג במשטר, א"כ כיון שלמקטרג עוד יש לטעון בוודאי ינצח והדין ינצח חלילה לרחמים, וזה ענין "כי חזק הוא ממנו". אבל כלב ויהושע אמרו (פסוק ל) "עלה נעלה", הן אמת שהעלייה תהיה בשני פעמים – אחד היום ואחד לימות המשיח, אבל אילולי עלייה זו לא יוכל להיות של ימות המשיח, אבל כיון שנעלה עכשיו נירש, "כי יכול נוכל לה" – יכול עתה, נוכל לימות המשיח. ולכן בא בכפל, "עלה נעלה", יכול נוכל.

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ (יג, לב)

פעם אחת בא לחצר הרה"ק רבי חיים שמואל מחנטשין זי"ע איש אחד מארץ ישראל, והרבי קרבו באהבה וחיבה יתירה. בשעת עריכת שולחנו של הרבי, אחרי ששתה האיש כמה כוסות יי"ש, נכנס לגילופין והחל עושה מעשי שובבות. נענה החסיד ר' אברהם מרדכי ז"ל, ממקורבי הרבי ואמר: ״אם כן, כדאי לנסוע לארץ ישראל ולבוא הנה, לעשות מעשים כאלו ולרבי לא אכפת הדבר״. כששמע הרבי דברים אלו, שלח לקרוא לחסיד ר' אברהם מרדכי ואמר לו: "אם אומרים דברים כאלו על בן ארץ ישראל, מאבדים ח"ו עולם הזה ועולם הבא, אסור לדבר שום דבר על בן ארץ ישראל"…

וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת (יג, לב)

הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע הסביר את סיבת המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ ישראל, כי אמרו: כאן במדבר, עובדים את השי"ת במחשבה, אבל כשניכנס לארץ ישראל, נצטרך לעבוד דווקא במצוות מעשיות. לכן אמרו (יג, לב) ״ראינו אנשי מידות״, שהוא מצוות מעשיות, ואמרו (שם יד, ד) ״ניתנה ראש ונשובה״, כי העיקר היה אצלם במחשבה, בראש.

וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (יד, כ)

אמר רבנו הק׳ רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בעל 'קדושת לוי': כתיב (תהלים קל, ג) ״אם עוונות תשמר י-ה ד׳ מי יעמד״ – אם אתה, רבש״ע, תחזיק את העוונות של היהודים, אזי יהיה י-ה, כלומר חצי השם, שהשם ח״ו לא יהיה שלם. אבל ״אד-ני מי יעמד״, אם הנך רוצה שהשם ב״ה כביכול, יעמוד, ״כי עמך הסליחה״ – כשתסלח לכל עוונם, יעמוד שמך לעד והשם יהיה שלם. ״למען תוורא״, אבל אתה, יהודי, שוב אל תעשה עוונות, רק תירא מן השם שלא יחצה שמו על ידך חס וחלילה.

וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (טו, לח)

תניא היה ר' מאיר אומר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד (מנחות מג:)

כשנסע הרה"ק רבי אלימלך מנחם מענדיל מסטריקוב זי"ע מתל אביב, אמר לר׳ זאב קדישזון: "ועלוויל, ועלוויל, קנסטיך דא ווערין איין ערליכר יוד" [אתה יכול להיות כאן יהודי ירא שמים], תמיד אתה מסתכל על הים ועל השמים".

ועשו' להם' ציצית' (במדבר טו, לח) סופי תיבות מו"ת, כי ציצית מציל ממות וממזיקים.

וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (טו, לט)

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם (במדבר טו, לט). לב – עין, ועל שני עונות אלו באו אלו ב' הרשעים, בלעם ועמלק, בל-עם שהוא ע"ם ל"ב, שעם זה מואב שכר אותו לקלל את ישראל ובא על חטאי הלב, ועמלק עם-לק, ל"ק (130) עולה עי"ן (130) שבא על חטא העין.

לב – עין עולה קס"ב שבגימטריא בנימי"ן, כי בית המקדש יהיה בחלק בנימין ובא לכפר על הלב והעין, [ויקרא רבא ז,ג, ערכין ט"ז, א] והוא המזומן למחיית עמלק ע"י מרדכי ואליהו מזרע בנימין.

שמעתי פעם אחת מכבוד קדושת מורי הרה"ק רבי אלימלך מנחם מענדיל מסטריקוב זי"ע, שאמר באמצע התורה בסעודת ליל שבת קודש: ״בבקשה מן העולם שיתפללו מתוך הסידור״.

והסביר הענין בזה, כי הנה בעוונותינו הרבים כל היום נמצאים יהודים בשוק אודות המחיה והכלכלה, והעיניים רואות בכל הדברים ואין להם מעצור אח"כ לדעת שצריך על זה תשובה, אבל ראיית האותיות הקדושות פועלות על העיניים קדושה גדולה, ועי"ז נותן אל ליבו שלא להסתכל במקומות שאין להסתכל, כי קדושת האותיות המה מכתב אלוקים חרות על לוח לב האדם, לזכור ברית עולם שלא יקלקלו ולתקן את אשר כבר עיוות, כי האותיות הן ממקום נסתר עד מאד, שיכול להשפיע תשובה אפילו על העוון הגדול ביותר, ואות פירושו נסתר, כי אמרו חז"ל למה נקרא ד׳ צבאות כי אות הוא בצבאו, גם המלאכים לא יודעים מקומו ב״ה ומשם באה השפעה על האדם לפניו יתברך.

וראיתם אותו וזכרתם (במדבר טו, לט). אפשר לומר ברמז וראיתם אותו, שתראה האותיות – תתפלל מתוך הסידור – וזכרתם.

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ (טו, לט)

מדתקנו חז"ל לברך להתעטף בציצית מכלל דהמצוה היא להתעטף דוקא וכל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה נקראת עטיפה (שו"ע הרב הלכות ציצית ועטיפתו)

הנה עטיפת ציצית כעטיפת הישמעאלים והלא דבר הוא. הנה ארץ ישראל הוא בחינת ציצית וכנאמר לאחוז בכנפות הארץ (איוב לח, ג) ואנחנו אומרים בברכת קריאת שמע מהר והבא עלינו חיים ברכה ושלום מארבע כנפות הארץ ובתפלה וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ, שהכנפות לא יהיו שם רק כשתחזור בחינת הציצית לארצנו.

והנה איתא בזהר הקדוש (וארא ל"ב, א') אשר לישמעאל ניתן ארץ ישראל בחרבנה וכל מה שנתיישב ארץ ישראל מבני ישראל דוחק רגלי ישמעאל כי בישוב אין לו חלק כי ישמעאל הוא בחינת מדבר. וזה הוא עטיפת הציצית כעטיפת הישמעאלים. בעטיפת הציצית שישראל מברך על טלית מצויצת, דוחק עטיפת ישמעאלים שלא יהיה לו חלק בארץ ישראל.

שמעתי מהרה"ק רבי אברהם מראדאם זי"ע על הפסוק (טו, לט) ״והיה לכם לציצית״ וגו', שפירוש 'ציצית' הוא מלשון (שיר השירים ב, ט) ״מציץ מן החרכים״, פירוש, שיהיה חברך כמו מראה שלך, שכל מה שאתה רואה בחברך, תדע שהוא גם נגעיך.

לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי (טו, מ)

אמר הרה"ק רבי אהרן מנחם מענדיל מראדזימין זי"ע: איתא (חגיגה טו.) ״זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהינום״. ואם תאמר, בשלמא אדם המזמין לסעודתו עשרה ידידים ובאים עשרים איש, הוא מוכרח לחלק את מנותיו ולתת לאחד מחלק חברו, אבל לא כן הקב"ה, בורא כל עולמים, לא חסר לו גן עדן ולא חלילה ההיפך. אלא נראה לבאר הענין, שכשיהודי עושה מצוה, מביא אור גדול לעולם, ממילא נקל גם לחברו לעשות מצוה, כי האור מאיר גם עליו, וכן הלאה עד בלי סוף. ולאידך גיסא, בעבירה, מביא האדם חשכות גדולה לעולם, ונקל גם לזולתו לעשות עבירה. וזהו ״נוחל חלקו וחלק חברו״.

לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי (טו, מ)

שמעתי מפי הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע, שאמר בשם זקנו הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי״ע: איתא (מגילה כח:) ״כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא", פירוש, 'שונה הלכות' עם מעשה כל יום בדברים הפשוטים.

אֲנִי ה' אֱלֹֽקיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶֽם (טו, מא)

אמר הרה"ק רבי אברהם שמחה מבראנוב זי"ע: כתיב (טו, מא) ״אני ד׳ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״, כמה שאדם יוצא ממצרים, כך מקבל על עצמו אלוקותו יתברך.

באדיבות "מכון באהלי צדיקים" להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל

כל הזכויות שמורות

להערות והארות [email protected]